להפריך את השממה

לרגל שבוע האפרטהייד הישראלי שמציינים השבוע אוניברסיטאות ברחבי העולם החלטתי לנסות ולחקור מדוע עשה המונח הישן "קאמבק" דווקא בשנים האחרונות, ודווקא בהקשר הישראלי?

כזכור, אפרטהייד הינו כינוי למשטר ששרר בדרום אפריקה בין השנים 1948-1990 בו מיעוט לבן שלט במדינה ביד רמה תוך מניעת זכויות אדם בסיסיות מהרוב השחור. החוק הבינלאומי מגדיר אפרטהייד כ"משטר ממוסד אשר באופן שיטתי מפעיל אמצעי דיכוי על מנת להנציח את שליטתה של קבוצה אתנית אחת על אחרת".

ג'ימי קרטר - כשאתה אומר אפרטהייד, למה אתה מתכוון?

להמשך קריאה »

תגיות: או"ם, אפרטהייד, בנימין נתניהו, ג'ימי קרטר, גבולות 67, הסכסוף הישראלי ערבי, ישראל, ליברמן, מדינה דו לאומית, ציפי לבני

בעקבות התגובות לפוסט הקודם החלטתי שעלי להשלים את הדיון לגבי תכנית ההינתקות על כל היבטיו. שכן, עד כה דנתי רק בשאלה האסטרטגית-אופרטיבית של המהלך, וטיב ההחלטה של הקברניטים. המחשבות על העניין עשו לי הרבה סדר בראש, ולדעתי ניתן להסיק מהן גם קדימה, בדיונים עתידיים על כל הסדר מדיני.

כאשר בוחנים את ההחלטה על ביצוע תכנית ההינתקות יש לבצע ניתוח בשלוש רמות שונות:

להמשך קריאה »

תגיות: אידיאולוגיה, אסטרטגיה, הגדה המערבית, הינתקות, חמאס, מוסר, מצרים, עזה, קסאם, רקטות

לציון ארבע שנים לתכנית ההינתקות אני מצרף טקסט שכתבתי מעט לאחר השתתפותי באותה תכנית.

קבלת הפנים בניסנית

להמשך קריאה »

תגיות: אוגוסט, אריאל זילבר, אריאל שרון, גוש קטיף, הינתקות, מורג, ניסנית, עזה, עיר האוהלים, פינוי

בטח שמתם לב שלא התקבל עדכון כבר זמן רב.
ובכן, הסיבה היא לא היעדר נושאים. שכן, לא עובר יום בממשלה המטורללת הזו שלא עולה לי רעיון לפוסט. פשוט התחלתי את לימודי ההשלמות לתואר שני שכוללים ארבעה קורסים שנתיים דחוסים לסמסטר קיץ בודד. לכן, כל עודפי האנרגיה שלי מתנקזים למטרה זו.
בינתיים אאמץ את השיטה בה נוקטות סדרות אמריקאיות רבות והיא כשאין חומר להציג – ממחזרים. אז לציון ארבע שנים לתכנית ההינתקות אעלה מהאוב טקסט שכתבתי כמה ימים אחרי שחזרתי מגוש קטיף. במבט לאחור, עם החום המעיק של אוגוסט, חולות הפודרה של עיר האוהלים וביקורי הלילה המטורללים של אריאל זילבר חמוש בגיטרה ומגפון, זה היה כנראה הקיץ ההזוי ביותר שעברתי. הפוסט האמיתי הבא צפוי, ככל הנראה, אי שם באוקטובר.

מזה כמה שבועות אני מנסה לכתוב פוסט על מדיניותה המסתמנת של ממשלת נתניהו. בכל פעם שחשבתי שמצאתי איזשהו כיוון, הסכמה או סכימה, הגיעה המציאות וטרפה את הקלפים.  לפיכך, חיכיתי בכיליון עיניים לנאומו ה"היסטורי" של נתניהו אשר, לבטח, יפזר את הערפל ויאפשר לי לכתוב, סוף סוף את הפוסט המיוחל.

לצערי, גם לאחר נאום נתניהו לא מצאתי מה לכתוב.

בדרך כלל, בהתנהגות ממשלתית טמון היגיון מסוים. גם אם הוא מעוות, ציני או מרושע, קיים היגיון. מזה כמה שבועות, אני מנסה לסדר את הדברים בראש, לנסות למצוא דפוסים חוזרים, לזהות מטרות, למפות אינטרסים, עימותים, קונפליקטים פנימיים, אך לשווא.  לבסוף, לאחר מאמצים אדירים למצוא תכלית להתנהלותה של הממשלה, הגעתי סוף סוף למסקנה כלשהי. זוהי לא מסקנה מהפכנית, אולי לא מבריקה במיוחד, אבל היא לדעתי מסבירה בצורה המדויקת ביותר את המתרחש. המסקנה שלי היא שלממשלת נתניהו אין כל כיוון, אסטרטגיה או דרך פעולה. אין לה כל תכנית פוליטית, מדינית כלכלית או צבאית. תכלית הקיום שלה דומה לתכלית הקיום של הכלבה שלי, לוטוס, היא קמה בבוקר, כי העיניים שלה נפתחות. היא אוכלת, כשיש לה אוכל בצלחת. היא יוצאת לעשות את צרכיה, כשפותחים לה את הדלת. היא עוצמת את עיניה כשהיא עייפה. היא לא מודעת לקיומו של כל דבר הנמצא מעבר לטווח הראיה שלה. היא לא מודעת לקיומו של המחר. היא פשוט שם, ללא כל סיבה או מטרה, היא שם כי מישהו שם אותה שם, וכמו כל ייצור בעל אינסטינקטים בריאים היא תעשה כל שביכולתה כדי לשרוד ולהישאר שם מבלי כל צורך להסביר למה, הרי זהו האינסטינקט של החיים. כך גם ממשלת נתניהו, היא שם כי מישהו שם אותה שם. היא תילחם בעוצמה רבה כדי להישאר שם, וזאת ללא כל סיבה אמיתית. ממשלת נתניהו חיה לה משעה לשעה מיום ליום, היא משוטטת לה ללא מטרה ותכלית. היא עסוקה בכיבוי שריפות ושמירה על הקיים. השאלה אם הקיים הוא יפה, נכון או חיובי לעולם לא תישאל. היא שם כדי להישאר שם. זוהי ממשלת שיתוק יציבה. בפוסט הזה אתאר את הקווים לדמותה של ממשלת נתניהו בשלושה מישורים: ההקמה, מדיניות הפנים ומדיניות החוץ.

להמשך קריאה »

תגיות: אהוד ברק, אופוזיציה, איוולת, בנימין נתניהו, ברק אובאמה, חוק האזרחות, חוק הנכבה, יציבות, ישראל ביתנו, לבני, ליברמן, מדיניות חוץ, ממשלה, נאום בר אילן, שיתוק, שס

ביום ראשון שעבר, בשעה ארבע וחצי אחר הצהרים יצאתי מירושלים בדרכי הביתה. כמנהגי, הנעמתי את זמן הנסיעה בהאזנה לתכנית "נעים בכביש מארחת" בהגשת טל השילוני. התכנית שודרה בתחנת הרדיו 88 FM, אשר, למרות הרפורמות הזוועתיות שעברה לאחרונה, נותרה תחנת הרדיו הנסבלת היחידה בארץ.

התכנית "נעים בכביש" משודרת מדי יום בין השעות ארבע לשש בערב. מדי יום ראשון, מארחת המנחה אישיות מסוימת אשר בוחרת את המוזיקה המושמעת ומפטפטת על הא ועל דא, עם המנחה, טל השילוני. אני חייב לציין ש"נעים בכביש" היא תכנית לא רעה, אשר נוהגת, לעיתים קרובות,  לארח דמויות מעניינות מעולם המוזיקה. לדוגמה, לפני כמה שבועות אירחה התכנית את אבישי כהן. הבעיה היא שלעיתים, קורות תקלות חמורות בבחירת האורח. כך היה ביום ראשון שעבר, בו לרוע מזלי, נאלצתי להאזין לתכנית לאורך נסיעה ארוכה מהרגיל. האורחת ביום ראשון שעבר הייתה השחקנית ענת וקסמן.

ענת וקסמן

שוב, עלי לציין, שלפני אותו יום ראשון לא היה לי דבר וחצי דבר נגד ענת וקסמן. אפילו אהבתי את הסרט "נודל" בו היא שיחקה לאחרונה. אבל, במהלך התכנית פיתחתי כלפיה שנאה עמוקה ותהומית.

להמשך קריאה »

תגיות: 88 FM, טל השילוני, כביש 1, כביש 4, כביש החוף, נעים בכביש, עגלה עם סוסה, ענת וקסמן, פקקי תנועה

אין ספק ששאלת הגרעין האיראני היא אחד הנושאים הבוערים ביותר שעומדים על סדר היום הישראלי. בפוסט הקודם תיארתי את אופן ההתמודדות של החברה הישראלית עם איום זה, ואחרים כמותו. ההתמודדות תוארה כאינטראקציה בין שלושה שחקנים: הציבור, התקשורת והממשלה. שחקנים אלה יוצרים ביחד את "מעגל הפחד". "מעגל הפחד" מחסל כל דיון ציבורי רציונאלי בסוגיה החשובה, ומקדם, אך ורק, את הקולות ההיסטריים, ההזויים והמורבידיים בחברה הישראלית. לפיכך, נוצר מצב אבסורדי בו אחד הנושאים האסטרטגיים החשובים ביותר בתולדות המדינה מנוהל בצורה לא רציונאלית.

האיום האיראני

למרות שתפוצת הבלוג הזה זניחה ביחס לתפוצת ה"עיתונים" החשובים במדינה, אנסה לאזן במעט את הסיקור השטחי ואציע ניתוח מעט יותר רציונאלי לסוגיה.

להמשך קריאה »

תגיות: אחמדינג'אד, איום קיומי, איראן, הפצצה, חיזבאללה, חמאס, ירדן, ישראל, מלחמה, מצרים, סוריה, עיראק, פחד, פרויקט גרעין

*****

הערה מקדימה: מסיבות טכניות העיצוב של הטקסט בפוסט הזה לא יצא אופטימאלי. ניתן לקרוא את הפוסט בתצוגה יפה יותר כאן.

*****

על תופעת הדיון הציבורי ההזוי שמתחולל בארץ כבר דיברתי רבות בפוסטים הקודמים שעסקו בפסטיבל גלעד שליט, תהליך השלום וציר ה"שלום"-"ביטחון". עם זאת, עושה רושם שבשבועות האחרונים,  השיח הציבורי בישראל, בייחוד בהקשר לגרעין האיראני הגיע לשיאים חדשים של אי שפיות.

נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד.

אפשר, אולי, לטעון שזהו צירוף המקרים הנדיר, שהוא ביקורם של פרעה, היטלר ואחמדינג'אד, בזה אחר זה, למשך פרק זמן קצר של שבוע (בין פסח ליום השואה), ושיאו הוא בנאומו של האחרון בוועידת דרבן 2 בערב יום השואה, שהביא את ישראל לטירוף מערכות. אבל, לדעתי, מדובר בסימפטום לבעיה גדולה בהרבה.
להמשך קריאה »

תגיות: אחמדינג'אד, אטום, איראן, בחירות, בן לאדן, דיון ציבורי, זוועה, טרור, ממשלה, נסראללה, פחד, פצצה, ציבור, שואה, תקשורת

בעיתון הארץ התפרסמה בשבוע שעבר ראיון משותף עם מנהלי הקמפיין של נתניהו ולבני. בראיון חשפו הקמפיינרים ברטרוספקטיבה את כל שיקוליהם והחליפו חוויות וסיפורים מבחירות 2009. אחד מהנושאים המעניינים שגיליתי בכתבה הוא שיועץ התקשורת של נתניהו החליט למתג את נתניהו כמוצר המעניק" ביטחון", בעוד שלבני מותגה כמוצר המעניק "שלום". לראייתם של הקמפיינרים", "שלום" ו"ביטחון" הם, בעצם, הפכים.התחלתי לנסות ולחשוב, מהם "שלום" ו"ביטחון" בראייה הישראלית?

ישראל על ציר "שלום"-"ביטחון" לאורך השנים

להמשך קריאה »

תגיות: אהוד ברק, בחירות, ביבי, ביטחון, דיון ציבורי, מלחמת לבנון השנייה, נתניהו, עופרת יצוקה, ציפי לבני, קמפיין, שלום

הביקור ברומא היה מצוין, מעניין, נינוח וטעים. אבל, מי שמצפה לסיקור מגוון אתרי התיירות, השופינג ומוזיאוני אומנות מוזמן לפנות ללונלי פלנט. את מבוקשו הוא לא ימצא בפוסט זה. בפוסט הזה תוכלו לקרוא כמה עובדות על רומא שחשוב לי לחלוק עם הציבור.

הוותיקן - גם ישו משלם מחיר מלא

1. להרבה ערים אירופאיות יש מסורת מפוארת, בניינים עתיקים ומוזיאונים עמוסים ביצירות אומנות ועתיקות. עם זאת, חוקי הכלכלה העולמית בשנים האחרונות לא מאפשרים לערי אירופה לשגשג אך ורק על בסיס כל אלה. לפיכך, נאלצות הערים למצוא בסיס כלכלי אחר לצורך תחזוקתן. בלונדון אלו בובות הפלסטיק של השומרים הבריטים שמהווים את המנוע הכלכלי לתחזוקת העיר. ובפריז, מדובר במודלים מוקטנים של מגדל אייפל. בזלצבורג זהו המוצרט-קוגל.

ברומא, אלו הם, ללא ספק, המגנטים שמחזיקים את העיר מעל המים. כן, ללא המגנטים הקטנים הללו, ארבעה יורו ליחידה (שניים בשמונה), לא היו יכולים תיירי רומא להצמיד למקרריהם, לא תמונה של הקולוסיאום, לא תצלום ממבט על של הפורום, ואף לא תמונה חייכנית של האפיפיור המנוח, יוחנן פאולוס השני. לכן, אני קורא לכל התיירם המגיעים לרומא – רכשו מגנטים! ולא, רומא על כל עתיקותיה ויצירותיה, תשקע במצולות.

רומא 2009 - הכל בזכות המגנטים

2. למרות תמיכתה של ממשלת איטליה בג'ורג' בוש ומלחמתו בטרור, הצליחה רומא, איכשהו, להתחמק מידה הארוכה של רשת הטרור העולמי, אל קעידה. נכון לעכשיו, טרם בוצע פיגוע רציני באיטליה. למרות זאת, אין זה אומר שהביקור ברומא לא מסוכן, שכן, ארגון טרור מפחיד בהרבה פלש זה מכבר לרומא והוא אמצ"ב – "ארגון מוכרי הצמידים הבנגאלים". בכל פיאצה ברומא קיימים סוכנים של הארגון. מתווה הפעולה שלהם מתוחכם ביותר. הוא בנוי על מתקפות פתע קצרות, בנשק בלתי קונבנציונאלי. כאשר מזהים המחבלים קורבן פוטנציאלי, בדרך כלל תייר בן תרבות המערב, הם מסתערים עליו, חמושים בצמידי בד צבעוניים. לפני שהתייר ההמום מספיק להתנגד, הצמיד הופך לחלק בלתי נפרד מידו של הקורבן. כאשר יביע הקורבן את מחאתו, יתנצלו המחבלים מייד, בטענה שהצמיד הוא "מתנה".  לאחר מכן יפתחו המחבלים בשיחה נרגשת על קשיי החיים בתרבות המערבית, על תרבותם האנטי מלחמתית של הבנגאלים, וזאת על אף על עוניים הרב. לאחר כמה דקות של שיחה יבקש המחבל כמה יורו כדי ש"יהיה לו מה לאכול". אין ספק שלקורבן לא נתרה ברירה. שכן, כיצד יכול הוא להישאר אדיש לקיומה של מדינה אסיאתית צפופה עם אוכלוסיית מוסלמים כה גדולה אשר, למרות עונייה, לא בוחרת לפוצץ את ערי אירופה? לבסוף יישלם הקורבן למחבל ממיטב כספו. ארגון הטרור הבנגאלי גובה מדי יום אלפי קורבנות. בכל אזוורי התיירות ניתן למצוא אלפי ידיים מעוטרות בצמידי בד צבעוניים, אות למעשה הטרור. עיריית רומא מדווחת שמשאיות הזבל כורעות תחת נטל הצמידים. לכן, אני קורא למבקרים לנקוט משנה זהירות. היזהרו ממקומות הומים, הטרור הבנגאלי יכול לפגוע גם בכם!

3. המסורת הקולינארית של רומא ידועה בכל העולם. אכן, רומא מוצפת מסעדות ובתי קפה לרוב, וכולן מגישות ממיטב המאכלים האיטלקיים. עם זאת, במהלך ביקורי, התחלתי לחשוד שמסעדות ואתרים רבים ברומא קיבלו השראה, דווקא ממסעדות ישראליות. שכן, האם זה יד המקרה שקפה "טאצה דורו" (כן. אותו טאצה דורו מנווה צדק!) קיים בכל סימטת רחוב? האם לא שמע המלצר במסעדה ליד פיאצה נבונה על מסעדת "אמורה מיו" המפורסמת מאיבן גבירול, כאשר זמזם את שמה בעודו נושא את מנות הסועדים? וכאשר ראתה אותנו מארחת המסעדה ליד הוותיקן, רטובים מהגשם, וקראה "מאמה מיא!" האם היא לא ידעה שהיא מדקלמת שם של מסעדה ברחוב אלנבי? ומה עם בתי הקפה "טאבולה" ו"אלפרדו"? ופיאצה פופולו הקרויה על שם הפיצריה החיפאיות המפורסמת? אני מתחיל לתהות, כיצד קיבלה חנות הדיוטי פרי בשדה התעופה פיומצ'ינו את הרעיון לנסות למכור דווקא משחקי דומינו? חשוד מאוד…

4. כרטיס סטודנט בינלאומי הוא מצרך מאוד חשוב, ואף עשוי לחסוך לתייר כסף רב בכניסה למספר מוזיאונים ברומא. עם זאת, עדיין, ברוב האתרים עלייך להיות סטודנט מהאיחוד האירופי על מנת לזכות בהנחה. על אף נסיונותיה של איילת לשכנע את הפקידה שישראל משתתפת באירוויזיון, ולכן נחשבת לחלק בלתי נפרד מאירופה, נאלצנו לשלם מחיר מלא. באופן אירוני, לו ישו הנוצרי, בכבודו ובעצמו, היה רוצה לבקר בכיפת הוותיקן, הכנסייה הקדושה בו שליחיו הפיצו את תורתו, הוא לא היה זוכה להנחה של שני יורו…

5. באיטליה, כמו בכל יעד אקזוטי, יש לשים לב לשפת הגוף שלך. שכן, מחוות תמימות על פי הנורמות הישראליות, עשויות להתפרש באיטליה כתנועות גסות. למשל, הוזהרנו מראש שהמחווה בה מצמידים את שלוש אצבעות כף היד ומניפים אותה, המתפרשת בישראל כ- "אחי, חכה שנייה!". מתפרשת באיטליה, משום מה, כ- "אשתך עקומה כמו לינגוויני חצילים… ותקעתי פוזילי קרבונארה בתחת של אמא שלך!". כדי לבדוק את פשר העניין הצטלמתי (למורת רוחה של איילת) בכל אתרי רומא בעודי עושה את המחווה הנ"ל. האלבום נמצא כאן.

"חכה שנייה" או "אמא שלך עקומה גמו לינגוויני חצילים"?

אלו היו, ללא ספק, המסרים החשובים ביותר אותם רציתי להעביר על רומא. אלבום תמונות מקיף נמצא כאן וכאן, ופחות מקיף נמצא כאן.

תגיות: אפיפיור, בנגאלים, הנחה, וותיקן, זלצבורג, ישו, כרטיס סטודנט, לונדון, מוזיאונים, נצרות, פופולו, פיצה, פסטה, פריז, רומא, תיירות