להפריך את השממה

את הפוסט הזה תכננתי לכתוב לקראת הבחירות, עוד לפני התרגיל הפוליטי של  מופז-ברק-נתניהו. הרעיון היה להציג על אלו סוגיות באמת מתקיימות כאן בחירות בשנים האחרונות. המהלך האחרון, אמנם דחה את הבחירות בכשנה, אך לא שינה דבר בכל הנוגע לשתי הסוגיות המרכזיות בהן עוסקים הפוליטיקאים הישראלים. הציבור הישראלי הוכיח בקיץ 2011 שהסוגייה הכלכלית היא הבוערת ביותר עבורו, אך למרבה הפלא, סוגיה כמעט ולא נלקחת בחשבון על ידי הפוליטיקאים שבחרנו. אם הציבור לא יכפה על הפוליטקאים את סדר היום הכלכלי במשך השנה הקרובה, שום דבר לא ישתנה והפוסט הזה עדיין יהיה רלוונטי.

להמשך קריאה »

תגיות: אביגדור ליברמן, אהוד ברק, אלי ישי, אריה דרעי, בחירות, בנימין נתניהו, דב חנין, דמוקרטיה, ליברליזם, ציפי לבני, שאול מופז, שלי יחימוביץ', שמעון פרס

עצרת האו"ם הערב מהווה התוצאה הראשונית של מדיניות החוץ הישראלית והפלסטינית בשנתיים האחרונות. מפגש בין חוכמה אסטרטגית ויוזמה פלסטינית ושיתוק ישראלי הביאו את ישראל לבידור המדיני החמור ביותר שהיא חוותה בעת האחרונה. התמורות המתרחשות בעולם הערבי, מה שקרוי בשם הרומנטי "האביב הערבי" מעמיק את הבידוד הישראלי ושם אותה בסכנה מוחשית.

להמשך קריאה »

תגיות: אבו מאזן, חמאס, לבני, ליברמן, מדיניות חוץ, מופז, נתניהו, עצרת האו"ם, פיאד

בזמן שגאבון וניגריה (חשבתי שאלו רק מדינות של מונדיאל) מתלבטות לגבי עומק הבידוד המדיני ממנו תסבול ישראל בשנים הקרובות, וממחישים בכך את תוצאותיה הגרוטסקיות של הזנחת מדיניות החוץ בראשות נתניהו וליברמן, מתרחש אירוע נוסף שנדחק מעט אל שולי החדשות והוא הסיבוב השני של הפריימריז במפלגת העבודה.

בהיעדר כל תקווה שהבחירות יוקדמו ונוכל להחליף את הממשלה הקטסטרופלית הזו נשאר רק להביט אל העתיד הרחוק יותר – אל הבחירות שככל הנראה יערכו רק בתחילת שנת 2013.

אם בוחנים לעומק ומביטים שנה או שנתיים קדימה נגלה שלתוצאת הפריימריז היום במפלגת העבודה תהיה השפעה משמעותית על הבחירות הקרובות ועל הסיכוי להחליף את הממשלה.

כוססים ציפורניים

אז על מה אני בעצם מדבר?

יחימוביץ' ופרץ מתמודדים על הנהגת מפלגת העבודה. המנצח ביניהם יעמוד בראש מפלגת העבודה בבחירות הקרובות.

לבני ומופז יתחרו, כנראה בעוד כשנה, על הנהגת מפלגת קדימה בבחירות הבאות.

מכאן ישנן 4 אפשרויות לעתיד והן – לבני ויחימוביץ', לבני ופרץ, מופז ופרץ ומופז ויחימוביץ'

אני לא ארחיב בפוסט הזה על ההבדלים בין כל הצמדים האפשריים מבחינת השקפתם המדינית. כרגע אני לא רואה לכך טעם. מה שחשוב לי כרגע, זה להראות שרק שניים מהצמדים הללו הם הגיוניים מבחינה פוליטית אסטרטגית ולכן לתוצאת הפריימריז בעבודה תהיה השפעה גדולה מאוד על תוצאות הפריימריז בקדימה בשנה הבאה.

למה?

בואו נבחן לרגע, לאיזה קהל פונים המתמודדים ומה פוטנציאל הקולות שלהם.

לבני ויחימוביץ' – ציפי לבני ושלי יחימוביץ' הן בעצם מוצר פוליטי זהה. שתיהן פונות בדיוק לאותו הקהל. בבחירות האחרונות לבני שכנעה מנדטים רבים ממפלגת העבודה להצביע לקדימה כי זה "או ציפי או ביבי" ובכך הפכה את קדימה למפלגה הגדולה ביותר ואת מפלגת העבודה לבדיחה עצובה. אם יחימוביץ' תיבחר, היא ככל הנראה תחזיר למפלגת העבודה את אותם מנדטים. בסך הכל, מעבר לחלוקת המנדטים התמונה הכללית לא תשתנה. גם אותם קולות שהצביעו ללבני רק בשם היותה אישה ולמען "שינוי השיח הגברי" ושאר סיסמאות, יוכלו כעת להפנות את קולן ליחימוביץ'.

המסקנה – לבני ויחימוביץ' הן אותו המוצר ומתחרות על אותו משאב. לכן הצמד הזה בראשות קדימה והעבודה יפגע משמעותית בסיכוי להחלפת הממשלה. אין זה פלא שקיימת בין שתיהן יריבות מרה.

לבני ופרץ – לבני ופרץ דווקא מהווים צמד פוליטי הגיוני. פרץ לא יצליח להחזיר אל מפלגת העבודה את הקולות שאבדו לה בבחירות האחרונות. אותו "שבט לבן" כפי שהוא מכונה בעיתונים לא יעז להצביע לו. עם זאת הוא דווקא עשוי להביא אליו מנדטים יקרים מעיירות הפיתוח – אוכלוסיית מצביעי הליכוד וש"ס.

מופז ופרץ – גם הם מהווים מוצר פוליטי זהה. שניהם יפנו אל האוכלוסייה המסורתית בעיירות הפיתוח. פרץ על בסיס קמפיין כלכלי. ומופז על בסיס הרקע הצבאי אשר נתפס כמוצלח בקרב רוב הציבור. צמד זה יפחית משמעותית את הסיכוי להחלפת הממשלה.

יחימוביץ' ומופז – בדומה לצמד לבני ופרץ  הם מהווים מוצרים פוליטיים משלימים. ביחד הם בעלי פוטנציאל לבסיס קולות רחב יותר ובעלי סיכוי רב יותר להחליף את השלטון יחד.

אז כן. בימים אלה הבחירות הן רק חלום רחוק. החקיקה הפרטית עוד לא החלה, המחאה החברתית עוד לא נוכסה לאף אישיות פוליטית, סרטונים מפחידים מבית היוצר של ליברמן עדיין לא מופצים באינטרנט, דרעי עדיין אסיר משתקם ויאיר לפיד עודנו מנחה חדשות בערוץ 2. אבל, הצעד הראשון לקראת הבחירות מתחיל היום. מפלגת העבודה היא אולי מפלגה זניחה, אבל אחרי הפריימריז היום, יישאר רק מועמד אחד הגיוני להנהגת קדימה.

לא פלא שלבני ומופז כוססים את ציפורניהם היום. ולא, זה לא כי הם חוששים מהצבעתה של גאבון באו"ם.

לרגל שבוע האפרטהייד הישראלי שמציינים השבוע אוניברסיטאות ברחבי העולם החלטתי לנסות ולחקור מדוע עשה המונח הישן "קאמבק" דווקא בשנים האחרונות, ודווקא בהקשר הישראלי?

כזכור, אפרטהייד הינו כינוי למשטר ששרר בדרום אפריקה בין השנים 1948-1990 בו מיעוט לבן שלט במדינה ביד רמה תוך מניעת זכויות אדם בסיסיות מהרוב השחור. החוק הבינלאומי מגדיר אפרטהייד כ"משטר ממוסד אשר באופן שיטתי מפעיל אמצעי דיכוי על מנת להנציח את שליטתה של קבוצה אתנית אחת על אחרת".

ג'ימי קרטר - כשאתה אומר אפרטהייד, למה אתה מתכוון?

להמשך קריאה »

תגיות: או"ם, אפרטהייד, בנימין נתניהו, ג'ימי קרטר, גבולות 67, הסכסוף הישראלי ערבי, ישראל, ליברמן, מדינה דו לאומית, ציפי לבני

בעקבות התגובות לפוסט הקודם החלטתי שעלי להשלים את הדיון לגבי תכנית ההינתקות על כל היבטיו. שכן, עד כה דנתי רק בשאלה האסטרטגית-אופרטיבית של המהלך, וטיב ההחלטה של הקברניטים. המחשבות על העניין עשו לי הרבה סדר בראש, ולדעתי ניתן להסיק מהן גם קדימה, בדיונים עתידיים על כל הסדר מדיני.

כאשר בוחנים את ההחלטה על ביצוע תכנית ההינתקות יש לבצע ניתוח בשלוש רמות שונות:

להמשך קריאה »

תגיות: אידיאולוגיה, אסטרטגיה, הגדה המערבית, הינתקות, חמאס, מוסר, מצרים, עזה, קסאם, רקטות

לציון ארבע שנים לתכנית ההינתקות אני מצרף טקסט שכתבתי מעט לאחר השתתפותי באותה תכנית.

קבלת הפנים בניסנית

להמשך קריאה »

תגיות: אוגוסט, אריאל זילבר, אריאל שרון, גוש קטיף, הינתקות, מורג, ניסנית, עזה, עיר האוהלים, פינוי

בטח שמתם לב שלא התקבל עדכון כבר זמן רב.
ובכן, הסיבה היא לא היעדר נושאים. שכן, לא עובר יום בממשלה המטורללת הזו שלא עולה לי רעיון לפוסט. פשוט התחלתי את לימודי ההשלמות לתואר שני שכוללים ארבעה קורסים שנתיים דחוסים לסמסטר קיץ בודד. לכן, כל עודפי האנרגיה שלי מתנקזים למטרה זו.
בינתיים אאמץ את השיטה בה נוקטות סדרות אמריקאיות רבות והיא כשאין חומר להציג – ממחזרים. אז לציון ארבע שנים לתכנית ההינתקות אעלה מהאוב טקסט שכתבתי כמה ימים אחרי שחזרתי מגוש קטיף. במבט לאחור, עם החום המעיק של אוגוסט, חולות הפודרה של עיר האוהלים וביקורי הלילה המטורללים של אריאל זילבר חמוש בגיטרה ומגפון, זה היה כנראה הקיץ ההזוי ביותר שעברתי. הפוסט האמיתי הבא צפוי, ככל הנראה, אי שם באוקטובר.

מזה כמה שבועות אני מנסה לכתוב פוסט על מדיניותה המסתמנת של ממשלת נתניהו. בכל פעם שחשבתי שמצאתי איזשהו כיוון, הסכמה או סכימה, הגיעה המציאות וטרפה את הקלפים.  לפיכך, חיכיתי בכיליון עיניים לנאומו ה"היסטורי" של נתניהו אשר, לבטח, יפזר את הערפל ויאפשר לי לכתוב, סוף סוף את הפוסט המיוחל.

לצערי, גם לאחר נאום נתניהו לא מצאתי מה לכתוב.

בדרך כלל, בהתנהגות ממשלתית טמון היגיון מסוים. גם אם הוא מעוות, ציני או מרושע, קיים היגיון. מזה כמה שבועות, אני מנסה לסדר את הדברים בראש, לנסות למצוא דפוסים חוזרים, לזהות מטרות, למפות אינטרסים, עימותים, קונפליקטים פנימיים, אך לשווא.  לבסוף, לאחר מאמצים אדירים למצוא תכלית להתנהלותה של הממשלה, הגעתי סוף סוף למסקנה כלשהי. זוהי לא מסקנה מהפכנית, אולי לא מבריקה במיוחד, אבל היא לדעתי מסבירה בצורה המדויקת ביותר את המתרחש. המסקנה שלי היא שלממשלת נתניהו אין כל כיוון, אסטרטגיה או דרך פעולה. אין לה כל תכנית פוליטית, מדינית כלכלית או צבאית. תכלית הקיום שלה דומה לתכלית הקיום של הכלבה שלי, לוטוס, היא קמה בבוקר, כי העיניים שלה נפתחות. היא אוכלת, כשיש לה אוכל בצלחת. היא יוצאת לעשות את צרכיה, כשפותחים לה את הדלת. היא עוצמת את עיניה כשהיא עייפה. היא לא מודעת לקיומו של כל דבר הנמצא מעבר לטווח הראיה שלה. היא לא מודעת לקיומו של המחר. היא פשוט שם, ללא כל סיבה או מטרה, היא שם כי מישהו שם אותה שם, וכמו כל ייצור בעל אינסטינקטים בריאים היא תעשה כל שביכולתה כדי לשרוד ולהישאר שם מבלי כל צורך להסביר למה, הרי זהו האינסטינקט של החיים. כך גם ממשלת נתניהו, היא שם כי מישהו שם אותה שם. היא תילחם בעוצמה רבה כדי להישאר שם, וזאת ללא כל סיבה אמיתית. ממשלת נתניהו חיה לה משעה לשעה מיום ליום, היא משוטטת לה ללא מטרה ותכלית. היא עסוקה בכיבוי שריפות ושמירה על הקיים. השאלה אם הקיים הוא יפה, נכון או חיובי לעולם לא תישאל. היא שם כדי להישאר שם. זוהי ממשלת שיתוק יציבה. בפוסט הזה אתאר את הקווים לדמותה של ממשלת נתניהו בשלושה מישורים: ההקמה, מדיניות הפנים ומדיניות החוץ.

להמשך קריאה »

תגיות: אהוד ברק, אופוזיציה, איוולת, בנימין נתניהו, ברק אובאמה, חוק האזרחות, חוק הנכבה, יציבות, ישראל ביתנו, לבני, ליברמן, מדיניות חוץ, ממשלה, נאום בר אילן, שיתוק, שס

ביום ראשון שעבר, בשעה ארבע וחצי אחר הצהרים יצאתי מירושלים בדרכי הביתה. כמנהגי, הנעמתי את זמן הנסיעה בהאזנה לתכנית "נעים בכביש מארחת" בהגשת טל השילוני. התכנית שודרה בתחנת הרדיו 88 FM, אשר, למרות הרפורמות הזוועתיות שעברה לאחרונה, נותרה תחנת הרדיו הנסבלת היחידה בארץ.

התכנית "נעים בכביש" משודרת מדי יום בין השעות ארבע לשש בערב. מדי יום ראשון, מארחת המנחה אישיות מסוימת אשר בוחרת את המוזיקה המושמעת ומפטפטת על הא ועל דא, עם המנחה, טל השילוני. אני חייב לציין ש"נעים בכביש" היא תכנית לא רעה, אשר נוהגת, לעיתים קרובות,  לארח דמויות מעניינות מעולם המוזיקה. לדוגמה, לפני כמה שבועות אירחה התכנית את אבישי כהן. הבעיה היא שלעיתים, קורות תקלות חמורות בבחירת האורח. כך היה ביום ראשון שעבר, בו לרוע מזלי, נאלצתי להאזין לתכנית לאורך נסיעה ארוכה מהרגיל. האורחת ביום ראשון שעבר הייתה השחקנית ענת וקסמן.

ענת וקסמן

שוב, עלי לציין, שלפני אותו יום ראשון לא היה לי דבר וחצי דבר נגד ענת וקסמן. אפילו אהבתי את הסרט "נודל" בו היא שיחקה לאחרונה. אבל, במהלך התכנית פיתחתי כלפיה שנאה עמוקה ותהומית.

להמשך קריאה »

תגיות: 88 FM, טל השילוני, כביש 1, כביש 4, כביש החוף, נעים בכביש, עגלה עם סוסה, ענת וקסמן, פקקי תנועה

אין ספק ששאלת הגרעין האיראני היא אחד הנושאים הבוערים ביותר שעומדים על סדר היום הישראלי. בפוסט הקודם תיארתי את אופן ההתמודדות של החברה הישראלית עם איום זה, ואחרים כמותו. ההתמודדות תוארה כאינטראקציה בין שלושה שחקנים: הציבור, התקשורת והממשלה. שחקנים אלה יוצרים ביחד את "מעגל הפחד". "מעגל הפחד" מחסל כל דיון ציבורי רציונאלי בסוגיה החשובה, ומקדם, אך ורק, את הקולות ההיסטריים, ההזויים והמורבידיים בחברה הישראלית. לפיכך, נוצר מצב אבסורדי בו אחד הנושאים האסטרטגיים החשובים ביותר בתולדות המדינה מנוהל בצורה לא רציונאלית.

האיום האיראני

למרות שתפוצת הבלוג הזה זניחה ביחס לתפוצת ה"עיתונים" החשובים במדינה, אנסה לאזן במעט את הסיקור השטחי ואציע ניתוח מעט יותר רציונאלי לסוגיה.

להמשך קריאה »

תגיות: אחמדינג'אד, איום קיומי, איראן, הפצצה, חיזבאללה, חמאס, ירדן, ישראל, מלחמה, מצרים, סוריה, עיראק, פחד, פרויקט גרעין