בקיץ 2011 התרחשה תופעה נדירה בישראל. ציבור שלם של צעירים בני המעמד הבינוני, שבמשך שנים לא התעניינו בפוליטיקה ובזו לעיסוק בה, החלו לפתח מודעות פוליטית ויצרו מחאה מתוזמרת ומתוזמנת היטב, שזכתה לתמיכה גורפת של מעל 80% מהאזרחים.
ממשלת נתניהו לא לקחה ברצינות את המחאה. היא התייחסה אליה כשריפה שיש לכבות ולא כמכלול בעיות שיש לפתור. מסקנות ועדת טרכטנברג, שהוקמה כדי לתת מענה דוללו ומוסמסו. רוב ההמלצות לא יושמו, ואלו שכן, הומרו בתחכום על ידי ליברמן וש"ס למנגנונים נוספים של העדפה סקטוריאלית של הציבור החרדי.
על רקע כל זאת, ניתן היה לצפות, שלקראת הבחירות העם ישמיע את דברו וינקום את נקמתו, אלא שברור לכל שזה לא קורה. השיח הציבורי שמתנהל סביב בחירות 2013 מרמז על כך שאותו ציבור, שיצא לרחובות ב- 2011 כדי לקחת את גורלו בידו, חזר כעת, בסוף 2012 לאדישות. השיח הציבורי שהחל לקבל עומק וצורה ב- 2011, חזר לרדידות שאפיינה אותו לפני המחאה.
בניתוחים קודמים דאגתי להבהיר שכדי לנתח פוליטיקה בצורה נכונה, יש להימנע משימוש במושג "מפלגה". המפלגה היא מושג חסר משמעות, שכן היא מכילה בתוכה אוסף של אינדיבידואלים החלוקים ביניהם על הסוגיות המרכזיות.
עם זאת, חשוב לי להבהיר שאם אנחנו מעוניינים לנתח דעת קהל (להבדיל מפוליטיקה), אין מנוס משימוש במונח "מפלגה", מכיוון שבשיטה הדמוקרטית, המפלגות מהוות את הממשק באמצעותו האזרח מצביע בבחירות. הפוסט הזה עוסק בטרנדים של בחירות 2013 כלומר – בדעת הקהל. לכן לא יהיה מנוס מלהשתמש במונח המפלגתי, על אף שהוא ריק מכל תוכן מעשי.
המחאה החברתית – אפיזודה חולפת
כמו בכל מערכות בחירות בעשורים האחרונים, כ- 30-40% מתוך האזרחים לא באמת מחזיקים בדעה מגובשת למי יצביעו. אני מחלק את ה"קולות הצפים" לשתי קבוצות עיקריות: המתלבטים הליברלים, והמתלבטים האנטי-ליברלים. הפוסט הזה הוא הראשון מרצף של שני פוסטים בהם אסקור את הטרנדים המובילים של בחירות 2013 ואנסה להסביר מה עומד מאחוריהם. החלק הראשון יעסוק בקבוצת המתלבטים הראשונה – "המתלבטים הליברלים".
להמשך קריאה »
תגיות: אלדד יניב, אמסלם, ארץ חדשה, בחירות, הבית הלאומי, הגמלאים, יאיר לפיד, נפתלי בנט, עלה ירוק, עם שלם, ציפי לבני, שלי יחימוביץ', תכנית כלכלית, תכנית מדינית
מריץ FireStats