מרץ 14 2009

כרוניקה של עסקת שבויים

מאת: בשעה 11:05 נושאים: חברה,כללי,תרבות

שוב היא מגיעה. עוד עסקת שבויים מתקדמת בצעדי ענק. נכון. זה לא נגמר עד שזה נגמר. אבל, אנחנו, ללא ספק, לקראת סוף התהליך. כשאני מסתכל אחורה, אני מקבל תחושה מוזרה שכבר היינו בסרט הזה.


רוצחים תמורת גופות - עסקת שבויי לבנון 2008

בשנים האחרונות חווינו את התהליך הזה פעמים כה רבות, עד שכבר ניתן לבנות מודל המנבא את כל שלביו. אני מזהה שמונה שלבים במודל, אותו אני מכנה "הדרך לעסקת שבויים".

שלב 1 – החטיפה.

אירוע החטיפה תמיד יגיע בהפתעה. בין אם האויב הוא זה שמפתיע, באמצעות טקטיקה חדשנית ופורצת דרך, או שהאויב, פשוט, זיהה חוסר מוכנות בצה"ל, כזו שניתן לנצלה בנקל. מייד לאחר החטיפה תשרה ישראל בערפל של חוסר ידיעה. בינתיים השמועות ימצאו את דרכן לאוזני האזרחים. אולם זמן רב יעבור עד שהידיעה תגיע בשלמותה. התחושה הראשונה תהיה כעס מר ורב.
משך השלב הראשון, שלב החטיפה  נע בין דקות ספורות לשעות ספורות.
שלב 2 – התגובה האימפולסיבית.

בשלב זה ראשי הצבא והממשלה יימצאו באשליה שהמצב הפיך. "הרי, שכל עוד לא עבר זמן רב מדי, ניתן, אולי, לשנות את רוע הגזירה. אולי באמצעות פעולה מזהירה ומאולתרת, במסגרתה יישלחו כוחות צבאיים, על מנת לנסות ולעצור את החוטפים במנוסתם". אך, כטבען של פעולות אימפולסיבית, הפעולה תיכשל כישלון מר. הכוחות יפלו למלכודות האויב, וחיילים נוספים ייהרגו. מספר החיילים ההרוגים בפעולה האימפולסיבית, אף עשוי להיות רב יותר ממספר החטופים. אך, באופן מוזר, הידיעה על מותם תהיה משנית בלבד לכותרות הראשית בכלי התקשורת אודות החטיפה. בשלב התגובה האימפולסיבית, הציבור יהיה שרוי, עדיין, בכעס וברגשות נקם. לפיכך הוא, ובעקבותיו גם התקשורת, יקבלו בהבנה את התגובה האימפולסיבית, וגם את תוצאותיה המרות. משך פעולת התגובה האימפולסיבית נמשך כמה שעות. כמה שעות נוספות יחלפו עד שהמידע אודותיה יעבור את הצנזורה. משכו הכולל של שלב זה: 12-24 שעות.
שלב 3 – ההתבוססות.

תחושת הכעס האינסטינקטיבית של הציבור, תתגבש בשלב זה לכדי קונצנזוס רחב: "הפעם הם באמת הגזימו!". דעת הקהל העולמית, המזועזעת מההפרה הבוטה של החוק הבינלאומי, תגנה בחריפות את מקרה החטיפה ותקבל בהבנה את "פעולותיה של ישראל להגנה עצמית". ממשלת ישראל תעמוד בפני החלטה מכריעה: "אמנם, הגבול לא היה שקט מזה זמן רב, וכבר בוצעו בעבר פעולות דמים רצחניות על ידי האויב, פעולות בהן נהרגו חיילים רבים, אבל הפעם זהו סיפור שונה! פעולות של חטיפה הן חמורות הרבה יותר מפעולות של רצח. רצח מצדיק תגובה מידתית, כירורגית, בהתאם לנורמות המקובלות בעולם. אבל חטיפה? חטיפה זו כבר עליית מדרגה!".
לאור כל זאת, יחליט הקבינט המדיני-ביטחוני, בנקל, על פתיחת פעולה צבאית הולמת. עם זאת, לאור העובדה שאף אחד מחברי הממשלה, או הקבינט התכונן לתסריט שכזה, אופי המבצע לא ייקבע על ידי הגורמים המדיניים. היחידים בעלי יכולת לשלוף תכנית כלשהי מהמגירה הם בכירי הצבא. לפיכך, דעותיהם והלך רוחם הוא שיקבע את אופן התנהלותו ההתחלתית של המבצע. עם זאת, משך המבצע ואופן התגלגלותו הסופי, ייקבע לבסוף על ידי האויב. שכן, המערכת המדינית לא גיבשה כל תכנית, או מטרות סבירות למבצע שכזה. לאחר השלמת כל המטרות הראשוניות שהציבו בכירי הצבא, תתאפיין הפעילות הישראלית ככזו המגיבה לאירועים, ולא ככזו היוזמת פעולות ומעצבת מציאות חדשה. אם יחליט האויב לנצור את האש במהרה, המבצע, ככל הנראה, יסתיים לאחר מספר ימי קרבות. אם יחליט האויב שהוא מעוניין, דווקא, בהרחבת הלחימה, יימשך ויסלים המבצע שבועות נוספים. המבצע הצבאי יגרום לאבדות רבות בנפש, הן לישראל, והן לאויב. משך שלב ההתבוססות: 2-8 שבועות.
שלב 4 – חזרה לשגרה.

לאחר סיום המבצע הצבאי, בין אם היה מוגבל, ובין אם התדרדר לכדי מלחמה כוללת, תלך התמונה ותתבהר. זהו שלב התחקירים. התחקיר הראשון שיתפרסם הוא תחקיר הצבא אודות אירוע החטיפה. תוצאות התחקיר יכילו השערה לגבי גורל החיילים החטופים. לעיתים יקבע התחקיר שקיימת סבירות גבוהה עד וודאית שהשבויים אינם בין החיים. לעיתים, יהיו התוצאות אופטימיות יותר. במקרה ותוצאות התחקיר יהיו אופטימיות, יחלו, באופן מיידי, התארגנויות ציבוריות ספונטניות למען שחרור החטופים. במידה והתוצאות פסימיות, יגיב הציבור, תחילה באבל. אך מהר מאוד, "יתעשת" הציבור, וייאחז בשבריר הסיכוי שהתחקיר, אולי מוטעה, ואז יחל בקרב הציבור תהליך הכחשה שבסופו ייעלמו תוצאות התחקיר בתהום הנשייה. בסופו של עניין, יהיו תוצאת התחקיר אשר יהיו, עד סיום שלב החזרה לשגרה, תיבנה התשתית למערכה הציבורית לשחרור החטופים. משלב זה והלאה, לא תזכיר התקשורת עוד את תוצאות התחקיר, אפילו אם היו הן חד משמעיות. (האמת תתברר רק לאחר ביצוע עסקת השבויים. בדיעבד היא תתגלה כתואמת לחלוטין את תוצאות התחקיר).
בשלב החזרה לשגרה יתבצעו גם תחקירים נוספים. התגובה האימפולסיבית, כמו גם המבצע הצבאי שבא בעקבותיה ייחקרו עד תום. בשלב זה, התקשורת אמנם תקדיש תשומת לב מסוימת לשאלת גורל החטופים, אולם המציאות הביטחונית החדשה, הנובעת מתוצאותיו של המבצע הצבאי תמשוך תשומת לב רבה יותר.
בשלב החזרה לשגרה יחל תהליך ארוך ומורכב של השתלבות שאלת החטופים במדיניות המדינית-ביטחונית של הממשלה. עבור כל פעולה צבאית בה תרצה הממשלה לפתוח תישאל, תמיד, השאלה כיצד תשפיע הפעולה המתוכננת על גורל החטופים. כל אישיות מדינית שתבקר בישראל תידרש, על ידי התקשורת, לתת את הדעת, ולהביע עמדתה לגבי השבויים. כל פתיחת משא ומתן מדיני כלשהו עם גורמים בעלי קשר הדוק, או רופף, לחוטפים יותנה בשחרור החטופים. שאלת גורל החטופים תתפוס מקום כה משמעותי בהתנהלות הממשלה, עד כדי שהיא יסרבל את פעולותיה כמעט בכל תחום שתרצה לקדם.
משך שלב החזרה לשגרה: 6-12 חודשים.
שלב 5 – שלב הרייטינג.

בשלב זה יילך ויגבר העניין הציבורי בשאלת החטופים. שמות החטופים יוזכרו באופן יומיומי בחדשות ובתכניות האקטואליה, ושמות משפחות החטופים יהיה שגור בפי כל אזרח. שלטי חוצות הנושאים את תמונת החטופים יופיעו בכל צומת מרכזית בישראל. משפחות החטופים, בשלב זה, יפעלו ויבססו לובי רציני, מגובה בהתארגנויות אזרחיות ובעמותות שמטרתן ללחוץ על הממשלה לקדם את עסקת השבויים. הציבור יאמץ את המשפחות אל ליבו ויתגייס למענן. סלבריטאים וזמרים יריבו על הזכות להופיע ולשיר למען החטופים. לאור הקונצנזוס הרחב בציבור, יתגייסו כל כלי התקשורת הפופולאריים כמכונה משומנת היטב, ויפעלו למען קידום עסקת השבויים. לא יעבור יום בו לא יתפרסם מאמר מערכת או טור בתקשורת האלקטרונית אשר תומך בקידום העסקה. עם זאת, יהיה זה נדיר מאוד למצוא כתבה אשר מפרטת, או מסבירה, מהי המשמעות המדויקת של אותה "עסקה" שיש לקדם.
בזירה הפוליטית, ייאלץ ראש הממשלה להקים צוות רציני, מגובה בשליחים רמי דרג מטעמו, ולפתוח במשא ומתן. ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החוץ אשר, מתוקף תפקידם יהיו מעורבים בעסקת השבויים, יקבלו, לראשונה, את דרישות האויב, אותן הם ידחו על הסף לאחר התייעצות עם גורמים צבאיים. עם זאת, יתר השרים, חברי הקואליציה ורוב חברי האופוזיציה, הרעבים למשרה פוליטית בכירה יותר, יביעו עמדה שונה ויתמכו באופן פומבי בקידום העסקה. הפופולאריות של אותם פוליטיקאים זוטרים בקרב התקשורת והציבור תנסוק. לעומתם, קברניטיי הממשלה יזכו לביקורת מרה ולחץ רב מצד התקשורת. במהלך שלב הרייטינג, תתערער היציבות הקואליציונית. הממשלה תתקשה לקדם החלטות כלכליות וחברתיות.
שלב הרייטינג עשוי להימשך חודשים רבים ואף שנים.
שלב 6 – אובדן השפיות הציבורית.

בשלב זה יוחרפו ברמה קיצונית התסמינים של השלב הקודם. בעת זו הלחץ הציבורי והתקשורתי יעשה את שלו. לאור זאת, תיאלץ הממשלה לקדם באופן רציני את עסקת השבויים. התקשורת, שתחוש בהתקדמות, תמשיך ותכה בברזל בעודו חם, ותגביר אף יותר את הלחץ. כלי התקשורת הפופולאריים יריבו בינם לבין עצמם על הזכות לראיין באופן בלעדי את משפחות החטופים. העיתון שישכיל להשיג את הראיון הנכסף, יהפוך לשמחתו, באופן זמני, למוביל המאבק הציבורי למען החטופים. העיתונים המתחרים ייאלצו לקבל את רוע הגזרה, או לחלופין, במקרים נדירים אך קיימים, להחליף צד, ולהגיב בראיון בלעדי משלהם: הפעם עם משפחות של קורבנות אירועי טרור מהעבר. משפחות אלה, כמובן מתנגדות לעסקה. במקרים נדירים אלה, יפרסם אותו עיתון מאמרים אשר חושפים את הנזק הטמון בעסקה המתגבשת. עם זאת, מאמרים אלו לא יזכו להד ציבורי רב, ועד מהרה יחזרו כל כלי התקשורת לתלם, וישובו לצדד ולזרז את העסקה. כלל אצבע חשוב אשר נותן אינדיקציה למעבר הדק בין שלב 5 לשלב 6, הוא הראיון הראשון שמתפרסם עם תמי ארד, אשתו של הנווט השבוי, רון ארד. גיוסה של תמי ארד ללובי התומך בעסקה מהווה עליית מדרגה במאבק הציבורי ומבשר את כניסתו לשלב הלא שפוי שלו.
בשלב אובדן השפיות הציבורית, יצברו התנועות האזרחיות לשחרור החטופים כוח כה רב עד שהיסטוריונים עתידיים עשויים אף להגדיר אותם בפרספקטיבה, כ"ארגוני מיליציה אזרחיים". תמונות החטופים יתנוססו על גבי סטיקרים, חולצות, דגלים, רשתות חברתיות ושלטי חוצות.
בזירה הפוליטית, תימצא הממשלה על סף קריסה מוחלטת. הממשלה תימצא במצב שיתוק ציבורי מתקדם. לאור זאת תעבור החקיקה הפרטית בכנסת כל גבול. ניהולה הכלכלי של המדינה ייפסק, שכן, לאור אי יציבות הקואליציה, לא ניתן יהיה להעביר את חוק התקציב
המשא ומתן לחילופי השבויים יימצא בשלב בשלות מתקדם. הצדדים יחלו להפעיל טקטיקות האופייניות לשלהי משא ומתן. הצדדים יפעילו מניפולציות תקשורתיות על מנת להשיג הישגים אחרונים. מניפולציות אלה יבלבלו את הציבור לחלוטין. כותרות העיתונים ישתנו מדי יום. לעיתים יבשרו הם על התקדמות דרמטית, ולעיתים על קיפאון מוחלט. לעיתים, אף עשוי להיווצר מצב בו ביום נתון, עיתון אחד מבשר על התקדמות דרמטית ועיתון אחר על קיפאון מוחלט. הציבור והתקשורת יימצאו בבלבול מוחלט לגבי גורל העסקה, ולפיכך יגבירו עוד יותר את הלחץ לקידומה.
בדומה לשלב 5, העניין הציבורי בעסקת השבויים יהיה עצום, אך עם זאת יהיה זה קשה מאוד למצוא אדם אשר, באמת, יידע להבין מה משמעות העסקה בה הוא תומך באופן כה נלהב. ההתגייסות תהיה כל כך מוחלטת וטוטאלית עד שירבו סיסמאות כגון: "עסקה בכל מחיר!". אנשי רוח ואינטלקטואלים למיניהם יתבוננו במצב העגום אליו נקלעה ישראל. בשלב זה של חוסר שפיות מוחלט, הם יתחילו, לראשונה לתהות כיצד הגיעה ישראל לחולשה כזו. עם זאת, רובם המוחלט של אותם אינטלקטואלים יבחר שלא לצאת כנגד הקונצנזוס. הם יפתרו את הפרדוקס בהתמוגגות מאופייה של התרבות הישראלית, עבורה "ערך החיים הוא מעל לכל", בניגוד מוחלט לאויב השפל, לו "אין ערך לחיי אדם".
מהצד השני, יגבר תאבונו של האויב. מנהיגיו יצפו בתדהמה ובשעשוע, בדיון הציבורי העילג, והשיתוק המתחולל בהנהגה הישראלית. לפיכך, תוך זיהוי החולשה הישראלית, ישאף הוא להעלות את המחיר שהוא דורש בתמורה לעסקה. אויביה האחרים של ישראל ירכזו מאמצים כבירים להשיג חטופים משלהם שכן, אין להקל ראש באוצר שכזה.
ראש הממשלה הישראלי, יתבונן במצב העגום ויעמוד בפני דילמה קשה: מצד אחד אישור העסקה תדרוש מחיר מופקע ופגיעה חמורה בביטחון ישראל, ומצד שני דחייתה תגרור את מפלתו הפוליטית. דילמה זו תתרום אף היא לאופן התנודתי בו יתקיים המשא ומתן. לבסוף יכריע ראש הממשלה בעד הישרדותו הפוליטית והעסקה תצא לפועל.
משך שלב אי השפיות הציבורית: 3-6 חודשים.
שלב 7 – העסקה.

בשלב זה תיחתם, בשעה טובה, עסקת השבויים. פרטי העסקה ייחשפו לעיני כל. יתברר שהאויב זכה לכל דרישותיו ההתחלתיות ואף מעבר לכך. התקשורת הישראלית תחגוג את ניצחונה במשדרים נרחבים וסיקור נרחב אודות ביצוע העסקה. במידה והשבויים חיים החגיגה התקשורתית תהיה שמחה במיוחד. במידה והשבויים מתים, החגיגה התקשורתית תעטה מסיכה של ממלכתיות מאופקת. העולם יצפה בתדהמה, כיצד מאבדת ישראל את עצמה לדעת, ומשלמת מחיר כה מופקע לארגוני טרור בהם היא נלחמת באופן יומיומי. משך שלב העסקה: ימים בודדים.
שלב 8 – הסקת המסקנות.

מספר ימים לאחר ביצוע העסקה ייפער חלל רב בסדר היום התקשורתי בישראל. בהיעדר אירוע חדשותי אחר, תמלא התקשורת חלל זה בסיקור חגיגות האויב שזכה לשחרור עשרות ואף מאות אסירים חיים. מבקרי עסקת השבויים, אשר לא זכו לאוזן קשבת במשך שבעת השלבים הקודמים, יזכו לעדנה זמנית. בשלב זה יחל, לראשונה, הדיון הציבורי הרציני האמיתי. לראשונה יישאלו שאלות לגבי המחיר שמוכנה ישראל לשלם בתמורה לשחרור שבויים. לראשונה תצוף הבעייתיות בשיתוקה הממושך של ממשלת ישראל הנובע מאירוע חטיפה. לראשונה תידון, באופן אמיתי, הכדאיות שבשחרור מחבלים, נמרצים ואקטיביים, אשר, ללא ספק, יחזרו לפעילות טרור, בתמורה למספר מועט של שבויים ישראלים, שאף לא ידוע מה גורלם. לראשונה יעלה הצורך בעיגון תהליך משא ומתן של חטופים בחוק, וקביעה מוסדרת של המחיר אותו יכולה ממשלה כלשהי לשלם, על פי חוק,  בתמורה לשחרורם. לראשונה, תעשה התקשורת חשבון נפש (אמנם, בתכניות אקטואליה נידחות בערוץ 1), ותכה על חטא התגייסותה המוחלטת למטרה פופוליסטית, תוך התעלמות מן התמונה השלמה והסתרתה מעיני הציבור. לראשונה, יוסקו מסקנות (שיישכחו במהרה) לפעם הבאה, כן, עד לחטיפה הבאה…


19 תגובות

19 תגובות לפוסט “כרוניקה של עסקת שבויים”

  1. זליג GERMANYבתאריך 14 מרץ 2009 בשעה 14:10

    כתבה מעניינת מאוד.
    יש אלמנט אחד שיש לקחת אותו בחשבון, ובכך שונה המנטליות הישראלית (או אפילו היהודית) מזו של העמים הסובבים אותנו: תחושת הכולם-בשביל-אחד הישראלית היא אולי בעוכרינו כשהמדובר בעסקאות שבויים (שהרי ככל שהציבור יותר רוצה שהחייל החטוף ישוחרר, ככה מחירו עולה), אבל כל הגדרה של מחיר חייל חטוף תוביל להיעדר מוטיבציה מטורף בהתגייסות לצה"ל. קראתי טוקבקים שמציעים פתרון פשוט: להגדיר. חייל ישראלי חטוף שווה מחבל בינוני אחד במצב טוב. טייק איט אור ליב איט. רוצים? תפדלו. לא רוצים? נתקעתם עם עוד חייל ישראלי להאכיל. הסיבה היחידה שזה לא יעבוד זה כי אני לא רואה את צה"ל מתפקד עם כמות חיילים שיהיו לו בשניה שהוא יעשה את ההגדרה הזאת. אתה היית שולח את הילד שלך בלב שלם להתגייס לצבא שלא יעשה הכל כדי להשיבו הביתה? הורים פלסטינים מסויימים יהיו מוכנים לעשות את זה. לפני כמה עשרות שנים, היו גם הורים ישראלים (או ציונים, אם לא היתה ישראל אז) שהיו מוכנים לקחת את הסיכון, למען מאבק האומה והמטרה הגדולה יותר. היום יש לנו מדינה, והיא לא משהו. התרגלנו. לפלסטינים עדיין אין, והם חדורי מוטיבציה. זה ההבדל, ובגלל זה ישראל לעולם לא "תזכה" לשלם חייל כנגד חייל. מקסימום גופה נגד יחידים חיים. טוב, זה המוטו שלנו כיהודים, לא? מעטים מול רבים.

  2. admin ISRAELבתאריך 14 מרץ 2009 בשעה 14:24

    מבין כל הטיעונים התומכים ביצירת עסקאות חילופי שבויים לא שיוויוניות, זהו הטיעון היחידי שיש לו אחיזה במציאות. נכון, התעלמות מוחלטת מהשבויים ואי עשיית מעשה למען שחרורם תיצור ירידה מסוימת במוטיבציה הכללית של החיילים. בגלל העובדה הזו, עסקאות חילופי שבויים לעולם לא יהיו שיוויוניות. תמיד אנחנו נשחרר יותר שבויים וזאת בגלל שאנחנו צריכים להסתכל על תמונה רחבה יותר. אבל מה שהולך כאן בשנים האחרונות זה טירוף מוחלט.

    שים לב שבאמר הזה אני לא מגדיר מהי עסקת שבויים ראויה, אני פשוט יוצא נגד מצב אי השפיות הטוטאלי שישראל נמצאת בו. כיום, בזמן המשא ומתן לשחרור שליט מתגייסת מדינה שלמה על אמצעי התקשורת שבה ומסייעת למאמץ של חמאס ומעלה את המחיר שלו. עיתונאים ואזרחים לא מתביישים להכריז שיש להחזיר את שליט ב"כל מחיר"… הטיעון הכי מופרך הוא: "שעבר כבר מספיק זמן". בזמן מלחמת עזה היו אנשים רבים שטענו ברצינות תהומית שיש להפסיק את ההפצצות כי "אולי גלעד ייפגע". כל תהליך קבלת החלטות הגיוני בממשלה עובר עיוותים מטורפים ברגע ששאלת שליט נכנסת למשוואה. אם הייתי חבר בצוות המשא ומתן של חמאס והייתי שומע את הטיעונים האלו הייתי ממליץ למנהיגי להמשיך ולהשהות את ההסכם, הרי ככל שעובר הזמן ישראל נהיית טיפשה יותר ועושה טעויות גדולות יותר. זה שווה הרבה יותר מכמה מאות אסירים…
    ברגע שנפסיק להיות טיפשים ונתחיל לחשוב בצורה אחראית,נעמיק מעט את הדיון הציבורי, נבין את כל המשמעויות של עסקת שבויים, רק אז ניתן יהיה לגשת למשא ומתן אחראי ובאמת, להוריד את המחיר שחמאס דורש לרמה סבירה.

    אנחנו פשוט צריכים להפסיק להיות טיפשים…

  3. admin ISRAELבתאריך 14 מרץ 2009 בשעה 14:28

    ולגבי העיגון בחוק של נושא עסקאות שבויים. זה אכן לא רעיון אופטימאלי, אבל במצב כזה של אי שפיות זה יכול להיות לפחות מזור זמני למחלה.
    הכוונה היא להגדיר בחוק קווים אדומים. למשל, שלכנסת, או לבית המשפט יתהיה הזכות לקבוע על נאשם מסוים שאסור על פי חוק לשחררו לפני תום תקופת מאסרו גם לא בהחלטה מדינית. במקרים כאלו ידיהם של ראשי הממשלה יהיו כבולות. הלחץ הציבורי יפחת ואיתו גם המחיר וגם המוטיבציה של הארגונים לחטוף חיילים.

  4. זליג GERMANYבתאריך 15 מרץ 2009 בשעה 0:01

    אני ממש לא מאמין שלאיזשהו ארגון תרד המוטיבציה לחטוף חיילים. חייל חטוף יכול רק לעזור להם. הם תמיד יצליחו להשיג משהו. היום זה לשחרר מישהו או מישהם, מחר זה לפתוח מעברים, לקבל עוד סיוע, מה שלא יהיה.

  5. עליזה ISRAELבתאריך 15 מרץ 2009 בשעה 16:39

    אם מעמיקים להסתכל בכרוניקה שתיארת חושפים את הכוחות הפועלים בשרשרת האירועים המובילים לעסקת השבויים המיוחלת. והרי הם: אנשי צבא, פוליטיקאים (משני הצדדים), אזרחים ונציגי משפחה. המשותף – הרקע – כלי התקשורת שמספקים את הבמה. בכל אחד מהשלבים שציינת כל אחד מהמשתתפים עושה מהלך ( וגם אי עשיית מהלך היא מהלך) שמזיז כמו גלגלי שיניים את המהלכים של האחרים. מכאן – צריך רק שמישהו יפעל בניגוד לצפוי, ואז ישבש את הדפוס המוכר…

  6. admin ISRAELבתאריך 15 מרץ 2009 בשעה 20:31

    בתגובה לזליג: אם יתברר שחטיפת חיילים היא לא עסק כל כך משתלם, שמדינת ישראל לא מאבדת את שפיותה כתוצאה מכך, שהיא לא מסכימה לשחרר רוצחים פעילים בתמורה לשבויים, ושלא משתנה כל מדיניות החוץ והפנים שלה כתוצאה מכך אז לא יהיה "ביקוש" כל כך גדול לחיילים חטופים. בסך הכל זו תחזוקה די רצינית, צריך לתחזק מקום מחבוא, לחיות יום יום בכוננות ובפחד מפעולות הצלה.
    לא תמיד ובכל מקום יש מה להרוויח מחייל חטוף…

  7. admin ISRAELבתאריך 15 מרץ 2009 בשעה 20:43

    בתגובה לעליזה: נכון, אכן דרוש שינוי התנהגות. השאלה היא רק ממי וכיצד? אני בהחלט לא מצפה ממשפחות החיילים שישנו את התנהגותן, הרי כל אחד במצבן היה עושה הכל כדי להחזיר את יקיריו ללא התחשבות במחיר ובמשמעות ארוכת הטווח. מהצבא, אני מצפה שיביא למינימום את מספר החטופים, ואכן נראה לי שהמסר שם הובן וכיום הצבא מרכז מאמצים אדירים כדי למנוע ארועים של חטיפת חיילים. אם זה בהדרכות כיצד להתנהג במצבי חטיפה פוטנציאלית ואם זה באיסור המוחלט והגורף על נסיעה בטרמפים (שגם נאכף, לשם שינוי). אבל, גם מהצבא לא ניתן לצפות ל- 100% הצלחה. הציבור הוא הפכפך ונסחף, הוא מושפע, בעיקר, משני גורמים: מממשלתו ומכלי התקשורת, וזה מותיר לנו בדיוק אותם. מהממשלה, אני מצפה שתגלה אחריות, תעמוד בפני לחצים, ותפעיל הגיון בריא, גם אם זה לא מאוד פופולארי. מהתקשורת, אני מצפה שתהיה יותר אובייקטיבית, יותר חכמה, יותר אנליטית, שתציג את כל הצדדים בשאלה הסבוכה הזו, ושלא תיסחף בזרם הפופוליזם הצהוב, כפי שקורה היום. שם טמון השינוי – תקשורת אחראית יותר ונאמנה לשליחותה וממשלה חכמה ואחראית הפועלת לפי ההיגיון.

  8. זליג GERMANYבתאריך 16 מרץ 2009 בשעה 15:26

    אני לא חושב שישראל תנסה לעשות איזושהי פעולת הצלה בנוגע לחיילים חטופים – כולם עדיין זוכרים את נחשון וקסמן ז"ל, למרות שהמקרה שלו אירע לפני 14 שנים. מסוכן הרבה יותר מידי. ומה זה למצוא מקום להחזיק אותו? זה אתגר? וכמה אוכל חייל כזה? לא נראה לי כזה בלגאן.

  9. זליג GERMANYבתאריך 16 מרץ 2009 בשעה 15:30

    ובנוגע למה שאמרת על התקשורת, אין לתקשורת הצהובה (הווה אומר: כל העיתונים בלי יוצא מן הכלל; כן, גם "הארץ" האהוב שלנו) שום אינטרס קל שבקלים שיתממש הסנריו הטוב ביותר עבור ישראל. נהפוך הוא: עיתונים מוכרים כמו מטורפים בתקופות של מתח וטרור, ואני לא חושב שלמישהו במערכת של ידיעות אכפת למה הוא מוכר את העיתון, העיקר שהעיתון נמכר. זה האינטרס של התקשורת לחשוף את המשפחה והכאב והצער והטרגדיה של גלעד שליט כל זמן שהוא בשבי, כי הציבור ירצה לקרוא על זה. כשהוא ישוחרר, התקשורת תעוט עליו ועל משפחתו ותפרסם כל פרט: הפחד שבשבי, התנאים, יחסיו עם שוביו, האיחוד עם המשפחה, האכזבה מהמדינה, הכל. ואחרי כמה שבועות אולי יהיה איזשהו פיגוע שתוכנן ע"י אחד האסירים ששוחררו בעבור שליט, ושוב תמונות מגעילות ושוב הזעם והזעזוע ושוב השאלה האם המחיר היה שווה את זה ושוב אנחנו מוכרים עיתונים. The system works.

  10. admin ISRAELבתאריך 16 מרץ 2009 בשעה 21:06

    לגבי פעולת חילוץ, אין לי ספק שאילו היה סיכוי סביר להצלחת פעולה שכזו הממשלה היתה יוצאת למבצע. אם תחשוב על זה זה פיתרון גאוני, אם המבצע מצליח אז הממשלה מרוויחה המון נקודות, אם המבצע נכשל, הממשלה תחטוף מכה קשה, אבל בטווח הארוך המכה הזו תהיה הרבה יותר חלשה מאשר אינספור המכות שהיא חוטפת באופן יומיומי כל עוד השבויים עדיין בשבי.
    לגבי התחזוקה של חייל בשבי, אם הוא מוחזק במרתף, בין סמטאות צרות זה אכן הופך את הפעולה לכמעט בלתי אפשרית, אם זאת, לאחר ביצוע העסקה זו ממש לא בעיה למודיעין לאתר את השובים וגם לחסל אותם. בקיצור, כבר נשמע עדיף להיות "מחבל רגיל"…
    לגבי התקשורת הצהובה, אתה צודק, לעומת זאת בישראל גם קיימת תקשורת ציבורית אשר לא נשענת על רייטיניג, וכן קיימים גם עיתונים, שבועונים וירחונים אשר תופסים נישה יותר מתוחכמת, כגון "הארץ". אנשים אלו יתעניינו גם במשמעויות האמיתיות של עסקאות השבויים ויהנו לקרוא גם ניתוחים רציונאליים. בכל מדינה דמוקרטית קיים איזון בריא בין תקשורת צהובה אשר מטרתה למכור כמה שניתן ללא רסן וללא מעצורים, לבין תקשורת אחראית יותר אשר כתביה נאמנים יותר לאמת. גם בארץ יש עיתונים המתיימרים להיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה" מהם אני מצפה שיתנהגו בצורה יותר אחראית.

  11. יונתן UNITED STATESבתאריך 17 מרץ 2009 בשעה 6:16

    נקודה לזכות עסקאות שבויים לא סימטרית – אי הסימטריות בכוח. הרי אם ישראל רוצה, אין לשב"כ בעייה לקחת 1000 שבויים פלשתינאים בין לילה ולהכניס אותם לעסקה. ברור שהמחיר בעסקת שבויים תלוי בין השאר בחוסר הסימטריה הזה. ובהכללה, כללי השוק תופסים גם פה. רוצה את השבוי בחזרה? תשלם X. לא שווה לך על תשלם. למה אנחנו מניחים שהשווי של שבוי ישראלי בשביל מדינת ישראל (מכל הסיבות האפשריות) זהה לשווי של אסיר פלשתינאי לפלשתינאים?

    אבל כמובן שלא צריך לשלם "כל מחיר" וכל הכבוד לאולמרט שלא נכנע בקלות ללחץ הציבורי.

  12. פריץ ISRAELבתאריך 17 מרץ 2009 בשעה 18:59

    תג מחיר לשחרור שבוי לא נשמע לי אפשרי יותר מגיבוש חוקה שתפסוק בצורה ברורה היחסי דת ומדינה.
    לצערי, אני חושב שיש רק שתי דרכים לשנות את ה"שרשרת" שתיארה עליזה:

    1. להצביע ליברמן, כי אם יש שימוש אחד טוב לקיצוני קצת פסיכי – מיקוח שבויים זה זה.

    2. לחכות לחטוף הבא. רון ארד צילק את המציאות הישראלית והוביל לעסקת הגופות והעסקה העתידית (אם תהיה) של שליט. שליט מהווה סמל להרבה יותר מחייל חטוף. זו הסולידריות, זה השירות הצבאי, זה משהו אחד שלא משתנה בזירה הבטחונית מיום ליום. זו תקווה, גם אם תקווה שצומחת מתוך אשפתות.
    ומה ישתנה בחטוף הבא? ובזה שלאחריו? חוק המספרים הגדולים. אם נזכר בימי הפיגועים הגדולים של שנות ה-90, הרי שהריקוד על הדם של האוטובוס המפוצץ הראשון נמשך זמן רב בהרבה מזה שלאחריו, וזה שלאחריו. יבוא היום שבו חטיפה לא תהיה גרועה בהרבה ממוות, ואז החטיפות ייפסקו.

    כמובן, אני לא זונח את האפשרות שנציל את שליט בפעולה בטחונית מעולה ונמנע כל חטיפה עתידית, אך פתרון כזה דורש כבר בעלי מקצוע, ולא בלוגרים מהוללים.

  13. פריץ ISRAELבתאריך 17 מרץ 2009 בשעה 19:00

    נ.ב. אם נבחר שם חדש, הרי שכדאי להעלות אותו ללוגו ולכותרת האתר – ויפה שעה אחת קודם

  14. admin ISRAELבתאריך 17 מרץ 2009 בשעה 21:09

    בתגובה ליונתן, זה נכון שהא-סימטריות של הכח גוררת, בין השאר א-סימטריות של התשלום. אבל המספרים הם לא העניין כאן, באמת שזה הדבר השולי. נכון שעסקה של שבוי אחד מול 450 נשמע קצת מקומם אבל זה לא הדבר החמור פה. זהות האסירים המשוחררים היא מהות העניין. שחרור עשרות רוצחים, פעילים, מנהיגי תאי טרור עטורי תהילה בחזרה לחופשי משמעותה, באופן חד משמעי, הקמתם של תאי טרור רצחניים, אשר, ללא ספק יגרמו למותם של אזרחים ישראלים רבים. ובכל סיטואציה, זה פשוט טירוף מוחלט לשחרר עשרות עשירים שכאלו תמורת חייל ישראלי חטוף אחד.
    כשאני מדבר על קביעת "מחיר מעוגן בחוק" אני לא מדבר על כמות אלא על זהות. בהיעדר דיון ציבורי אינטיליגנטי אשר מכתיב מדיניות שפויה, אין ברירה אלא להגדיר אסירים מסוימים על פי חוק כ"בלתי ניתנים לשחרור" בשום סיטואציה.
    זה יגביל את מרחב התמרון של הממשלה לשחרור אסירים פחות מסוכנים בלבד, ובטווח הארוך, יוריד את המוטיבציה לחטיפות נוספות.
    לדעתי הברכות לאולמרט מוקדמות מדי, אמנם הוא לא נכנע בסיבוב הנוכחי וזה ייאמר לזכותו, אבל, ישראל בראשותו הוציאה לפועל את ההסכם השערורייתי עם חיזבאללה משנת 2008 (קונטאר תמורת גופות) ונכנעה בתהליך המשא ומתן הנוכחי עד לכדי הסכמה עקרונית לשחרורם של עשרות אסירים מסוכנים כפי שהגדרתי קודם. הסיבוב הנוכחי נכשל על בסיס השאלה אם הם יגורשו לגדה, לעזה או לסוריה. לצערי, לאור הוויתורים שבוצעו עד כה, בעתיד הקרוב או הרחוק, כשתגובש העסקה לא נוכל לחזור בנו מעמדה זו וניאלץ לשחרר אסירים אלו.

  15. admin ISRAELבתאריך 17 מרץ 2009 בשעה 21:17

    לדעתי עיגון בחוק למתן אפשרות לכנסת (ברוב גדול), או למערכת המשפט להכריז על אסיר כ"לא בר שחרור", גם לא בנסיבות מדיניות הוא צעד אפשרי בהחלט. כמו שכתבתי בתגובה הקודמת, ה"מחיר" אותו אני מבקש להגדיר בחוק הוא לא מחיר מספרי, אלא על בסיס זהות האסיר, ומידת הסכנה הטמונה בשחרורו.
    אפשרות 1, רק תנציח את הטירוף המוחלט בו מצויה ישראל. זה פשוט לא מתקבל על הדעת שאזרחים יצביעו בבחירות על בסיס סוגיה כה צרה כמו עסקת שבויים. אם הגענו למצב כזה, אז זה באמת חמור.
    אפשרות 2, גם מראה על סוג של ייאוש. לדעתי לא צריך לאבד עצמנו לדעת לאחר כל חטיפה. אפשר ללמוד לקח ולמתן את התופעה גם באמתעים מלאכותיים.

  16. יונתן UNITED STATESבתאריך 22 מרץ 2009 בשעה 2:41

    מי בדיוק יצר את מרחב התמרון של הממשלה, הכנסת? האם היא יותר שפויה מהממשלה?

    "שחרור עשרות רוצחים, פעילים, מנהיגי תאי טרור עטורי תהילה בחזרה לחופשי משמעותה, באופן חד משמעי, הקמתם של תאי טרור רצחניים, אשר, ללא ספק יגרמו למותם של אזרחים ישראלים רבים."

    זו דעתך. דעה אחרת גורסת שההבדל בביטחון יהיה זניח. לפי דעה זו, לא חסרים בעזה רוצחים. מה שמשפיע על יכולתם אילו אמצעי המניעה שצה"ל נוקט, תמיכת החמאס, והמוטיבציה הכללית שלהם. תוסיף עוד כמה רוצחים, לא שינית יותר מדי. זכותך לחשוב אחרת, אבל זה לא טירוף מוחלט לא להסכים איתך.

    בנוסף, כל זמן שגלעד שליט חי ונמצא בשבי, יש בחברה הישראלית פצע פתוח שמעיק על כולם, בכל הרמות, החל מן המוטיבציה לשרת בצה"ל וכלה בכל מפגש דיפלומטי וניסוח הסכם. תוסיף את הדימום הזה למחיר שחרורו של גלעד שליט.

    הרי האסטרטגיה של אויבי היא ישראל היא לא חיסולה בכוח הנשק. מטרתם היא חיסול החברה הישראלית מבפנים. שבירת הלכידות החברתית, ירידת המוטיבציה לשרת, עידוד המשך הכיבוש, פאניקה מפצצת אטום, סימונה של ישראל כמדינת "אפרטהייד" והחרמתה על-ידי שאר מדינות העולם – זו הטקטיקה שלהם. את מחיר שחרורו של גלעד שליט יש לחשב גם לפי מדדים בזירה הזו, ולא רק לפי "מספר השבויים המוחלפים" ו"מספר הנפגעים העתידי".

  17. admin ISRAELבתאריך 22 מרץ 2009 בשעה 20:39

    בשטחים לא חסרים רוצחים. זה נכון, אבל, עובדתית, המצב כיום הוא שכמעט ואין יוזמות לביצוע פיגועי התאבדות בתוך הקו הירוק. הסיבות לכך הן, ההעדפה הברורה של העזתים של ירי תלול מסלול, שיפור מנגנוני הביטחון של השב"כ, ושיתוף הפעולה של מנגנוני הביטחון של הרש"פ בגדה. הרוצחים, אשר שחרורם עומד על הפרק הם מתכנני, מהנדסי ומנהיגי החוליות של תקופת הפיגועים של 2001-2003. אם ישוחררו, הם יחזרו לכפריהם חדורי נסיון, מוטיבציה ותהילה. השילוב של הנ"ל הוא מתכון בטוח להגברת הביקוש לפיגועים. נכון, זו הדעה שלי , אתה יכול לחלוק עליה, אבל לדעתי, סביר מאוד להניח שאותם מחבלים ינצלו את תהילתם ונסיונם להקמת חוליות טרור חדשות ומסוכנות יותר. בנוסף על כך, על פי הערכת גורמי מודיעין, שחרור אסירי הגדה לבתיהם יסכן את קיוומה של ממשלת אבו-מאזן.
    לכן, אני מסיק ששחרור המחבלים הללו יביא להחמרת המצב הביטחוני בכל ישראל.
    זה בהחלט לא טירוף מוחלט לשחרר מחבלים, אפילו רוצחים ומנהיגי טרור, אם זה נעשה לאחר תהליך חשיבה ארוך ומקיף. עם זאת, התהליך שקורה היום בו אזרחים, עיתונאים, חברי כנסת ושרים יוצאים, תוך כדי המשא ומתן כנגד הממשלה ומזרזים אותה לחתום על הסכם "בכל מחיר" מבלי לדון, או אפילו לדעת מהו אותו "מחיר" זהו בהחלט טירוף מוחלט. מהסוג שברברה טוכמן אפילו תכנה "איוולת".

    אני מסכים, באופן כללי עם הפסקה האחרונה שלך. לכן, לדעתי זה אף חשוב יותר שהסטנדרטים לגבי עסקאות שבויים ייקבעו בתהליך מוסדר על ידי נבחרי הציבור או הרשות השופטת שלו. האופן שבו זה נקבע כרגע גורם לעיוורון מוחלט בציבור, שיתוק הממשלה, אובדן האמון הציבורי בה ולפיכך לשבירת הלכידות החברתית. לכן, אם אנחנו רוצים לשבור את האסטרטגיה של האויב שתיארת בפסקה האחרונה, הרי שאין ברירה אלא להגביל בחוק את אופן ביצוע עסקאות השבויים.

  18. […] לגבי שינוי שיטת הממשל, כבר נשכח עוד בימי פסטיבל "שליט בכל  מחיר". אפילו עם הרייטינג של עסקת השבויים ירד במקצת, יעלו על […]

  19. להפריך את השממה » מעגל הפחד UNITED STATESבתאריך 01 מאי 2009 בשעה 16:21

    […] שמתחולל בארץ כבר דיברתי רבות בפוסטים הקודמים שעסקו בפסטיבל גלעד שליט, תהליך השלום וציר ה"שלום"-"ביטחון". עם זאת, עושה רושם […]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏