אפריל 18 2009

על "שלום" ו"ביטחון" ומה שביניהם

מאת: בשעה 14:15 נושאים: כללי,פוליטיקה

בעיתון הארץ התפרסמה בשבוע שעבר ראיון משותף עם מנהלי הקמפיין של נתניהו ולבני. בראיון חשפו הקמפיינרים ברטרוספקטיבה את כל שיקוליהם והחליפו חוויות וסיפורים מבחירות 2009. אחד מהנושאים המעניינים שגיליתי בכתבה הוא שיועץ התקשורת של נתניהו החליט למתג את נתניהו כמוצר המעניק" ביטחון", בעוד שלבני מותגה כמוצר המעניק "שלום". לראייתם של הקמפיינרים", "שלום" ו"ביטחון" הם, בעצם, הפכים.התחלתי לנסות ולחשוב, מהם "שלום" ו"ביטחון" בראייה הישראלית?

mailgooglecom

ישראל על ציר "שלום"-"ביטחון" לאורך השנים

המחשבות הראשונות שלי נסבו סביב ההגדרות: מהו "שלום"? מהו "ביטחון"? מהי המטרה ומהו האמצעי? כך הבנתי שהמטרה הכללית, המוסכמת על כולם, היא צמצום כמות הנפגעים הישראלים במעשי אלימות על רקע לאומני או דתי. במילים אחרות, המטרה הכללית היא מה שאדם תמים ונטול יידע בקמפיינים תקשורתיים יגדיר כ"ביטחון". הרי, בעולם בו ישראל שולטת ביד רמה במזרח התיכון, וארגוני הטרור לא מעיזים להרים אף, יהיה קשה מאוד למצוא אזרח ישראלי שמתלונן על כך ש"אין שלום". לעומת זאת, גם בעידן של שלום כולל, ומגובה בהסכמים עם כל מדינות ערב, אם הטרור ימשיך להשתולל ברחובות, מעטים ימצאו נחמה בכך ש"לפחות יש שלום". לכן, הגעתי למסקנה שה"שלום" הוא בעצם כלי להשגת אותו "ביטחון" מיוחל. כלומר, אם ישראלי תומך בתהליך השלום, המשמעות היא שהוא מאמין ברעיון שהסכמים בינלאומיים יפחיתו את כמות הנפגעים הישראלים במעשי אלימות על רקע לאומני. לעומת זאת, התנגדותו של אותו ישראלי לתהליך השלום, משמעותה אמונה שדווקא היעדרו של תהליך מדיני יביא למיעוט מספר ההרוגים הישראלי.
לקחתי את ההרהורים עוד צעד קדימה, והגעתי למסקנה שהמצדדים ב"שלום", בעצם מאמינים שהסכסוך ניתן לפתרון, ויש לפעול על מנת למצוא את אותו פיתרון, גם אם הוא כרוך בסיכונים אשר יביאו לנפגעים ישראלים רבים. לעומתם, המצדדים ב"ביטחון" רואים את הסכסוך כבלתי פתיר, ועל כן, הם גורסים שיש לשמר את המצב, כך שיביא למספר מינימאלי של נפגעים ישראלים. המסקנות הללו בלבלו אותי לחלוטין. שכן, התומכים ב"ביטחון", בעצם רוצים לשמר ביודעין מצב בו אין "ביטחון" מוחלט, ודווקא התומכים ב"שלום" שואפים להגיע ל"ביטחון" מוחלט, בידיעה שקיימת הסתברות לכישלון שיביא לנזק רב. האומנם, כל השיח הציבורי בישראל סובב סביב משחק הסתברותי?
ואז עצרתי את עצמי… הרי אף אחד לא באמת חושב על כל "השטויות" שהעליתי כאן למעלה. הדיון הציבורי הישראלי דורש רמת מורכבות פחותה בהרבה. לפיכך, שמתי בצד את כל המחשבות שלי, והתחלתי לבחון את הקמפיינים האחרונים לראשות הממשלה. רק אז הגעתי למסקנות יותר הגיוניות בדבר המשמעות האמיתית של "שלום" ו"ביטחון" בראיית הציבור הישראלי.
מתוך בחינת הקמפיינים לראשות הממשלה נוצרה תמונה מאוד ברורה. הדיון הציבורי העילג בישראל מסכים לחלוטין עם הקמפיינרים של נתניהו ולבני. הוא מציב את המועמדים ומפלגותיהם על ציר חד מימדי. מצדו האחד של הציר עומד ה"ביטחון", ומצידו השני, ה"שלום". ככל שמועמד חזק יותר ב"ביטחון" כך הוא חלש יותר ב"שלום", ולהיפך. לפני כל מערכת בחירות, שואל את עצמו הבוחר הישראלי עד כמה חשוב לו ה"שלום" או ה"ביטחון" ולפי זה בוחר במועמד או במפלגה המתאימים לו. הבוחר הישראלי כלל לא שואל עצמו מהו "שלום" או מהו "ביטחון". ההגדרה היא אינטואיטיבית לחלוטין. ככל שמועמד נתפס ככזה שמעוניין לפעול יותר במישור הצבאי כך תגדל רמת ה"ביטחון" שלו ותרד רמת "השלום" שלו. לחלופין, ככל שמועמד להוט יותר לפנות למשא ומתן, כך הוא ייתפס יותר כמועמד של "שלום" ופחות כמועמד של "ביטחון".
מודל פשוט זה מאפשר לבוחר הישראלי להצביע במידה רבה של החלטיות מחד, ובמינימום מאמץ מחשבתי מאידך. למרות שהמודל פשוט מאוד לשימוש מבחינת הבוחר, שרק נאלץ להפעילו בעת ההצבעה, בפני הפוליטיקאי, אשר ישאף להשפיע על החלטת הבוחר יעמדו כמה אתגרים סבוכים:

  1. מיצוב הציבור – לפני שפוליטיקאי ינקוט בפעולה כלשהי עליו להתבונן קודם בנתונים ההתחלתיים.  מהו מקום הציבור על ציר ה"שלום" וה"ביטחון"? החכמים ובעלי הניסיון יאבחנו בנקל, שככל שיש יותר פיגועים, דהיינו, המצב הביטחוני גרוע יותר, כך העם ירצה יותר "ביטחון" ופחות "שלום". לחלופין, ככל שהציבור מרגיש יותר בטוח ברחובות, כך יקטן הביקוש ל"ביטחון" ויגדל הביקוש ל"שלום". על הפוליטיקאי להבין ולחקור באופן יסודי את המצב ולנסות למפות את רמת הביקושים הנוכחית ל"שלום" ו"ביטחון". לדוגמא, אם נסתכל על הציר "שלום"-"ביטחון" כסולם מ- 0 עד 10. כאשר ערכים נמוכים מייצגים "שלום" וערכים גבוהים מייצגים "ביטחון". הציבור, בשנת 2006, לאחר הרגיעה בפיגועים ניצב ברמה  3. לעומת זאת, ב- 2009, לאחר שתי המלחמות בחמאס ובחיזבאללה, הימשכות ירי הרקטות לדרום והאיום האיראני, שינה הציבור את מיקומו לרמה 7. דוגמא נוספת: בבחירות 96, העם ניצב ברמה 5. שכן, מצד אחד הפיגועים השתוללו ברחובות, אך מצד שני רבין נרצח ומורשתו הייתה מורשת "שלום".
  2. מיצוב המועמד – משהובן ומופה רצון הבוחר, עומד בפני הפוליטיקאי האתגר הבא, והוא מציאת מיקומו שלו בסולם ה"שלום" ו"ביטחון". שכן, לכל פוליטיקאי תנאי התחלה שנקבע על בסיס הרקע שלו ופעילותו הפוליטית בעבר. לדוגמא, שרון, בבחירות 2001, לאור עברו העקוב מדם, ולפני תכנית ההינתקות, ניצב ברמה 9. שרון בשנת 2005, לאחר קמפיין "סבא שרון" ופרסום תכנית ההינתקות ניצב ברמה 5.
  3. קביעת יעד למיצוב המועמד – לאחר שהפוליטיקאי הבין והפנים את מיקומו ההתחלתי בראיית הציבור בציר ה"שלום"-"ביטחון", הוא יפנה לשאלה הבאה – היכן כדאי למצב את עצמו על מנת לזכות במספר בוחרים מקסימאלי? שכן, מובן הוא שלפוליטיקאים שונים – יעדים שונים. פוליטיקאי השואף לחזר אחר הקהל הרוסי יתאים עצמו לציבור העולים. לעומתו, פוליטיקאי הפונה לציבור דתי-לאומי ימקם את עצמו אחרת. לפוליטיקאי השואף להיות ראש ממשלה אתגר גדול בהרבה, שכן, עליו למצוא חן בעיני אוכלוסיות שונות ומגוונות. במקרה זה, היעד למיצובו בציר ה"שלום"-"ביטחון" יהווה פשרה שנועדה לרצות כמה שיותר אוכלוסיות. יש לציין, שלעיתים יבקשו הפוליטיקאים לשחק משחק כפול, ויבקשו למתג את עצמם באופן שונה עבור אוכלוסיות שונות. הפרדה זו ניתנת לביצוע אך ורק כאשר יש הפרדה ברורה בין המדיומים בהם מועברים המסרים לאוכלוסיות השונות. לדוגמא, כאשר אתה מדבר בשפה הרוסית, אין סכנה שקהל ילידי הארץ יבינך. כמו כן, אם אתה מתראיין לתכנית אירוח בערוץ הראשון, כדאי מאוד שמסרך יוכוון לרצון קהל הגמלאים. לדוגמא, בבחירות 96, העם, כמצוין לעיל, היה מצוי במרכז הציר, ברמה 5, ולפיכך נתניהו קבע לשם את יעדו. (קמפיין ה"עושים שלום בטוח").
  4. קמפיין לשינוי מיצוב המועמד – משהובן ומופה יעדו של הפוליטיקאי נשאר האתגר המעשי שהוא: כיצד הוא יכול להביא את עצמו אל היעד? כאן, יש להתחשב באלמנט מכריע והוא תנאי ההתחלה. הציר הימני של המפה הינו, באופן מסורתי, ציר ה"ביטחון". לפיכך, למועמד בעל מסורת ימנית יהיה קל יותר למתג עצמו כמוצר "ביטחוני", אבל, יתקשה למתג את עצמו כמוצר של "שלום". כאן בא כוחם של הקמפיינרים לידי ביטוי. ככל שהם יהיו כישרוניים יותר, כך יצליחו יותר במיתוג המוצר. עם זאת, גם כוחו של הקמפיינר המוכשר ביותר מוגבל. את יוסי ביילין אולי ניתן יהיה במאמצים רבים למתג כמוצר מעט יותר ביטחוני, מכפי שהוא נתפס כיום בקרב הציבור. אבל, עוד לא נולד הקמפיינר שיצליח לשווקו כמוצר ביטחוני מובהק. לדוגמא: לבני התחילה את קמפיין 2009, בפניה לקהל הרחב שניצב ברמה 7, באמירות "לרסק את חמאס", אבל מכיוון שלנתניהו היו תנאי התחלה טובים יותר, נכשל הקמפיין של לבני והיא החליטה לפנות לציבור השמאל שניצב ברמה 4. לפיכך, לקראת סוף הקמפיין, שינתה כיוון ודיברה על "יונה שניצבת על אדן החלון". דוגמא נוספת: בבחירות 99, לאחר תקופה ארוכה של שקט, העם ניצב ברמה 3.5 ולשם כיוון ברק בקמפיין הראשי שלו, בהבטחתו את הנסיגה מלבנון. עם זאת, זיהה ברק שהקהל הרוסי ניצב, דווקא, ברמה 7. לפיכך, יצר קמפיין נפרד בשפה הרוסית בו מתוארים מעלליו בסיירת מטכ"ל.
  5. קמפיין לשינוי תפיסת המציאות בציבור – משגויסו הקמפיינרים והחל מסע התעמולה יגיע הפוליטיקאי לאתגר הבא והוא שינוי עמדת הציבור. בניגוד לסעיף הקודם, בו ניסו הקמפיינרים לשנות את מיצובו של המנהיג, כאן, ינסו הקמפיינרים לשנות מעט את תפיסת המציאות כך שתתאים יותר למנהיג שברצונם לקדם. שינוי תפיסת המציאות בקרב הציבור עשוי לשנות את מיקומו של הציבור בציר ה"שלום"-"ביטחון". גם כאן, אין לצפות לתוצאות מהפכניות. הקמפיין עשוי להזיז את הציבור מעט על הציר אבל לא יגרום לשינוי מובהק. לפיכך, מנהיגי "ביטחון" מובהקים, ינסו להזכיר לבוחרים, גם בעתות של שקט שקיימות סכנות רבות שיש לחשוש מהן (הגרעין האיראני, הטרור העולמי, שפעת העופות). לחלופין, מנהיגי "שלום" מובהקים, יבקשו להזכיר לבוחרים, גם בעתות מלחמה, שיש נושאים חשובים אחרים (הזקנה במסדרון של בית החולים בנהריה, העוני, איכות הסביבה). לדוגמה, ברק בבחירות 2001, דיבר על מהפכה חילונית, בעוד אינתיפאדת אל אקצה משתוללת ברחובות. נתניהו בבחירות 2006, התעקש להפחיד את הציבור עם האיום האיראני, וטילי קסאם שינחתו בתל אביב.

לסיכום, כאשר מתבוננים לעומק במושגים "שלום" ו"ביטחון" ניתן להגיע למסקנות מרחיקות לכת, אבל יהיה זה בזבוז זמן מוחלט עבור מי שמעוניין להשפיע על השיח הציבורי בישראל אשר מעדיף להגדיר שני מושגים אלו כהפכים.

8 תגובות

8 תגובות לפוסט “על "שלום" ו"ביטחון" ומה שביניהם”

  1. ארדן ISRAELבתאריך 19 אפריל 2009 בשעה 7:51

    לא הבנתי לפי מה נקבעו הדירוגים בציר ה"שלום-ביטחון". האם אפשר להרחיב בנושא?

  2. admin ISRAELבתאריך 19 אפריל 2009 בשעה 13:39

    אם אתה מצפה לנוסחה מתמטית שקובעת את הערך על הציר אז צר לי לאכזב אותך.
    בפוסט הזה אני, בסך הכל, מאבחן תופעה מצערת שהישראלים רואים את המונחים "שלום" ו"ביטחון" כהפכים ולכן מועמד נמדד על פי כמה הוא תומך ב"שלום" אל מול כמה הוא תומך ב"ביטחון". זהו מודל פשטני ורדוד, אבל למרבה הצער, רוב הישראלים משתמשים בו. לכן, כדאי למי שרוצה לנתח את תוצאות הבחירות להשתמש במודל זה.
    את הדירוגים, אני קובע בצורה אינטואיטיבית על פי התחושה שלי שאני מקבל מהציבור. למשל, לפני עליית ברק לשלטון ב- 99 קל היה לראות שהציבור מעוניין ב"שלום" ומאס בנתניהו שתוקע את המשא ומתן. לכן בשנה זו דירגתי את הציבור בכיוון ה"שלום". לעומת זאת, כיום, קל לחוש שאנחנו בתקופת "ביטחון" מובהקת, שכן מעט מאוד אנשים מדברים על הצורך במשא ומתן, ורבים קובעים שיש "להיכנס בהם". לפיכך הדירוג בהתאם.
    אם לדעתך צריך לשנות את הדירוגים אני אשמח לשמוע.

  3. זליג GERMANYבתאריך 19 אפריל 2009 בשעה 19:19

    פוסט מאוד מעניין, אבל אני די על ההתחלה נאלץ לא להסכים איתך, לפחות על הפסקאות הראשונות. לדעתי, גם בעולם שבו יש בטחון מושלם הישראלים היו מדברים על זה שזה לא בסדר שאין שלום. הקולות שקראו לדבר עם העולם הערבי לא שככו אפילו ב-1967, בתקופת האופוריה המטורפת. רבים אמרו שהנה עכשיו באה העת, וישראל תוכל לעשות שלום עם שכניה מתוך נקודה של עוצמה. לא חשוב שזה לא עבד (ושלא ממש ניסינו), הרעיון הוא שגם כשלא היה איום של טרור, גם כשצה"ל הוכיח את עצמו כמגן פנומנלי ויעיל מאין כמוהו, בתקופה כשאף ישראלי לא העלה בדעתו שכמה שנים חבורה של חוליגנים יזרקו צינורות אלומיניום על ישובים יהודיים במשך שנים ולאף אחד לא יהיה פתרון נגד זה, תמיד תמיד תמיד דיברו על שלום. הדרך לקדם את הרעיון היא, כמובן, לטעון שכשיהיה שלום לא תהינה מלחמות ולא ימותו ילדים בצבא. אבל הכמיהה העממית לשלום היא מאוד מושרשת בחברה הישראלית. מכיר את השיר "כשיבוא שלום"? (מלים של חיים חפר, למנגינה של When the Saints Go Marchin' in) אין שם אף מילה על ההיפך משלום: מלחמה. רק על זה שנעשה סקי בלבנון, נשתה עראק זחלאווי, אסתקלל תנצח בבלומפילד, הבגדדים יבריאו בטבריה וכל מיני כאלה. יש סיבה שהשיר הזה היה כל כך פופולרי, ישראלים באמת רצו (ועדיין רוצים) להשתלב בצורה כלשהי במרחב. זה נשמע נאיבי, אבל זה נכון.
    את כל העניין של ציר השלום-בטחון הגו לפני הרבה שנים אנשי יחה"צ של הליכוד, ועל זאת התבסס, כפי שציינת, הקמפיין של נתניהו ב-1996, "עושים שלום בטוח". לאמור: פרס עשה שלום, וזה סבבה (האירוניה! איש לא פקפק בזה שיש שלום, או תהליך שיוביל לשלום עם הפלסטינים), אבל השלום שלו הוא רק שלום. בלי בטחון. נתניהו ידבר עם הערבים ויעשה איתם עסק אחר, שלום *עם* בטחון. הדיון היה אשכרה עד כדי כך פשטני. קמפיין הבחירות האחרון הוא סתם עוד רכיבה על הסוס המת הזה, שנפיחותיו שלאחר המוות עדיין מדברות משום מה לציבור הישראלי הרחב.

  4. גדי ISRAELבתאריך 19 אפריל 2009 בשעה 20:33

    אני בניגוד לאמנון מסכים לנקודה ההתחלתית שלך -מי דיבר על שלום לא תמורת שלום ב 67'? אורי אבנרי ומספר אנשים שבקושי מרכיבים מניין? גם אני פעם חשבתי שכל שירי להקות הנחל הם של שלום ואחווה. עד ששמעתי את השורה האלמותית מ "הללויה" : "כשהצפון יהיה למרכז, נשיר בדמשק הללויה".
    את הישראלים תמיד מעניין מספר הנפגעים, כשהם פשוט נעים במטוטלת בין לרצות "להכנס בהם"/"תנו לצה"ל לנצח"
    וכשזה לא עוזר – להתחיל מגעים מדיניים.
    המצב שנוצר בעקבות החולשה של הרשות ועליית החמאס, זה שכל המטוטלת הזו זזה יותר ימינה ("אין פרטנר"), ואז זה נע לבין להכנס בהם עוד יותר חזק, ללהצטלם עם אבו מאזן.
    בקשר לדירוג:
    אני הייתי משנה את זה ל: בטחון מול שלום תמורת שטחים. זה הסיפור האמיתי. את הישראלי ממוצע לא מעניין קבר אבות, יש לו שני פרות קדושות: הכותל ( "הר הבית בידינו"), ורמת הגולן ( "העיניים של המדינה"). התזוזה ימינה היא בגלל האמונה שזה יהפוך ל " כלום תמורת שטחים" במקום "שלום תמורת שטחים".
    ב 99' הציבור מאס בנתניהו לא בגלל שהוא תקע את המשא ומתן , אלא בגלל תדמית השקרן/נוכל/רמאי שהתקשורת יצרה לו ( לא מתווכח אם בצדק או לא).
    אני מאמין שכל הדיון הוא הרבה יותר פשטני מזה: כל המיתוג של היחצ"נים הוא פשוט כדי לנסות ליצור הבדלה בין ראשי המפלגות הגדולות ( אופס , העבודה כבר לא באמת גדולה), כשבעצם כולם אותו דבר מבחינה בטחונית.

  5. admin ISRAELבתאריך 19 אפריל 2009 בשעה 22:44

    בתגובה לזליג ולגדי:
    זליג: אני לא אתווכח איתך. אכן ה"שלום" הוא מוטיב חוזר בספרות הישראלית. אבל, לדעתי, יש מרחק רב בין "לשיר לשלום" לבאמת לרדוף אותו. אז נכון, אולי במקרה דמיוני של מצב בו קיים ביטחון אינסופי ללא שלום, יהיו כמה צדיקים בסדום אשר ישירו ויכמהו לשלום, אבל כל עוד להיעדרו של השלום אין מחיר (כלומר, נפגעים בנפש או פגיעה כלכלית) זה לא יהיה יותר מדי בוער בשבילם באמת לחתור אליו ברצינות עם המיר המלא שהוא דורש. לדעתי זו תמימות לחשוב אחרת.
    עוד הערה, בתולדות ישראל עוד לא הייתה תקופה לה דמיון קל שבקלים למצב ההיפוטתי שתיארתי (ביטחון מוחלט ללא שלום). זה כולל את שיא האופוריה ב- 67, וגם את ימיה העליזים של סוף אינתיפאדת אל אקצא. תמיד היו חדירות מחבלים, טילים על הצפון, חטיפות מטוסים שיעיבו על השמחה וימשיכו לתדלק את המוטיבציה לשינוי.
    גדי: המטוטלת שאתה מתאר היא להגיד מה שאמרתי רק במילים אחרות. אתה אומר שחוסר האמונה בנוסחה "שטחים תמורת שלום" היא שהביאה את העם לכיוון ציר ה"ביטחון". אני אומר שחוסר האמונה בנוסחה הנ"ל נובע, תמיד ממצב זמני של חוסר ביטחון. (המקרה הנוכחי – קסאמים על הדרום).
    לגבי ההערה האחרונה. אני מסכים שכל המפלגות הגדולות הם אותו הדבר. כלומר, כל המפלגות הן בעצם כלום – הפשטה של המציאות כדי שהאזרח הפשוט יוכל להבין אותה ולהצביע בשמחה והזדהות. על כך סופר בפוסט קודם: "הכל אודות השיטה הדמוקרטית":
    http://sonoflaser.com/?p=68

  6. זליג GERMANYבתאריך 20 אפריל 2009 בשעה 10:10

    גדי, בין האנשים שדיברו על שלום תמורת שטחים (אמנם לא כולם) מייד לאחר מלחמת ששת הימים היה איזה פנסיונר זקן בשדה בוקר. הדעה שלו גם אז נחשבה. אבל גם בלי זה, השאלה היא לא מה לעומת שלום. נכון, אנשים דיברו אז על שלום לעומת שלום, פחות על שטחים לעומת שלום. אז מה? עדיין רצו שלום. זו הנקודה. תחת אילו תנאים זו שאלה אחרת, אבל כולם רצו להיות מסוגלים לחצות למצריים עם פספורט ולעבור בלי בעיה את הגבול. זה שלום. לא בהכרח בטחון, אבל כן שלום.

  7. admin ISRAELבתאריך 20 אפריל 2009 בשעה 19:42

    זליג, בן גוריון אולי דיבר על החזרת שטחים בשנת 67, אבל עובדה זו רחוקה מלהוכיח את הנקודה שלך משתי סיבות:
    א. בן גוריון לא אמר לעצמו: "וואלה, עכשיו בכל סבבה, אבל בכל זאת נעשה שלום בשביל הצדק או בשביל לנגב חומוס בדמשק", אל מתוך ראייה לעתיד וידיעה שבטווח הקצר, אמנם ישראל נמצאה בתקופת שיא, אבל מצב זה לא יישאר בעתיד.
    ב. שנת 67 רחוקה מאוד מלהיות דומה למצב האוטופי בו תיארתי בו אין כל פעילות עויינת כלפי ישראל. מייד לאחר מלחמת ששת הימים התפתחו ארגוני טרור ברצועת עזה שגבו את חייהם של עשרות יהודים. כמובן שלא צריך להזכיר את מלחמת ההתשה שפרצה בשנת 70.

    בכל מקרה אנחנו רבים פה על נקודה צדדית בפוסט הזה. הרעיון המרכזי הוא שהציבור הישראלי רוצה, בעיקר, "ביטחון" אבל מתעלם מהשאלה הבסיסית של "מה יביא לו ביטחון". מכאן, הדרך מהירה למסקנה הפשטנית ש"שלום" הוא ההיפוך של "ביטחון". הדיון הפשטני בסוגייה הקריטית הזו עולה ועוד תעלה לישראל ביוקר…

  8. להפריך את השממה » מעגל הפחד UNITED STATESבתאריך 03 מאי 2009 בשעה 18:19

    […] בפוסטים הקודמים שעסקו בפסטיבל גלעד שליט, תהליך השלום וציר ה"שלום"-"ביטחון". עם זאת, עושה רושם שבשבועות האחרונים,  השיח הציבורי […]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏