ספטמבר 27 2009

עוד הרהורים על ההינתקות מעזה

מאת: בשעה 15:24 נושאים: חברה,כללי,פוליטיקה

בעקבות התגובות לפוסט הקודם החלטתי שעלי להשלים את הדיון לגבי תכנית ההינתקות על כל היבטיו. שכן, עד כה דנתי רק בשאלה האסטרטגית-אופרטיבית של המהלך, וטיב ההחלטה של הקברניטים. המחשבות על העניין עשו לי הרבה סדר בראש, ולדעתי ניתן להסיק מהן גם קדימה, בדיונים עתידיים על כל הסדר מדיני.

כאשר בוחנים את ההחלטה על ביצוע תכנית ההינתקות יש לבצע ניתוח בשלוש רמות שונות:

1. הרמה האידיאולוגית: כאן יש לבצע ניתוח של האידיאולוגיות הקיימות בזירה הפוליטית. הגדרה אפשרית למונח אידיאולוגיה (מתוך ויקיפדיה) היא: "השקפת עולם כוללת, המתייחסת למציאות הנוכחית והעתידית כאשר מטרתה היא ליצור מסגרת רעיונית המאפשרת לאדם לארגן ולהבין את העולם שבו הוא מתקיים ולפעול לשינויו או שימורו". כאשר אני משתמש במונח אני מדגיש את האלמנט ה"עתידי" של ההגדרה. אידיאולוגיה היא "מה שאנחנו רוצים שיהיה". כאן אין שאלה רציונאלית. אין פה בדיקה מול המציאות בשטח, לגבי מה אפשרי או לא אפשרי. כאן מדובר בחלום האישי של כל אחד – השאיפה האוטופית האישית. לכל אדם תבונתי קיימת אידיאולוגיה. אותה אידיאולוגיה תגזור גם את תחושת הבטן הראשונה שלו לגבי תכנית ההינתקות. סביר מאוד (אם כי לא הכרחי) שאדם שעבורו תכנית ההינתקות סותרת את האידיאולוגיה הפנימית, לבסוף יתנגד לה. הדיון ברמה האידיאולוגית מטבעו לא יכול להיות בסגנון של "איזו אידיאולוגיה נכונה יותר". מעצם הגדרתה אידיאולוגיה היא בגדר "טעם וריח" שעליהם אין להתווכח. ויכוח ששורשו אידיאולוגי לחלוטין עשוי להיות מעניין מאוד, אך הוא לעולם לא יגיע להכרעה. לכן תועלתו זהה לויכוח: "האם חמאת בוטנים זה טעים". לפיכך הדיון ברמה האידיאולוגית יתמקד בזיהוי האידיאולוגיות המתחרות, פירוקן למרכיבים וזיהוי המרכיבים החשובים יותר והחשובים פחות.

2. הרמה האסטרטגית-אופרטיבית: כאן בוחנים את טיב ההחלטה והתוצאות בשטח שנוצרו. הקריטריונים שנבחנים ברמה זו הם קריטריונים מדידים בלבד. הניתוח ברמה זו חייב להיות רציונאלי ומנותק רגשית. כל פגיעה ברציונאליות תביא לתוצאות לא נכונות ואף לנזק ממשי.

3. הרמה המוסרית: כאן השאלה מתמקדת בתפיסות של האדם. מה מותר ומה אסור? קיים מוסר אוניברסאלי עליו מסכים רובה המוחלט של האנושות (למשל שמעשי רצח או גניבה הם בגדר האסור). אך, בשאלות יותר נקודתיות כגון האם תכנית ההינתקות היא תכנית שעומדת בתנאי המוסר, קיים ויכוח.

הפרדה של שלושת המרכיבים היא מלאכותית בעיקרה. שכן, קיימת אינטראקציה רבה ביניהם. אם הרמה האסטרטגית עוסקת בטווח הקצר-בינוני (כלומר היא מסתכלת עד כמה עשרות שנים קדימה) הרי שהרמה האידיאולוגית מסתכלת על הטווח הארוך, לעיתים ארוך מדי, כזה שרבים מבין אלו שמחזיקים באמונה האידיאולוגית לא יזכו אף לראות את התוצאות. ככל שהמרכיב האידיאולוגי חזק יותר בקרב האדם, כך תיהפך השאלה האסטרטגית-אופרטיבית מורכבת יותר, לעיתים עד כדי שיתוק. ככל שהאדם מעשי יותר כך החלטותיו יהיו יעילות יותר, אך הן עשויות לנתק אותו מהזהות הפנימית שלו. הרמה המוסרית מהווה מבחן בעל שתי תוצאות אפשריות: "עובר" או "לא עובר". אם מעשה מסוים לא עובר את מבחן המוסריות בעיני אדם מסוים, אין טעם שידון בשתי הרמות האחרות.

על מנת להדגים, עבור תכנית ההינתקות ייתכן שאדם מסוים יזדהה אידיאולוגית עם המהלך, אך כאשר יידרש לבחון את המהלך ברמה האסטרטגית, יחליט שהעיתוי, או הנסיבות לא מאפשרים לבצע אותו. כמו כן, ייתכן שלאדם אחר המהלך יתאים אידיאולוגית, וגם יעבור את המבחן האסטרטגי, אך הוא יפסל בשל חוסר מוסריות.

אתחיל בניתוח שאלת ההינתקות ברמה האידיאולוגית. אין ספק שבקרב חוגי ה"ימין" וציבור המתנחלים, יישוב הארץ הוא מרכיב מאוד חשוב באידיאולוגיה. בישראל קיימת אסכולה לא מבוטלת עליה מסכימים אנשים רבים הרואים ביישוב הארץ, לרבות הגדה המערבית ורצועת עזה, ערך חשוב ביותר. מכיוון שיישוב השטחים הללו סותר לחלוטין את רעיון שתי המדינות, אני מזהה מרכיב חשוב נוסף באותה אסכולה והוא קיומה של ישראל כ"מדינה דו לאומית". יש לשים לב שהדיון כאן לא מתמקד באופייה של אותה מדינה דו לאומית, האם תהיה היא מדינת כל אזרחיה, דמוקרטיה אתנית או מדינת אפרטהייד. העובדה היא, שלא ניתן לנתק את שני המרכיבים: יישוב הגדה המערבית ועזה ביהודים = מדינה דו לאומית.

האסכולה המתחרה אדישה יחסית לשאלת יישוב הארץ. אין בה מרכיב חשוב של זיקה לקרקע.המרכיב החשוב היחידי שלה הינו "שתי מדינות לשני עמים" כאשר מכאן נגזר שמדינה אחת תהיה יהודית והשנייה ערבית.

כפי שציינתי קודם, אין טעם לדון כאן בשאלה איזו אידיאולוגיה נכונה יותר. שתי האידיאולוגיות לגיטימיות ובעלות היגיון פנימי עקבי.

ברמה האסטרטגית-אופרטיבית דנתי בהרחבה בפוסט קודם: "תכנית ההינתקות – האם התמורה עלתה על המחיר?". המסקנה הנובעת מהפוסט ההוא שההחלטה על תכנית ההינתקות הייתה אמנם בעייתית, אך אם זאת, בפועל, קיימות להינתקות תוצאות חיוביות ושליליות. הדיון הציבורי העילג בשאלה הזו מתמקד בטענה: "יצאנו מעזה וקיבלנו עוד קסאמים". אמנם יש צדק מסוים באותה טענה אך התמקדות אך ורק בה, הינה פשטנית ביותר. אחת התוצאות החיוביות של תכנית ההינתקות היא העמקה של השותפות האסטרטגית עם מצרים. ככל שעובר הזמן מתחדדת נקודה זו. אילו צה"ל היה נוכח כיום בעזה יש להניח שכמות הרקטות ברצועה הייתה אמנם קטנה יותר. ככל הנראה שגם הטווח שלהם היה קצר יותר. אך, מהצד השני עזה הייתה נשארת בעיה ישראלית פרטית. בזכות ביצוע ההינתקות, עזה היום היא בעיה בינלאומית, שמשפיעה מאוד על יציבות המשטר במצרים ולפיכך נוצר אינטרס מצרי עצום לפתור אותה. טיעונים נוספים בעד ונגד ההינתקות מפורטים בפוסט הנ"ל.

מכיוון ולא קיימת מסקנה חד משמעית לגבי נכונותה של תכנית ההינתקות, ברמה האסטרטגית, ההחלטה על ביצועה היא לכל הפחות, סבירה.

הדיון ברמה המוסרית על תכנית ההינתקות מכיל שתי שאלות שכל אדם צריך לשאול את עצמו. האחת היא שאלה חוקית. האם פעולת ממשלת ישראל בפינוי המתנחלים הייתה חוקית? כשעונים לשאלה זו יש לשים לב שרצועת עזה, כמו גם יהודה ושומרון הן לא חלק ממדינת ישראל הריבונית. אבחנה זו נכונה הן עבור החוק הבינלאומי והן עבור חוקי מדינת ישראל. נוכחותו של צה"ל בשטחים האלו מהווה את ההגדרה של כיבוש. (עלי להדגיש שאני לא דן כאן בשאלה האם הכיבוש מוצדק או לא).  מתוקף אותו כיבוש, הריבון בשטחים הללו הוא צה"ל ולא מדינת ישראל. כל החלטה שנוגעת לשטחים הללו דורשת את אישור שר הביטחון. הזרוע המבצעת של החלטות אלו הוא אך ורק צה"ל. כאשר נדרש בג"ץ לסוגיה, בעתירה שהוגשה לו כנגד חוק ההינתקות הוא אכן פסק שדין ההתנחלויות הן כדין מוצב צבאי. למדינה יש הזכות לבנות את המוצב כשם שיש לה את הזכות לפרקו.

השאלה השנייה היא מורכבת יותר. גם עבור התומכים הנלהבים ביותר של תכנית ההינתקות מהווה ההחלטה קונפליקט בין הפגיעה המשמעותית בזכויותיהם (גם אם לא מוגדרות הן על פי חוק) של האוכלוסייה המפונה לבין התועלת האפשרית (אך לא מובטחת) של המהלך לכלל אוכלוסיית המדינה. בכדי להכריע לגבי אותו קונפליקט יש למדוד את שני האלמנטים העומדים על כף המאזניים כאשר הצד האחד, (התועלת האפשרית) נמדד ברמה האסטרטגית, והצד השני (היקף הפגיעה במתיישבים) נמדד ברמה המוסרית.

מכאן, הדיון המוסרי מתמקד בשאלה על מידת היקף הפגיעה במתיישבים. ממשלות ישראל לדורותיהן אמנם  עודדו את ההתיישבות בשטחי הגדה המערבית ועזה. אך, עם זאת חשוב להדגיש, שבזמן שהן עודדו את אותה ההתיישבות הן לא גיבו אותה בחוק המספח את השטחים הללו למדינת ישראל. בכך נוצר מצב בעייתי. המתיישבים שהתיישבו באותם שטחים עשו זאת מתוך אידיאולוגיה התיישבותית עמוקה, אך הממשלות ששלחו אותם עשו זאת מתוך שיקולים אסטרטגיים ביטחוניים. הממשלות ששלחו את המתיישבים להתיישב באותם שטחים ידעו שעלול להגיע יום בו הן יידרשו לפנותם. הן כמובן לא הדגישו זאת, ובכך הן זרעו את זרעי הקרע שנוצר. ההטעיה הזו של ציבור המתיישבים מהווה עוול חמור מאוד שביצעו ממשלות ישראל כלפי המתיישבים לאורך זמן רב.

עם זאת, אין להזניח את אחריותם של אותם מתיישבים למצב שנוצר. לצורך כך אדגים מניסיוני האישי בהשתתפותי בתכנית ההינתקות. יומיים לפני ביצוע התכנית, חלקים רבים מיישובי עזה נותרו שוממים. מרבית המתיישבים פינו בתיהם מבעוד מועד, מתוך רצון להבטיח את קבלת הפיצויים המובטחים להם על פי "חוק פינוי פיצוי". ביישוב ניסנית נותרו כארבעה-חמישה בתים שלא התפנו. על מנת להקל על מהלך ההינתקות נשלחתי במסגרת מבצע כלל צה"לי לאחד הבתים על מנת לנסות ולשכנע את יושבי הבית לעזוב לפני שייכנסו החיילים, ואף לעזור במלאכת האריזה. כשהגענו לבית קיבלו את פנינו בידידות אישה ושלושת ילדיה. האישה, יש לציין, לא הייתה עוינת כלל, ואף הציעה לנו לשתות ולאכול. הבית לא הראה שום סימנים של עזיבה קרובה. הסלון כמו גם חדרי הילדים היו מסודרים כבשגרה. כאשר מסרנו את ההודעה לאישה, היא סיפרה לנו שהיא "האמינה עד הרגע האחרון שיקרה נס" ולכן היא לא פנתה לקבל פיצויים ולא ארגנה שום דיור חלופי או סידור לילדיה (שצפו בנו בכל התהליך בעיניים דומעות). לאחר שהגענו, האישה, אכן החלה לארוז ופינתה את ביתה עוד באותו יום. עבורי, באופן אישי, היה זה האירוע הקשה ביותר בכל השתתפותי בתכנית, וזאת, למרות שהימים הבאים כללו פינוי פיזי של אנשים מבתי כנסת. בניגוד לאותה משפחה בניסנית, האנשים אותם פיניתי לאחר מכן, היו נערים פורעי חוק, לא תושבי המקום. פרחחים אלה הסתננו לרצועת עזה מבעוד מועד על מנת להקשות את פעולת צה"ל.

מאוד ריחמתי על אותה אישה וילדיה, ציערה אותי העובדה שנאלצתי להיות בין אלה שמבשרים לאותה משפחה שעליה להתפנות. אך עם זאת, עוד באותו הלילה, כבר התחילו להתעורר בי רגשות של כעס כלפי אותה אישה. הרי, היא לא יכולה לטעון שהביקור שלנו הגיע אליה בהפתעה. היא לא יכולה הייתה להתעלם מעשרות אלפי קצינים שהתייצבו מזה כמה שבועות במחנה רעים הסמוך. היא לא יכולה הייתה שלא להבחין בכל הבתים שהתפנו סביבה. אמנם יש כאלו שיעריצו את האמונה העיוורת שלה, אבל לדעתי היא פגעה פגיעה אנושה בעצמה ובילדיה. אילו התכוננה מראש, היא הייתה יכולה לחסוך מהם את המחזה הזה. היא הייתה יכולה לארגן להם דיון חלופי. היא הייתה יכולה לפנות את ביתה בצורה הדרגתית יותר, טראומטית פחות. היא הייתה יכולה לדאוג ולקבל את הפיצוי המגיע לה בחוק עוד לפני ביצוע הפינוי. היא בחרה לטמון את ראשה בחול. היא בחרה להתעלם מהמציאות, היא גרמה לעצמה ולמשפחתה נזק עצום. אמנם ממשלות ישראל לדורותיהן עשו לה עוול, אך גם היא שותפה מלאה בסיטואציה העגומה שנוצרה.

את המקרה של אותה אישה אני מרחיב לכלל המתיישבים בעזה לפני הפינוי, ובגדה המערבית כיום. הם, אמנם יכולים לטעון, ובצדק, להטעיה, ולעוול שנעשה על ידי ממשלות ישראל. ממשלות שלא היו עקביות בהחלטותיהן. אך הם לא יכולים לטעון להפתעה. הם ידעו והם יודעים היטב לאן הם נכנסים והיכן הם גרים. הם יודעים שהם מתיישבים בשטח שלא שייך למדינת ישראל, גם על פי חוקיה שלה. הם יודעים שהם עשויים למצוא את עצמם מפונים בכוח. הם יודעים שזה קרה בימית, וגם בגוש קטיף. הם לא יכולים לטעון לבגידה, להפתעה, לחוסר חוקיות. מי שיבחר לטמון ראשו בחול ולהדוף את המציאות המתרחשת לנגד עיניו, לא יוכל לטעון, אחר כך, לחוסר מוסריות. ההכרעה האישית שלהם להתיישב באותם שטחים נבעה מהעדפתם האישית של המרכיב האידיאולוגי על פני המרכיב האסטרטגי. זו העדפה לגיטימית אך מכיוון שהם קיבלו אותה במודע, הם לא יכולים לטעון שההחלטה האסטרטגית לפנותם היא לא מוסרית. לא בעזה וגם לא בעתיד בגדה.

שאלת ההינתקות כמו גם שאלת פינוי עתידי אפשרי בגדה, עוברת את מבחן המוסריות. תחת תנאים מסוימים, קיים גם עיתוי שהיא תעבור את המבחן האסטרטגי-אופרטיבי. כך קרה בהינתקות מעזה. כל זאת מצמצם את הדיון לרמה האידיאולוגית בלבד. לכן, במידה ושוב תעלה שאלת הפינוי, כל ניסיון לערער את ההחלטה מתוקף מוסרי הינו פופוליסטי בלבד.

5 תגובות

5 תגובות לפוסט “עוד הרהורים על ההינתקות מעזה”

  1. זליג CANADAבתאריך 28 ספטמבר 2009 בשעה 16:17

    פוסט נהדר, אחד הטובים שלך.
    לא התייחסת לעצם זה שמדינת ישראל עדיין לא פרעה את חובה למתנחלים, שחלקם עדיין לא קיבלו את כספם ובמקרים מסויימים אפילו את רכושם שאופסן ע"ח המדינה. זהו עוד פן מוסרי שמדינת ישראל לא תוכל להתגאות בו.
    כמו-כן לא התייחסת להתנהלות של רבני גוש קטיף דאז. אין להקל ראש בעובדה שההתעלמות מההנתקות עוּדדה באופן פעיל ונמרץ על ידי ההנהגה הרוחנית של גוש קטיף. רבנים ידועים ומכובדים בקרב המתנחלים היו משוכנעים ושכנעו את צאן מרעיתם שלא יקום ולא יהיה, שהמשיח בכבודו ובעצמו יבוא וימנע את הפינוי, שנס יתרחש. בעקבות התנהגותם, ולא רק בעקבות פעולות הממשלה, אלפים מתושבי גוש קטיף מצאו את עצמם נטולי אמונה, מדוכאים ומוכים. בעיקר ילדים ובני נוער שחוו את שטפון המוח המשיחי בד בבד עם האכזבה הדתית, בפרק זמן מעצב בחייהם. רבים איבדו את אמונתם ואמונם בממסד הממשלתי והרבני, וחבל סלה.
    גמר טוב.

  2. admin ISRAELבתאריך 28 ספטמבר 2009 בשעה 17:58

    שאלת אופן הטיפול במפונים היא שאלה יישומית. זהו ללא ספק כישלון של הממשלה שראוי שייחקר. אבל, הוא לא קשור ישירות לשאלת המוסריות של ההחלטה.
    לגבי עניין הרבנים. נכון. נם בהחלט אשמים בטיפוח הציפייה לנס בקרב התושבים. בכך הם גרמו נזק עצום לאותם אנשים שהתאכזבו פעמיים, הן מהממשלה והן מההנהגה הדתית שלהם. ייאמר לזכותם, עם זאת, שאותם רבנים השכילו למנוע התדרדרות לכדי אלימות. זה לא מובן מאליו שלא היו התפרצויות אלימות מצד מנתחלים כלפי הצבא בזמן הפינוי.

  3. אבנר ISRAELבתאריך 10 אוקטובר 2009 בשעה 14:32

    מרוח הדברים בפוסט הזה ניתן לחשוב שמדובר בניתוח של מחדל לאומי כלשהו נוסח הכשלונות הצבאיים והפוליטיים במלחמת לבנון השנייה, ושיש לחקור ולמצוא מי כאן אשם באיזה מחדל. הניסוח הכמו-משפטי מציג את העמדה של כל אחד מהצדדים לגבי אחריותו לאותו מחדל-לכאורה, בגישה מיתממת של "לא אמרו לי", "הבטיחו לי", "שלחו אותי" וכיו"ב.

    לדעתי, לא זו הגישה הנכונה לניתוח הדברים. הישוב היהודי בעזה מראשית הקמתו ועד לאחר פינויו היה בראש ובראשונה זירת התנצחות פוליטית בין קבוצות אידיאולוגיות שונות במדינה. למתיישבים ולהנהגתם היה ברור שהם קובעים עובדות פוליטיות בשטח, ובדיוק לשם כך הם באו לשם. הם ניסו עד לרגע האחרון להאחז בקרקע, כחלק ממאבק פוליטי לפני כל דבר אחר. ייתכן שהיו שם אנשים תמימים, שהלכו שולל אחרי מנהיגים, אבל כל מי שמעט שכל מצוי בקודקודו ידע שהוא חי שם כחלק מאותו מאבק. האמירות כאילו המדינה שלחה מישהו לשם הן מתממות. הרי גם ממשלות שתמכו בישוב היהודי בעזה עשו זאת כחלק ממצע פוליטי שהיה תמיד שנוי במחלוקת היה ברור כי ממשלות אחרות עשויות לנקוט מדיניות אחרת.

    גם מוסדות המדינה ושאר אזרחיה לא צריכים להתפלא כי הפינוי הטיפול במפונים לא היו קלים. שוב, מדובר במאבק אידיאולוגי ופוליטי. לא סביר שמי שקבע את אורח חייו לפי השקפתו הפוליטית והלך להתיישב בחבל עזה, לא ינצל את ההתנתקות להמשך המאבק הפוליטי עם כל מה שכרוך בכך.

    גם את אותה אישה מאמינה, שנראית לנו אולי מוזרה ומסכנה, לא צריך לשפוט כך. לדעתך, ההתנהגות שלה היא פגיעה בנפשם הרכה של ילדיה. לדעתה, כנראה מדובר בשיעור החינוכי החשוב ביותר שהיא יכולה להעניק להם. אל תשפוט את ההתנהגות של אנשים אחרים לפי האמונה שלך, גם אם היא נראית לך כשיא ההגיון והשכל הישר. לאנשים שונים יש הגיון שונה, ואף אחד לא צודק יותר מהשני. בעולם המערבי ההגיוני והנאור שאליו רובנו שייכים יש לא מעט אנשים שיגידו שהתחלקנו על השכל בכך שאנחנו חיים במדינת ישראל.

  4. admin ISRAELבתאריך 13 אוקטובר 2009 בשעה 18:32

    אבנר
    לא ברור לי למה אתה חושב שאני מתאר את ההינתקות כמחדל. להיפך, בניתוח האסטרטגי שלי אני מגיע למסקנות אחרות לגמרי.
    הפוסט הזה בא בתגובה לטענה שההינתקות היתה צעד לא מוסרי ולכן הוא בא לסתור את הטענה הזו. בגדול התגובה שלך מהדהדת את מה שאמרתי. ההינתקות היא לא מעשה לא מוסרי אלא צעד אסטרטגי של הממשלה, כשם שההתיישבות היתה צעד אסטרטגי שלה לפני כמה עשרות שנים. כל נסיון לטעון שהייתה פה הטעייה הוא מופרך לחלוטין ומהווה טיעון אידיאולוגי במסווה של טיעון מוסרי.

  5. זליג GERMANYבתאריך 20 פברואר 2010 בשעה 19:34

    תפרסם עוד פוסט, יא אפס.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏