מאי 11 2012

על מה באמת מתקיימות כאן בחירות: ארבעה טיפוסים של פוליטיקאים ישראלים

מאת: בשעה 14:32 נושאים: כללי

את הפוסט הזה תכננתי לכתוב לקראת הבחירות, עוד לפני התרגיל הפוליטי של  מופז-ברק-נתניהו. הרעיון היה להציג על אלו סוגיות באמת מתקיימות כאן בחירות בשנים האחרונות. המהלך האחרון, אמנם דחה את הבחירות בכשנה, אך לא שינה דבר בכל הנוגע לשתי הסוגיות המרכזיות בהן עוסקים הפוליטיקאים הישראלים. הציבור הישראלי הוכיח בקיץ 2011 שהסוגייה הכלכלית היא הבוערת ביותר עבורו, אך למרבה הפלא, סוגיה כמעט ולא נלקחת בחשבון על ידי הפוליטיקאים שבחרנו. אם הציבור לא יכפה על הפוליטקאים את סדר היום הכלכלי במשך השנה הקרובה, שום דבר לא ישתנה והפוסט הזה עדיין יהיה רלוונטי.

אז מהן בעצם שתי הסוגיות? רוב הציבור הרי נוטה לנתח את הפוליטיקה הישראלית לפי מודל בינארי המחלק את המפלגות ל"ימין", "שמאל", ואם תתעקשו גם "מרכז". אלא שבשנים האחרונות, התנודתיות הרבה בפוליטיקה הישראלית לצד הציניות ההולכת וגוברת של הפוליטיקאים אשר ניצלו את האדישות הציבורית, הביאו לקריסתו של המודל הפשוט הזה. ולראייה, כיצד תסבירו במונחים של ימין ושמאל, את הצטרפותה של מפלגת העבודה בראשות ברק, כמייצגת של ה"שמאל"  לממשלת ה"ימין" של נתניהו, בעוד מפלגת "המרכז", קדימה סירבה בתוקף עד לאחרונה להצטרף לממשלה הזו?
כיצד הפך אריאל שרון "הקצב מלבנון" לנציגו של גוש המרכז-שמאל? כיצד ייתכן שיו"ר הקואליציה, זאב אלקין המייצג את השדולה הקיצונית ביותר בליכוד, מצא את ביתו הפוליטי, רק לפני כמה שנים בכלל במפלגת קדימה, לב גוש המרכז-שמאל? מה בכלל עושה שם (בקדימה) צחי הנגבי, אלוף המינויים הפוליטים ויקיר מרכז הליכוד? ואיך לעזאזל נדדה סופה לנדבר ממפלגת העבודה ומצאה את ביתה דווקא בישראל ביתנו?

המודל של "ימין" ו"שמאל" פשוט לא עובד! העובדה שהציבור הישראלי ממשיך להשתמש בו פוגעת ביכולת שלו להבין את הפוליטיקה הישראלית, ויוצרת מפחי נפש חוזרים, כאשר הבוחר מתאכזב שוב ושוב מכך שפוליטיקאי בו בחר פועל בניגוד למצופה ממנו. בפוסט הזה אני אציג מודל חלופי המחלק את הפוליטיקה הישראלית לארבעה טיפוסים (ראה תרשים למטה) המייצגים בצורה טובה בהרבה את הסוגיות הפוליטית הבוערות בישראל.

 

 

חשוב לי להדגיש שאני לא מתיימר להציג מודל מושלם. שכן, כדי להבין את הפוליטיקה הישראלית עד הסוף צריך לחקור לעומק כל אחד מאלפי האינדיבידואלים המרכיבים אותה וזה לצערי, בלתי אפשרי. אבל הוא לטעמי הרבה יותר טוב מהמודל הקיים. המודל מצליח לעשות סדר בבלגאן ושופך מעט אור על המהלכים הפוליטיים שקורים וקרו כאן בשנים האחרונות. כולי תקווה שבשנה הקרובה יצליח הציבור הישראלי לכפות על הפוליטיקאים גם את הסוגייה הכלכלית ואז המודל יתרחב מארבעה טיפוסים לשמונה. אך בינתיים זה לא קרה ולצערי גם הבחירות בשנה הבאה ימשיכו להתנהל לפי המודל הזה.

אז לאחר ההקדמה, נעבור למודל עצמו.

קודם כל, תשכחו מהמפלגות! המפלגות הן בסך הכל אוסף של אינדיבידואלים אשר מחליטים לקשור את גורלם זה בזה לעת בחירות (אחת לשנתיים-שלוש). פוליטיקאי אשר מחליט להצטרף למפלגה, לא שואל את עצמו, מהי המפלגה שעם המצע שלה (מושג חסר כל חשיבות שלא יוזכר עוד בהמשך) הוא הכי מזדהה, אלא מתוך איזו מפלגה הוא יוכל להשפיע הכי הרבה.
המפלגות הן מושג טכני בירוקרטי אשר נועד לצרכים פרלמנטרים (למשל הרכבת קואליציה), אך אין להתבלבל ולייחס למפלגות רצון, אידיאולוגיה או סדר יום משלהן. מפלגה נתונה יכולה להרכיב אינדיבידואלים שונים אשר מחזיקים בדעות הפוכות בנושאים המהותיים ביותר והן כמעט ולא מלמדות אותנו דבר על האינדיבידואלים המרכיבים אותה.

המודל שאציע יעסוק בפוליטיקאים עצמם. ומפאת חוסר הזמן, יתמקד בפוליטקאים המשפיעים ביותר.

עכשיו, אחרי שקבענו מהי היחידה הנחקרת, בואו נעבור למהות עצמה. מהן הסוגיות שעל הפרק? אני מבחין בשתי סוגיות מהותיות אשר נמצאו לאורך 20 השנה האחרונות על הפרק.

 

סוגיה ראשונה – כיצד אתה רואה את הפיתרון המדיני בסוגיית גבולות הארץ?

על המרכיב הזה כבר דיברתי בפוסט קודם.  מי שרוצה, מוזמן לקרוא אותו. מי שלא, מוזמן לקרוא את הקיצור להלן:

האסכולה הראשונה (נקרא לה – "שתי מדינות לשני עמים") מדברת על גבולות שיצרו הפרדה ברורה בין ערבים ויהודים. כלומר, יצירת מינימום אינטראקציה בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית בארץ. המצדדים בגישה זו ישאפו לייצר אלמנט פיזי מוחלט בדמות גדר או חומה אשר יחלק את הארץ לשניים: חלק ערבי, וחלק יהודי. השאיפה היא שבחלק היהודי יהיו כמה שפחות ערבים, ובחלק הערבי יהיו כמה שפחות יהודים. גבולות 67 לא מייצרים הפרדה טובה מספיק. לכן, יש ליצור חילופי שטחים, הזזה פיזית, ברצון או בכפייה, של אזרחים ממקום מושבם, וליצור גבול חדש וברור.
מבחינה ביטחונית מסתמכים מצדדי גישה זו בנשק הגרעיני כמגן האולטימטיבי מפני פלישה, זאת מכיוון שגבולות מצומצמים הם, מטבעם, קשים להגנה באמצעים קונבנציונאליים. התומכים באסכולה זו רואים בהרתעה הגרעינית מוצהרת כמענה הביטחוני החזק ביותר לביטחון מדינת ישראל בגבולות מצומצמים.
ביטויים מייצגים לאסכולה זו:  "איום דמוגראפי", "הם כאן, אנחנו שם", "הינתקות", "התכנסות", "שתי מדינות לשני עמים". ואף: "טרנספר"
האסכולה השנייה (נקרא לה "מדינה דו לאומית") מעמידה בראש סדר העדיפויות את ה"עומק האסטרטגי". הרעיון מאחורי גישה זו הוא שעל מנת לשמור על בטחונה של ישראל, יש צורך בנוכחות צה"ל על בקעת הירדן. הרעיון של הצבת כח זר, בין הירדן לים התיכון, מהווה סכנה קיומית למדינת ישראל. לפיכך, יש למנוע אפשרות זו. לאור זאת, אם תוקם מדינה פלשתינית, היא בהכרח צריכה להיות מפורזת מצבא. על מנת לאכוף את פירוזה של אותה מדינה, יש לוודא שגבולותיה יהיו בלתי ברורים (אם אפשר, אפילו עדיף שיהיו תיאורטיים בלבד). הביטחון השוטף יושתת על בסיס תלות כלכלית בין הישות הערבית למדינת ישראל. גישה זו מצדדת בהשתלבות בין האוכלוסיות הערביות והיהודיות בארץ ומקדמת הקמת פרויקטים כלכליים אשר ייצרו תלות כלכלית בין היהודים והערבים בארץ.
ביטויים מייצגים לאסכולה זו: "שלום כלכלי", "עומק אסטרטגי", "סכסוך אזורי", "נורמליזציה", או "מדינת אפרטהייד".

 

על הסוגיה השנייה כתבתי הרבה פחות בפוסטים קודמים, עד לאחרונה לא חשבתי שהיא סוגייה מרכזית, אבל עם הזמן הגעתי למסקנה שהיא מרכזית לא פחות, ואולי אף יותר מהראשונה.

הסוגייה השנייה עליה חלוקים הפוליטיקאים בישראל היא עד כמה ליברליות צריכה להיות מדינת ישראל – מדינת היהודים?

כאן נדרש הסבר, למה אני מתכוון כשאני אומר: "ליברלית"? הרי כמעט כל אדם יגדיר עצמו כליברל (וזאת למרות שרק מעטים אכן מבינים את המושג. שכן, הוא תמיד נופל במיקוד של בחינות הבגרות באזרחות). כשאני מדבר על ליברליזם אני מדבר על ליברליזם במובן של זכויות הפרט, זכויות המיעוטים וחופש הדת. והשאלה המרכזית עליה חלוקים הפוליטיקאים בימינו היא עד כמה צריכה הדמוקרטיה הישראלית להידמות לדמוקרטיות הליברליות במערב אירופה?
ככל שישנם יותר חוקים אשר מפלים בין אנשים שונים על רקע, דתם, מוצאם, מינם וכו כך המדינה היא פחות ליברלית. כך למשל חוק השבות (אשר לדעתי הוא חוק חשוב מאוד ואני תומך בו) הוא חוק אנטי-ליברלי מובהק שכן הוא מפלה בין יהודים ללא יהודים. האם תמיכתי בחוק אומרת שאני לא ליברלי? לא בהכרח. הכל יחסי. אבל ללא ספק כל מי שתומך, כמוני, בחוק השבות כלשונו הרחיק את עצמו במידה מסוימת מהאידאל הנמצא על קצהו החיובי של הרצף הליברלי.

כאן, אני מגיע לאבחנה חשובה נוספת, אין שחור ולבן בפוליטיקה. ישנו רצף. פוליטיקאי יכול להיות להחליט שהוא אולטרה ליברלי בסוגיות מסוימות ואנטי ליברל באחרות, כך למשל, מרבית האזרחים שנקראו על פי טרמינולוגית המודל הישן: "שמאלנים" מחזיקים בדעות מאוד ליברליות בכל הסוגיות הנוגעות לאזורים שבתוך הקו הירוק. אך, בכל הנוגע למה שמתרחש מעבר לו, יהיו אנטי ליברלים. עבור הסוגיה הראשונה הרצף פחות מובהק, שכן בסוגיה זו זה בלתי אפשרי "לשבת על הגדר". לכן קבעתי את מידת התמיכה בצד זה או אחר של הסקאלה על פי החשיבות שמייחס הפוליטקאי לסוגיה. כך למשל שלי יחימוביץ' ככל הנראה משתייכת לאסכולת שתי המדינות, אך מידת החשיבות שהיא נותנת לסוגיה כרגע לא נראית רבה במיוחד.

מכאן ניתן להמשיך היישר לחלוקה. לפי המודל שאני מציע, שני המרכיבים העיקריים המגדירים פוליטיקאי בישראל יוצרים ארבעה טיפוסים שונים:

1. הבדלן הליברל – הטיפוס הזה, לדעתי קרוב במידה הרבה ביותר לציונות של בן גוריון. הוא רואה את ישראל, בו זמנית, כמדינה יהודית ודמוקרטיה ליברלית. כדי להבטיח את יהדותה של המדינה על רקע מציאות דמוגרפית קשה, יש לחלק את הארץ כך שכמה שיותר יהודים וכמה שפחות ערבים יחיו במדינה היהודית. ובמדינה הערבית יחיו כמה שיותר ערבים וכמה שפחות יהודים. כך תיפרד המדינה היהודית מכ- 4 מיליון אזרחים ערבים חסרי זכויות בגדה וברצועה ותוכל סוף סוף ליישם חוקה ליברלית, אשר תבטיח זכויות שוות גם למיעוט הערבי שיוותר בה. זאת מבלי לאיים על אופייה היהודי של המדינה. המיצגים הבולטים של הטיפוס הזה הם: שמעון פרס, שלי יחימוביץ' ואף במידה מסוימת ציפי לבני.

2. המשתלב הליברל – הטיפוס הזה מאמין ביכולתם של הערבים והיהודים להתקיים זה לצד זה בהרמוניה וללא צורך בהגבלת זכויות האדם של התושבים בגדה המערבית. טיפוס זה מאכלס בעיקר את חסידי "מדינת כל אזרחיה" אשר לא רואים צורך בהגדרת ישראל כמדינה יהודית. עם זאת יש לשים לב לתופעה מעניינת, ישנם גם פוליטקאים אשר הוגדרו במודל הקודם כ"ימניים" המשתייכים לטיפוס זה. הם לא רואים סתירה בין הענקת זכויות שוות לערבים בגדה ובין הגדרתה של המדינה כיהודית. הם יציעו כל מני פתרונות יצירתיים (שרבים יגדירו כ"הזויים") אשר לטענתם יאפשרו למדינה לשמור לאורך זמן על צביון יהודי מבלי לכפות חוסר שוויון כלפי הערבים בגדה. המייצגים העיקריים של הטיפוס: דב חנין, בני בגין וראובן ריבלין. מי שמרים גבה לנוכח השתייכותם של בני בגין ודב חנין לאותו הטיפוס מוזמן לקרוא את הכתבה המרתקת הזו.

3. הבדלן האנטי ליברל – הטיפוס הזה לא מאמין ביכולתה של ישראל להתקיים לאורך זמן כמדינה יהודית כאשר שוכן בקרבה מיעוט ערבי כלשהו. לדעתו, המדינה הפלסטינית היא צפרדע שיש לבלוע כדי להיפטר מאוכלוסייה לא רצויה של ערבים, אך אין די בכך, שכן גם המיעוט הערבי שיישאר בישראל ימשיך לאיים על אופייה היהודי של ישראל ויש לפעול כדי להרחיק גם אותו. טיפוס זה יתמוך עקרונית בשתי מדינות אך ידחה כל פתרון מדיני אשר מותיר מיעוט ערבי בעל זכויות במדינה היהודית. על כן הוא תמיד ישאף ליצור חיכוך מתמיד בין יהודים וערבים בישראל כדי לכפות על הממשלה לחוקק חוקים אשר ישללו מהמיעוט הערבי כל השפעה, כדי שלא "ינצל" את זכויותיו כדי להביא ל"קריסת המדינה היהודית מבפנים". שותפים נוספים לגישה זו הם פוליטיקאים חרדים מסוימים אשר לא רואים בהכרח את האיום במיעוט הערבי אלא דווקא ברוב היהודי-חילוני. פוליטיקאים אלו דוחים את הגישה הליברלית מעצם הגדרתה, אך באותו הזמן לראות בפיתרון שתי המדינות כפיתרון המועדף. המייצגים הבולטים של טיפוס זה הם אביגדור ליברמן ואריה דרעי.

4. המשתלב האנטי ליברל – הטיפוס הזה מקנה חשיבות עליונה לעומקה האסטרטגי של ישראל מחשש אמיתי (יש שיגדירו: "פראנויה פתולוגית") להישרדותה לאורך זמן. הסיבות לכך יכולות להיות ביטחוניות טהורות, או דתיות המסתמכות על המצווה לישוב "ארץ אבות". שניהם רואים במידת הליברליות של המדינה כעניין שולי בלבד אשר מחוויר לעומת השיקול האמיתי – המשך הישרדותה של ישראל במרחב כה מסוכן. ההשלכות שייגרמו כתוצאה מהפגיעה המתמשכת בזכויות האדם הבסיסיות של תושבי הגדה, הרצועה וכן של קבוצות פוליטיות בתוך ישראל, על אופייה הדמוקרטי של המדינה ועל יחסי החוץ שלה נתפסים על ידי טיפוס זה כ"רע הכרחי" במקרה הטוב, או "ערך מוסף" במקרה הרע. המייצגים הבולטים לגישה זו: בנימין נתניהו, ויעקב כץ (יו"ר מפלגת האיחוד הלאומי).

עכשיו, אחרי שחילקנו את הפוליטיקה לארבעה טיפוסים ניתן סוף סוף להסביר ביתר קלות תופעות שהמודל הקודם נכשל בהסברתן.

כך ברור למה ממשלת נתניהו-ליברמן (אישיים המייצגים הפכים בסוגיית הגבולות) לא קידמו ולו במעט את המשא ומתן המדיני עם הפלסטינים במשך 3 שנים, אך הצליחה, על רק הסכמתם של שני האישיים בסוגיה השנייה, לקדם חקיקה אנטי ליברלית ביעילות חסרת תקדים.

כך ניתן להבין כיצד דווקא אולמרט בשותפות פוליטית עם ליברמן הצליח לקדם את תהליך אנאפוליס.

מתוך המודל ברור למה שתי הממשלות האחרונות (ממשלות אנטי-ליברליות מובהקות) ניהלו ומנהלות מלחמת חורמה בבית המשפט העליון אשר קידם מאז ראשית דרכו אג'נדה ליברלית.

המודל מסביר מדוע מופז שש להצטרף לממשלת נתניהו (שימו לב בתרשים לקרבה האידיאולוגית בין המשולש ביבי-ברק-מופז), ומדוע לבני העדיפה להחריב את הקריירה הפוליטית שלה כדי לא להצטרף לממשלה זו.

התרשים למטה מדגיש את חוסר הלרוונטיות של המפלגות. הטיפוסים הפוליטיים חוצים מפלגות ו"גושים". בתרשים חילקתי את הפוליטקאים לפי שיקול דעתי לארבעת הטיפוסים, אך יש לשים לב גם לרצף. ככל שפוליטקאי מצוי גבוה יותר בתרשים כך הוא מוגדר כקרוב יותר לאידיאל הליברלי. ככל שפוליטקאי ממוקם בחלקו הימני יותר של התרשים כך הוא תומך יותר בפתרון המדינה הדו-לאומית ומייחס לכך חשיבות רבה יותר. יאיר לפיד יוצא דופן בכך שמיקמתי אותו במרכז הציר של סוגיית הגבולות מכיוון שאין לי מושג ירוק באיזה פיתרון הוא מצדד.

 

21 תגובות

21 תגובות לפוסט “על מה באמת מתקיימות כאן בחירות: ארבעה טיפוסים של פוליטיקאים ישראלים”

  1. נטע ISRAELבתאריך 11 מאי 2012 בשעה 16:09

    שמחה שחזרת לעשות פה סדר…!
    :)
    אני לא מצליחה לעמוד על ההבדלים בין המדיניות של מופז לנתניהו בעיקר עכשיו עם "האיחוד המרגש", האם הצטרפןתו של מופז לממשלה מביאה איזושהו שינוי או חידוש לפחות תיאורטי לממשלה או אולי לחדד את השאלה האם יש הבדל כיום בין קדימה בראשותו של מופז לליכוד בראשותו של נתניהו?

  2. admin ISRAELבתאריך 11 מאי 2012 בשעה 16:51

    לפי המודל מופז ונתניהו מאוד דומים בשתי הסוגיות המרכזיות לכן, אני לא צופה שינויים משמעותיים.
    למרות שליברמן (תומך שתי המדינות) איבד מכוחו התהליך המדיני ימשיך להיות תקוע כי אבו מאזן ופיאד מצדדים בפתרון שתי המדינות ויתקשו לשתף פעולה עם מופז ונתניהו.
    מופז הוא אמנם אנטי-ליברל אך יש רבים במפלגת קדימה שאינם. כמו כן, קדימה פונה לקהל ליברלי לכן אני צופה רגיעה זמנית בחקיקה אנטי ליברלית.
    ישנן גם סודיות שהפוליטיקאים מחשיבים כ"משניות" כמו נושא גיוס חרדים שעשוי לקבל תאוצה מסוימת, אבל אני לא צופה משהו דרמטי גם שם.

  3. יונתן ISRAELבתאריך 12 מאי 2012 בשעה 1:34

    פוסט טוב. אני חושב שאתה צודק בקביעתך לגבי מרכזיותה של הסוגייה השנייה ("מידת הליברליות של המדינה") בפוליטיקה הישראלית, וחשוב שאתה קורא לה בשמה. כמו מה שהיה פעם עם שאלת ה"מדינה אחת/שתי מדינות", הדיון והמאבק הפוליטי בזירה זו מתרחש בינתיים מאחורי הקלעים ולא מקבל את ההד הציבורי הראוי.

    הערה: את אי-ההתקדמות בערוץ הפלסטיני אפשר להסביר בכשלון הגישה הזו שהובילה הממשלה הקודמת, ואת הכשלון הזה אפשר להסביר בכך ששני השחקנים המרכזיים בצד הפלשתיני חלוקים בשאלה ה"מדינה אחת/שתיים" ואין אצלם היום מנהיגות שמסוגלת לקבל הכרעה. לאור זאת ההסבר היותר מלא ללמה לביבי וליברמן לא היתה בעייה לשבת באותה ממשלה, היא כי הסוגייה הראשונה, שעליה לפי המודל הם חלוקים, פשוט אינה רלוונטית.

  4. admin ISRAELבתאריך 12 מאי 2012 בשעה 10:33

    אני לא חושב שפיאד ואבו מאזן חלוקים בסוגיית הגבולות. לדעתי שניהם תומכים בפתרון שתי המדינות. לכן הסוגייה כן רלוונטית. היעדר תמיכה מספקת בפתרון שתיהמדינות אצלנו מונע לדעתי התקדמות בערוץ הזה.

  5. עידןבתאריך 13 מאי 2012 בשעה 3:21

    כמה שטויות במאמר אחד:

    התחלה אתה נותן הגדרה יחסית רחבה לליברל, אבל לאחר מכן אתה מבסס את כל ההגדרה שלך לליברל, על היחס לפלסטינים. פתאום הסוגיות הכלכליות ונושא חופש הדת וחופש מדת הן לא רלוונטיות. כך, אביגדור ליברמן, אחד המתנגדים המשמעותיים ביותר לכפייה דתית, ואחד התומכים הגדולים בכלכלה חופשית מוגדר כ"אנטי ליברל".
    מצד שני, שלי יחימוביץ, שמתנגדת לתחבורה ציבורית בשבת, מתרפסת בפני החרדים, בעד מכסי מגן ומניעת תחרות, נגד פתיחת השוק לייבוא, תומכת בחוקים מפלים על רקע מין (כגון חוסר השיוויון בגיל היציאה לפנסיה בין נשים לגברים), ונורא מכל, תומכת בהסתדרות בוועדי עובדים(!) אשר מונעים שוק חופשי וליברלי שישאיר אותנו 50 שנה מאחורי כל העולם, היא ליברלית. לא סתם ליברלית היא "מהמיצגים הבולטים של הטיפוס הזה" כהגדרתך. לקרוא לשלי ליברלית זה כמו לקרוא לבשאר אסד פעיל לזכויות אדם.

    לגבי ליברמן, להגדיר אותו כתומך בשתי מדינות זו גם שטות. נכון שלפי המצע שלו, הוא תומך במדינה פלסטינית ובהפרדה מוחלטת, כולל העברת ישובים ערביים ישראלים לשטח פלסטין. אבל בפועל, הוא מתנגד לכל פינוי יישוב מומצא בשטחים, הוא נגד שיחות עם הפלסטינים ונגד כל יוזמה שיכולה לקדם את רעיון ההפרדה.

    יש פה עוד כמה שטויות אבל נראה לי שמספיק לתגובה אחת.

    שלי יחימוביץ' ליברלית… זה נכתב ברצינות או שזה סוג של בדיחה לא מוצלחת במיוחד??

  6. admin ISRAELבתאריך 13 מאי 2012 בשעה 17:22

    עידן, קודם כל, אני שם לב שכלל לא היו לך הערות על המודל עצמו. הביקורת שלך מתמקדת רק בסיווג של פוליטיקאים מסוימים במסגרת הטיפוסים שהמודל מציע. לפי זה אני כבר שמח לראות שגם התגובה הביקורתית ביותר שקיבלתי עד כה לא מטילה ספק בנכונות של המודל.
    ולענייננו, צריך להבדיל בין שני מושגים שונים הזוכים להגדרה "ליברליזם". הראשון הוא הליברליזם הקלאסי, שהוא אסכולה שפותחה בעידן הנאורות, באירופה של המאה ה- 17-18 ועוסקת בזכויות הפרט. המושג השני הוא הליברליזם הכלכלי שהוא תיאוריה כלכלית של אדם סמית' עליה נשען הקפיטליזם. התיאוריה קוראת להתערבות מינימלית של המדינה בכלכלה.
    בפוסט שלי אכן הגדרתי למה אני מתכוון כשאני אומר "ליברל" וכתבתי שאני מגדיר (לצורך המודל בלבד) ליברליזם במובן של זכויות אדם, זכויות מיעוטים וחופש הדת (מונח שכולל גם את ה"חופש מדת") כלומר – ליברליזם קלאסי. כמו כן, ציינתי בהרחבה בתחילת הפוסט שלדעתי הסוגיה הכלכלית לא זוכה לחשיבות גבוהה עבור פוליטיקאים בישראל, ועל כן היא לא נכללת בשתי הסוגיות המהותיות אותן אזכרתי. כפי שציינתי בפוסט, אני מאוד מקווה שבקרוב גם הסוגיה הכלכלית תיהפך לחשובה ואז לליברליזם הכלכלי בהחלט יהיה מקום.
    אני מודה שלא נתתי פירוט נרחב על ההבדלים בין הליברליזם הקלאסי לכלכלי. ההחלטה נבעה מהרצון לקצר במילים בפוסט שגם ככה התארך מעבר לרגיל.
    בהמשך להערותיך, כמובן ששלי יחימוביץ' היא לא ליברלית במובן הכלכלי אלא רק במובן הקלאסי כפי שהגדרתי במודל. על כך יעידו הצעות החוק הרבות עליהן היא חתומה (רשימה חלקית – חוק יסוד זכויות חברתיות, חוק התקשורת, חוק ביטוח לאומי).
    לגבי ליברמן, הוא לא מסתיר את חתירתו לקיומה של מדיה פלסטינית. הוא אף הצהיר על כך פעמים רבות בתקשורת (הרבה לפני שנתניהו גמגם עליה באו"ם), לצד הצהרתו על חשיבותה של המשך קיומה של ישראל כ"מדינה יהודית". הצהרותיו באות יחד עם שאיפותיו המוצהרות לחילופי שטחים שמשמעותם, ביטול הריבונות הישראלית על שטחים המאוכלסים בערבים ישראלים. הצהרות אלה גם מגובות במעשים. החקיקה האנטי-ליברלית שהוא מקדם באה על מנת ליצור חיכוך בין אוכלוסייה ערבית ויהודית בישראל. חיכוך שיקדם את האג'נדה שלו – שלילת אזרחותם של מאות אלפי ערבים בצפון הארץ. לגישה זו יש הגיון פנימי שמשתלב עם חתירתו למדינה פלסטינית, הרי מה המשמעות של חילופי שטחים אם אין ישות פלסטינית שתחיל את ריבונותה עליהם? לפיכך ברור גם מדוע ליברמן מתנגד לכל תהליך המתרחש כרגע. מעבר לרווח האלקטורלי הטמון בהתנגדות זו. כיום אין תהליך מדיני שמדבר על שלילת אזרחות של תושבים ערבים, ועל כן כל מסלול מדיני יגרור בסופו את המשך קיומו של המיעוט הערבי (כ- 20% שהם 20% יותר מדי לטעמו) במדינה היהודית.

    לגבי "ליברמן הלוחם למען חופש הדת". זוהי תדמית שליברמן דואג לטפח (ובהצלחה) לפני כל מערכת בחירות. זה כל פעם מדהים אותי מחדש עד כמה הציבור שוכח שליברמן היה שותף מלא ופעיל של החרדים לכל החקיקות הבעייתיות שהתרחשו כאן בשנים האחרונות וכוללות את (רשימה חלקית) הארכת התוקף של חוק טל, מימון הקצבאות לחרדים בחוק התקציב 2010 ושערוריית דיור למשתכן. הרשה לי להיעזר בדימוי שלך ולקבוע שלקרוא לליברמן "לוחם נגד כפייה דתית זה כמו לקרוא לאסד פעיל למען זכויות אדם". בזמן האחרון אני נתקל בהרבה אנשים שנופלים למיתוס הזה, ואולי אכתוב פוסט נפרד העוסק בליברמן בהמשך.

    לסיום, רציתי לציין שאני שמח לכל התהודה שהפוסט מקבל, להערות וגם לביקורת. אבל, לדעתי, ניתן להביע אותם גם בסגנון פחות תוקפני…

  7. עידן ISRAELבתאריך 14 מאי 2012 בשעה 2:34

    מסכים עם הערתך האחרונה.

    לצערי נפלת בפח שהרבה נופלים בו. ההפרדה שאתה עושה בין ליברליזם "קלאסי" לפי הגדרתך לבין ליברליזם כלכלי, היא פיקציה. שניהם בדיוק אותו דבר. כשאוסרים עליי להקים עסק שיתחרה במונופול ממשלתי, פוגעים בחופש הפרט והעיסוק שלי, כשמכריחים אותי להעסיק ולשלם משכורת כתוצאה מהסכמי קביעות לאדם שאני לא מעוניין בו ושלא תורם לי כלום, פוגעים בזכויות הפרט ובזכויות הקניין שלי, וכשנותנים את כל הכח לוויסות הכלכלה לפקידי ממשלה, יוצרים שחיתות נוראה שבה מי שנהנים מפירות המשק הם מקורבים, חברי מפלגה, ונותני שוחד למינהם וזה סותר אפילו את ההגדרה שלך לליברליזם קלאסי.

    כדי להשתכנע, הסתכל בבקשה על המדינות המאופיינות בקומוניזם\סוציאליזם או בשם היופימיסטי החדש "סוציאל דמוקרטיה". שמת לב מה מאפיין אותן? כולן טוטליטריות שזכויות אדם וליברליזם מהן והלאה. למה זה קורה? כי אי אפשר לנהל משק לא ליברלי ע"י שלטון ליברלי. כי ברגע שאזרח יחליט שהוא רוצה לפתוח עסק שיתחרה במונופול הממשלתי שגובה מחירים אסטרונומיים, אז המדינה צריכה לשלוח משטרה שתזרוק אותו לבית סוהר. ברגע שאדם יחליט שהוא רוצה ליזום מיזם חדש כלשהו, המדינה חייבת לדכא אותו. זכויות האדם הכי בסיסיות שלו נרמסות ברגל גסה.

    כדי להדגים לך את העניין, תחשוב בבקשה על קיבוץ. נתחיל בסיטואציה שאתה גר בקיבוץ, אבל לא מעוניין לעבוד. אתה אוהב להתבטל, לקום בשתיים בצהריים וללכת לים. זכותך לא? במשק חופשי אין בעיה שתעשה את זה, פשוט קח בחשבון שיהיה לך פחות כסף ותצטרך להצטמצם בהוצאות או אולי בכל זאת לעבוד כמה בשבוע כדי להתקיים. ואם אתה בקיבוץ? אין דבר כזה לא לעבוד, האי אתה "מקבל לפי צרכיך" בכל מקרה, אז אסור לך לא לעבוד. אתה ח-י-י-ב לקום בחמש בבוקר וללכת לרפת.
    ונניח למשל שהחלום שלך הוא לשבת ולצייר ובעתיד אולי לפתוח גלריה? אתה לא יכול, כי זה לא מכניס כסף לקיבוץ (לפחות בטווח הקצר) ולכן הקיבוץ יאסור עליך. במילים אחרות, אתה סוג של חייל שחייב לעשות מה שאומרים לו מתי שאומרים לו. הרצונות שלך, החלומות שלך ובאופן כללי זכויות הפרט שלך, מתבטלות לחלוטין. הדרך היחידה שלך זה לברוח. כשמדובר במדינה, הרבה פעמים אין לך לאן לברוח וגם אם היה לך, המדינה, כדי להמשיך לקיים את עצמה, תמנע זאת ממך בכח.

    לכן, מדינה ליברלית גוררת כלכלה ליברלית, ומשק לא ליברלי גורר מדינה לא ליברלית.
    בשנים האחרונות אנחנו רואים תופעה הפוכה של מדינה טוטליטרית שמנהלת משק שעובר תהליכי ליברליזציה מואצים (סין). אבל אני מקווה שאתה מבין שהמצב הזה אינו מצב יציב, וככל שאנשים יתחברו למשק ויצברו נכסים, כך הם גם יתחילו לדרוש את הזכויות האחרות שלהם.

    מסיבה זאת אני גם בהחלט לא מסכים עם המודל שלך כי לקחת פרמטר שאי אפשר להגדיר אותו בצורה חד ערכית. יש הרבה מאוד תתי פרמטרים שקובעים מידת ליברליות והניסיון לסווג אנשים על סקלה אחת של לא ליברלי עד ליברלי הוא מתכון בדוק לטעות.
    כמו כן, אני ממש לא מסכים שהפרמטר הכלכלי הוא לא פקטור היום. הוא אולי שני לחוץ וביטחון אבל הוא מאוד משמעותי ולא רק מהשנה האחרונה. אני לדוגמא מכיר המון אנשים שמאוד מזדהים עם המצע של מרץ למשל בנושאי חוץ וביטחון וחופש דת, אך לעולם לא יצביעו בעדה בשל המצע הכלכלי ההזוי שלה. כנ"ל יש דוגמאות הפוכות. קיצור, נסה שוב :-)

  8. עידן ISRAELבתאריך 14 מאי 2012 בשעה 4:15

    וד"א, אל תחשוב שאני מתמם, למרות שבאופן מהותי אין הבדל בין ליברליזם קלאסי לכלכלי, אני מסכים איתך שבפועל בפוליטיקה קיים הבדל כזה. מרצ היא דוגמא מובהקת למפלגה מאוד ליברלית בתחומים מסויימים, ומאוד לא ליברלית בתחומים אחרים (בניגוד לשלי יחימוביץ' שבעיני גם לא ליברלית "קלאסית").
    איך זה קורה? בדיוק מאותה סיבה שהמחאה החברתית יצאה נגד מחירי הדיור הגבוהים מצד אחד, אבל חרטה על דגלה מלחמה בחוק הוד"לים שנועד להוסיף היצע דירות לשוק מצד שני, ומאותה סיבה שהמחאה נגד יוקר המחיה חיזקה בין השאר את שלי יחימוביץ' שמתנגדת לפתיחת השוק לתחרות והורדת מכסי ייבוא וכך לגרום למחירים גבוהים. ככה זה, הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם.
    בקיצור, ייתכן שחוץ מהסמנטיקה שהקפיצה אותי של לקרוא ליחימוביץ' "ליברלית", אנחנו מסכימים על עיקרי המודל שלך פרט לעובדה שלדעתי בשום פנים ואופן אי אפשר להוציא את הפרמטר של מידת הליברליות הכלכלית, ופרט לכך שאתה מגדיר את ה"ימנים" ככאלה שתומכים במדינה דו לאומית, בעוד שאני חושב שהם תומכים במדינה חד לאומית שמתפרסת על כל שטח הארץ כאשר אלה שלא משתייכים לאותו לאום אחד הם תושבים מופלים וחסרי זכויות כשההבדל בין ה"ליברלים" ל"לא ליברלים" (בני בגין ויעקב כץ לפי הדוגמאות שלך) הוא רק במידת האפליה ולא בעצם האפליה.

  9. admin ISRAELבתאריך 14 מאי 2012 בשעה 17:33

    לא ברור לי מי טמן את ה"פח" עליו אתה מדבר שבו לכאורה "נפלתי". הליברליזם הקלאסי (וזו לא הגדרה שלי אלא ההגדרה המקובלת במדעי החברה), והליברליזם הכלכלי (שידוע גם בשם ניאו-ליברליזם) הן שתי אסכולות נפרדות שצמחו מדיסיפלינות שונות לחלוטין בפערים של יותר מ- 150 שנה האחת מהשנייה. הראשונה עוסקת בזכויות אדם והשנייה בצמצום הסקטור הציבורי. העובדה ששתי האסכולות זכו לשם דומה לא בהכרח מעידה על שקילות בין המונחים.

    גם הדוגמאות שהצגת לא מחייבות שקילות בין המושגים. נכון, ברה"מ וסין אכן היו מדינות אנטי ליברליות במובן הקלאסי וגם אנטי ליברליות במובן הכלכלי זה לא אומר שהן בהכרח מעידות על הכלל. את הדוגמאות הנגדיות תמצא במדינות מערב אירופה הליברליות במובן הקלאסי ובאותו זמן בעלות סקטור ציבורי רחב. לא ברור לי למה אתה מתעקש להכריז שמדינות סוציאל-דמוקרטיות אלה הן "קומוניסטיות".
    ההתעקשות הזו שלך מתחברת לי אם ההערה שלך בסוף לגבי ההכרח להגדיר משתנים בצורה חד ערכית. לדעתי יש לנסות להימנע מראיה חד מימדית של "שחור ולבן". בעולם שעוסק בהתנהגות של חברות אנושיות ישנם המון גוונים של אפור. מדינות בהחלט יכולות לקבוע בהתאם לצרכיהן והשקפת עולמם של אזרחיהן, רמות שונות של סקטור ציבורי מבלי שתהיה לכך השפעה משמעותית על זכויות האדם. כל הטענות וגם הדוגמאות שלך מגיעות, כולן מן הטיפוסים האידיאלים: קומוניזם מוחלט, טוטליטריזם מוחלט או ליברליזם (קלאסי) מוחלט. כאשר המציאות, כמעט תמיד, נמצאת באמצע ונבדקת תחת קונטקסטים יחודיים שלא מאפשרים מודלים מדויקים וחד ערכיים. מודלים כאלה, בלתי אפשרי למצוא בתחום מדעי החברה, וגם אם איכשהו יימצאו הם יהיו מסובכים מדי מכדי שניתן יהיה להשתמש בהם וקצרי מועד מדי מכדי שיהיה שווה בכלל לנסות.
    לגבי ההערה האחרונה שלך, אני לא בטוח שהבנתי למה התכוונת, אבל ברור שההבדל בין בני בגין ליעקב כץ הוא במידת האפליה ולא בעצם האפליה. זו המשמעות של הרצף עליו אני מדבר. בגין בעד מידה נמוכה של אפלייה במדינה הדו לאומית וכץ בעד מידה רבה שלה.

  10. עידן ISRAELבתאריך 14 מאי 2012 בשעה 18:28

    אני חושב שבכלל לא הבנת (או לא באמת קראת) את מה שכתבתי. אני ממש לא רוצה להגדיר משתנים בצורה חד ערכית אלא ההיפך המוחלט מזה. זו היתה הטענה שלי נגד מה שאתה כתבת, כשתבתי שיש פנים רבות לליברליות ולכן לא ניתן להגדיר אותה בצורה חד ערכית.

    ליברליזם כלכלי הוא לא דיסציפלינה שונה אלא הוא אותה דיסציפלינה בדיוק שדוגלת בחופש הפרט, חופש העיסוק וזכות הקניין, ולפעמים היא בכלל לא הולכת יד ביד עם הקטנת המגזר הציבורי (למרות שבדרך כלל יש מתאם בינהן). הדוגמא הכי טובה לכל אלה מדינות סקנדיביה שהן המדינות אולי הכי ליברליות כלכלית שקיימות בעולם למרות שיש בהן אחוזי מס גבוהים ומגזר ציבורי ענק.

    יש דיסציפלינות שקוראות להקטנת המגזר הציבורי ולפעמים מערבבים אותם בטעות עם ליברליזם כלכלי אבל הן לאו דווקא קשורות.

    מדינה יכולה למשל להחליט שהיא גובה מיסים גבוהים ומשקיעה מיליארדים בחינוך, בשירותי רפואה, ובבניה של דיור ציבורי למשל, ולהשאר ליברלית כלכלית. אבל אם היא מונעת ממני למשל לשלוח את הילדים שלי לבית ספר פרטי ולשלם לו כסף מרצוני החופשי, אז היא מאבדת ממידת הליברליות שלה. ואם אני לא יכול להקים נמל פרטי כדי לשבור את המונופול של הנמלים אז היא לא ליברלית. ואם היא מונעת ממני לפטר עובד שאני לא מעוניין בו אז היא ליברלית? ואם היא מונעת ממני לייבא מוצר (נניח סטייקים מארגנטינה) כדי להגן על קבוצות לחץ בתוך המדינה? וכו' וכו' וכו'
    אתה מבין את העיקרון? אני בכלל לא מדבר כאן על דיסציפלינה כלכלית אלא על החופש וזכותו של האדם לממש את עצמו ולנהל את חייו בצורה שהוא בוחר בה. לכן אין בכלל דבר כזה ליברליות כלכלית. יש פשוט ליברליות. אני מודה שקצת קשה להבין את זה בפעם הראשונה.. בהצלחה.

  11. admin ISRAELבתאריך 15 מאי 2012 בשעה 16:31

    כל הדוגמאות שנתת, כולן, עוסקות בחופש כלכלי – הסקטור הציבורי, רגולציה וחופש העיסוק. אתה מתעקש לטעון שלא ניתן להפריד בינם לבין הנושאים בהם עוסק הליברליזם הקלאסי – חופש הביטוי, חופש התנועה, חופש הדת, זכויות הפרט, זכויות המיעוטים, תקשורת חופשית וכו, אבל העובדות מדברות בעד עצמן, וכפי שכתבתי בעבר כאשר מדינות רבות מקיימות רמות גבוהות מהאחרונים ורמות נמוכות של חופש כלכלי. זאת ועוד, חברי כנסת רבים מקדמים חקיקה נרחבת כדי לפגוע בליברליזם הקלאסי בישראל ובאותו זמן מקדמים חקיקה המקדמת את הליברליזם הכלכלי.
    ולמרות הכל, הליברליזם הכלכלי זוכה למעט מאוד התייחסות בכנסת ומצד הציבור, ועל כן בחרתי שלא להכליל אותו במודל, שכן הנזק הכרוך בהוספתו (סיבוך המודל) גבוה בהרבה מהתועלת שיביא (מידע). הבהרת שהנושא הזה בוער בעצמותיך, אך לצערך ולצער כולנו הוא לא נמצא בעדיפות גבוהה על סדר היום הפוליטי שלנו.

  12. נורית ISRAELבתאריך 15 מאי 2012 בשעה 17:20

    הגעתי לפה די במקרה וכבר קראתי כמה וכמה פוסטים. ונהניתי מהרעיונות המקוריים והכתיבה היצירתית.
    עד כה נשארתי כקוראת מהצד ודווקא קריאת השרשור האחרון הניעה אותי להגיב.

    עידן, ברור לי שיש לך דעות מוצקות, אך האופן שבו אתה כותב אותן הוא פשוט מזעזע! מהכתיבה שלך עולה נימה מזלזלת, תוקפנית ומתנשאת (שלא בצדק בהסתמך על התרשמותי האישית מרמת הכתיבה שלך).
    ככל שתחסוך בהערות שליליות כמו: "כמה שטויות במאמר אחד", "אני חושב שבכלל לא הבנת (או לא באמת קראת)", "אני מודה שקצת קשה להבין את זה בפעם הראשונה.. בהצלחה" כך ייטב.

    אני די מופתעת מכך שמנהל הבלוג בכלל טורח להגיב לך, והוא עוד עושה זאת לעניין ותוך התעלמות מהעלבונות שאתה מטיח לכל עבר. הכתיבה שלך כלל לא משתלבת עם תרבות הדיון בבלוג הזה.

    זהו, עידן רק רציתי לשקף כיצד אתה מצטייר עבור קוראת חיצונית שלא מכירה אותך באופן אישי.

  13. עידן ISRAELבתאריך 19 מאי 2012 בשעה 2:43

    נורית, תלונותיך נקראו בקפדנות ויועברו לטיפולם של הגורמים המוסמכים. בנוסף לביקורת הבונה אהבתי גם את שלל המחמאות והחום הרב שנשפך לכל עבר, ובמיוחד זו שעסקה ברמת הכתיבה שלי.

    איתמר, אני שמח הגענו לפחות להסכמה שאנחנו מקווים שהנושא החברתי-כלכלי יתפוס יותר ויותר חשיבות אך בניגוד אליך, אני חושב שכבר היום הוא מתחרה על המקום השני ביחד עם יחסי דת ומדינה. בכל בחירות הנושא המרכזי הוא המדיני- ביטחוני (לצערי) והשני הוא אחד משניהם:
    ב- 2006 עם עמיר פרץ ואחרי ביבי כשר אוצר זה היה היה הנושא הכלכלי. ב- 2003: דת ומדינה. ב- 2001: לא זה ולא זה, רק ביטחון. 99: דת ומדינה 96: רק מדיני-ביטחוני. 92: כלכלי, וכך הלאה…
    את 2009 קצת קשה לי לנתח כי לדעתי מערכת הבחירות לא התמקדה בשום נושא באופן מובהק, גם לא המדיני-בטחוני.
    לסיכום: הנושאים המרכזיים הם 1. מדיני-בטחוני ו 2\3. חברתי-כלכלי\דת ומדינה.
    דווקא הנושא שהגדרת כ"ליברלי-קלאסי": "חופש הביטוי, חופש התנועה, זכויות הפרט, זכויות המיעוטים, תקשורת חופשית וכו", זוכה למעט מאוד התייחסות לדעתי – וחבל (בעיקר במרצ וקצת במצע הסמי פשיסטי של ישראל ביתנו). עוד לא נתקלתי במפלגה גדולה ומרכזית שמבליטה בחלון הראווה שלה תקשורת חופשית, זכויות הפרט וזכויות מיעוטים.

  14. admin ISRAELבתאריך 19 מאי 2012 בשעה 11:13

    ברור שכלפי חוץ מערכות בחירות מתנהלות על נושאים ב"רומו של עולם", כפי שציינת. אך לא צריך להיות חכם גדול כדי לאבחן שאין שום קשר בין הנושאים עליהם מדברים בתעמולת הבחירות לנושאים האמיתיים בהם מתעסקים הפוליטיקאים לאחריהן. המטרה של המודל היא להציג במה באמת עוסקים הפוליטיקאים ומשקיעים את מירב מרצם. כלומר על מה *באמת* מתקיימות הבחירות, ואלו שתי הסוגיות שהעליתי.

  15. עידן ISRAELבתאריך 19 מאי 2012 בשעה 23:20

    סבבה, כנראה שאתה צודק. אנשים הולכים לבחירות על תקשורת חופשית, זכויות מיעוטים וכו'. צודק, טעות שלי.

  16. איילת ISRAELבתאריך 19 מאי 2012 בשעה 23:37

    נורית, אני רוצה לחזק את דברייך. גם אני נרתעתי מאד מסגנון הכתיבה של עידן.

    ונרתעתי עוד יותר מהתגובה שלו כלפייך לאחר מכן, שהדיפה שוב ריח מתנשא ("נקראה בקפדנות ותועבר לגורמים המוסמכים"?!). לפחות צדק בכך שזיהה את תגובתך בתור "ביקורת בונה". הוא יכול להיבנות ממנה אם יאמץ את ההמלצות וישנה את הגישה התוקפנית והמרתיעה שלו.

    אני מניחה שבעל הבלוג מכוון לדיאלוג ענייני עם קוראיו כדי שיוכל לנהל דיון אמיתי, שמאפשר גם שינויי דעות ועמדות.
    בראש מעייניו זה הדיון, ולא סוגיות שכאלו. אמנם העיר פעם אחת בעדינות לעידן, אבל כנראה שזה לא עזר, כי עידן המשיך בקו התוקפני גם בהמשך.

    בכל אופן, ייטב גם לעידן אם ירצה לשכנע חלק זה או אחר מהקוראים בעמדותיו, אם יתנסח בענייניות ויוותר על אמירות תוקפניות שלא מוסיפות לו נקודות בדיון. סתם ביקורת בונה.

  17. עידן ISRAELבתאריך 24 מאי 2012 בשעה 17:21

    שלום איילת, מודה לך על הביקורת הבונה, שאכן היתה בונה בניגוד לביקורת של נורית שלדעתי היתה מלאת ארס ולא בונה בכלל.
    לעצם העניין, למעט התגובה הראשונה שלי שאכן היתה קצת תוקפנית (מה לעשות, הקישור של שלי יחימוביץ' עם ליברליזם הקפיץ לי כמה פיוזים), אני לא רואה בעיה עם ההמשך.. אני חושב שניסיתי להביע את דעתי בצורה ברורה ועניינית, וגם אם מוסיפים פה ושם איזו אימרה חצי צינית כדי לתבל קצת את התגובה אז זה נראה לי בסדר גמור.
    לא אוהבים את הסגנון? זכותכם המלאה.

  18. אביבבתאריך 03 נובמבר 2012 בשעה 18:51

    תודה. זה מתחיל לעשות לי קצת סדר בעניין שעד כה בעיקר הבנתי רגשית.
    לדעתי אין זמן כמו הווה לפתח את עניין לשמונה טיפוסים ולהכניס את הסוגיה הכלכלית כדי שהקלפי(ם) יהיו על השולחן.

    אלו בחירות חשובות, אולי החשובות ביותר בימי חיינו, ההבנות האלו חשובות!

    אשמח להמשך.
    ותודה!
    אביב

  19. admin ISRAELבתאריך 04 נובמבר 2012 בשעה 0:01

    אביב, תודה על התגובה. בפוסט העדכני שלי מאתמול כתבתי בהרחבה על הסוגיה השלישית – הכלכלית.
    http://sonoflaser.com/?p=312
    כמובן שאפשר בקלות לעשות את ההרחבה, פשוט קח כל אחד מהטיפוסים ופצל אותם לפי הקטבים שתיארתי בפוסט החדש.

    למרות זאת, אני לא עושה את זה עדיין כי אני לא חושב שזה יהיה נכון כעת. המטרה של המודל היא שהוא יאפשר ניתוח פשוט ומדויק ככל האפשר של המציאות.
    במציאות הנוכחית לצערנו, הפוליטיקאים והציבור שמים את מירב הדגש על שתי הסוגיות האחרות והסוגיה הכלכלית זוכה לחשיבות מעטה. לדעתי זה ישתנה בשנים הקרובות.

  20. שמיל ISRAELבתאריך 23 דצמבר 2012 בשעה 11:56

    קודם כל עבודה יפה ומעניינת ומושקעת
    אני מסכים בגדול עם חלק מהדברים בנושא קריסת המפלגות וההבחנה בין ימין ושמאל
    אני חושב שהשיוך המפלגתי של מועמד כזה או אחר למפלגה מונע כיום משיקולים אינטרסנטיים של שני הצדדים , כמו כן המועמדים כיום פועלים מתוך שיקולים צרים של אינטרסים אישיים כאלו ואחרים ולאו דווקא מייצגים את האינטרס הציבורי או האידיאל שבשמו הם מבקשים מנדט מהציבור.
    אני פחות מסכים עם זה שצריך לבחון את המועמדים רק לפי שני צירים מרכזיים כפי שהוצגו וכמו כן במרחב המדיני לדעתי קיימים עוד פתרנות נוספים מלבד שני הפתרנות הקלאסיים שהוצגו כשני קצוות מדינה דו לאומית ופתרון שתי מדינות
    קיימים עוד פתרונות כולל השארת הסטאטוס קוו כפי שקיים היום.
    עדיין קח בחשבון שהבחירה בסופו של דבר היא מפלגתית ולא אישית כך שצריך לשקול את כל מכלול האישים בכל מפלגה או למקם את רוב האישים באותה מפלגה על הציר על מנת לקבוע , אני גם הייתי מתייחס בעצם לראש המפלגה שהוא בעצם אמור לייצג את עמדת המפלגה ולמקם את ראשי המפלגות על הצירים.
    הייתי גם עושה את מה שעשית מבחינת הצירים אבל היייתי עושה 4 גרפים שונים לכל נושא , לדוגמא: גרף למדיני,לכלכלי,לחברתי,לבטחוני,ולדמוקרטי כאשר הייתי לוקח בכל נושא 2 נקודות מרכזיות שלפיהם הייתי עושה את הבחינה
    לדוגמא: במדיני – הייתי לוקח שני פרמטרים: מדיניות פנים, מדיניות חוץ והייתי שם עוד נקודות על הצירים מבחינת מרחב הפתרונות.
    להערכתי בסופו של דבר אנשים די יודעים למי הם הולכים להצביע וקשה לשכנע אנשים , אני לא חושב שמישהו באמת עושה עבודה מעמיקה לפני שהוא הולך לבחור.
    יישר כוח

  21. admin ISRAELבתאריך 23 דצמבר 2012 בשעה 19:06

    שמיל – תודה על הערותיך.
    הבחירה של שני הצירים נעשתה מתוך ידיעה שישנן סוגיות נוספות, למשל הסוגייה הכלכלית שהוזכרה בפוסט.
    כל מודל, בין אם הוא במדעי החברה או במדעים המדוייקים צריך למצוא את דרך המלך בין שתי דרישות שסותרות אחת את השנייה. הדרישה הראשונה היא דיוק, הדרישה השנייה היא פשטות.
    ביחס למודל האינטואיטיבי של ימין ושמאל, אני הוספתי דיוק, בכך ששיניתי את הגישה הבינארית לגישה של שני צירים שפורשים 4 טיפוסים. אך יש לזכור שכל ציר נוסף מעלה את מספר הטיפוסים בחזקה של 2. כדי שהמודל יהיה פשוט מספיק ובר-דיון הייתי חייב לוותר על הסוגיות הפחותות בחשיבותן.
    עם הזמן החשיבות של הסוגיות עשויות להשתנות. כך למשל אני חוזה שבשנים הקרובות הסוגייה הכלכלית תיהפך לחשובה יותר מהסוגיה המדינית ואז יהיה צורך לעשות רוויזיה במודל.
    בכל אופן, הקדשתי פוסט מיוחד לדיון בסוגייה הכלכלית.
    http://sonoflaser.com/?p=312

    אני לא חושב שקיימת אסכולה שלישית. קייים פיתרון שלישי שכרגע לא יכול היות מוגדר כאסכולה בגלל מיעוט התומכים בו והוא הפיתרון של מדינה חד-לאומית – זהו פיתרון אלים שדורש טיהור אתני. היחידים שמביעים תמיכה בו בפוליטיקה הישראלית הם חברי "כך" לשעבר "עוצמה לישראל" של היום – אלדר ובן-גביר. 2 חברי כנסת הם לא אסכולה. דרושה מאסה קריטית של תומכים כדי להפוך לאסכולה. לשמחתי, אין מאסה כזו לרעיון המדינה החד -לאומית.
    שמירת המצב הקיים הוא גם לא אסכולה נפרדת. כזכור, המצב הקיים הוא מצב ביניים שנוצר על ידי תהליך מדיני ברוח אסכולת שתי המדינות. במציאות שבה 4.5 מיליון פלסטינים חיים תחת שלטון צבאי וחסרי זכויות אדם בסיסיות הוא מצב שלך מדינה דו-לאומית דה-פקטו. הסיבה שהעולם לא מתייחס אליה ככזו, היא שהוא תופש את המצב כמצב ביניים בדרך לשתי מדינות. אם פיתרון שתי המדינות ייהפך ללא רלוונטי, יותר ויותר מדינות ויותר ויותר מנהיגים פלסטינים יתפשו את השטח שבין הירדן לים כישות מדינית אחת ועם זה תבוא הדרישה לאזרחות מלאה לפלסטינים שחיים בתוכה. במצב כזה ישראל תיהפך לאחת מהשתיים – מדינת כל-אזרחיה (אם יוענקו זכויות שוות לפלסטינים) או מדינת אפרטהייד (אם לא יוענקו זכויות לפלסטינים). ככל שהמצב הקיים נמשך זמן רב יותר כך מתקרבת הנקודה בה פיתרון שתי המדינות יירד מהשולחן. לכן מי ששואף לשמור את המצב הקיים בעצם שייך לאסכולת המדינה הדו-לאומית.

    ההערה שלך לגבי הבוחר הממוצע נכונה. הוא לא מתעסק במודלים ולא משקיע מחשבה הרבה מחשבה כשהוא מנתח פוליטיקה. הוא מצביע מהרגש, לעיתים ללא ידיעה למה ולמי הוא באמת מצביע.
    בכתיבה ובהפצה של הפוסט הזה אני שואף להעמיק את הדיון הציבורי ולעורר מחשבה אצל הבוחרים. זה המעט שאני יכול לעשות. בינתיים הפוסט הזה נקרא על ידי כמה אלפים. ברור לי שזו טיפה בים, אבל זה משהו.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏