נובמבר 02 2012

בחירות 2013 – האם הסוגיה הכלכלית משחקת תפקיד?

מאת: בשעה 13:39 נושאים: כללי

ההתלבטות של משה כחלון האם לעזוב את הליכוד ולהקים "מפלגה חברתית" משקפת את מצבה של הסוגיה הכלכלית בשיח הציבורי הישראלי. סוגיה זו ללא ספק צוברת תאוצה מאז המחאה החברתית אך הדיון הציבורי סביבה עדיין בוסרי ולצערי לא יקבל את החשיבות לה הוא ראוי בבחירות הקרובות. הפוסט הזה מוקדש לדיון על סוגיה הכלכלית.  סוגיה זו מורכבת הרבה יותר מכפי שהיא נתפשת על ידי הציבור.

הדיון הציבורי הבוסרי מחלק כיום את הפוליטיקאים ל"חברתי" מול "לא חברתי", כאשר במקרים רבים המושג חברתי מקבל צביון עדתי לא מוצדק. באופן מוזר מפלגות כמו ש"ס, ואישיים כמו כחלון ויחימוביץ' מקוטלגים תחת אותה קטגוריה כאשר במציאות הם מייצגים אידיאולוגיות מנוגדות.

 

לפני שאגע בסוגיה הכלכלית עלי לחזור אחורה ולהסביר קודם כל מדוע היא עדיין לא נמצאת במקום הראוי לה על ראש סדר העדיפויות.

בפוסט הקודם הצעתי מודל חלופי לנתח את הפוליטיקה הישראלית. אני לא אפרט עליו כאן יותר מדי בהרחבה כי עשיתי זאת בפוסט הקודם שמומלץ ביותר לקריאה (ומהווה לדעתי את התנ"ך שלפיו יש לנתח את הפוליטיקה בישראל).

 

המודל טוען שתי טענות עיקריות. האחת שהחלוקה המסורתית של הפוליטיקה הישראלית לימין ושמאל מדיני היא פיקציה. על פניה יש להעדיף חלוקה מדויקת בהרבה לפי שני צירים. הציר האחד הוא אופי הגבולות הרצויים של הארץ – מדינה דו לאומית או שתי מדינות לשני עמים. הציר השני עוסק במידת הליברליות הרצויה של המדינה האם המועדף הוא הדגם המערב אירופי הליברלי או הדגם האנטי ליברלי שמצוי למשל ברוסיה. שני הצירים פורסים ארבעה סוגים של פוליטיקאים ישראלים. החלוקה הזו עושה הרבה יותר שכל מהמודל הרדוד של ימין ושמאל.

הטענה השנייה של המודל היא שמפלגות הן מושג חסר תוכן אמיתי. הן אמנם מהוות את הכלי הטכני שבאמצעותו האזרחים מממשים את זכות הבחירה. אך בפועל הן מאגדות אוסף של אינדיבידואלים בעלי השקפות שונות אשר מטעמים שונים ומשונים בחרו להתמודד תחת אותה מסגרת.

 

עד כאן תקציר המודל מהפוסט הקודם.

שני הקטבים של הסוגיה הכלכלית

הפוסט ההוא עורר הדים רבים (באופן יחסי כמובן. בכל זאת התפוצה של הבלוג היא לצערי לא מאוד רחבה).  הביקורת הנפוצה ביותר עסקה בנושא הכלכלי. נשאלתי, למה השאלה הכלכלית-חברתית לא מקבלת ביטוי במודל? הרי בכל זאת התרחשו כמה אירועים בשנתיים האחרונות. לא ניתן להתעלם מהמחאה חברתית שבשיאה הביאה 400000 מפגינים לכיכר המדינה. שלי יחימוביץ' פילסה את דרכה לראשות מפלגת העבודה והיא רצה על מצע כלכלי בלבד. העיתונים הכלכליים בארץ החלו לעסוק באופן אינטנסיבי בתופעת הריכוזיות ויוקר המחיה. הסקרים העדכניים אפילו מנבאים למשה כחלון מספר דו ספרתי של מנדטים אם יחליט להתמודד על מצע "חברתי".

 

התשובה שלי לכך היא שאכן התרחשו שינויים. השיח החברתי החל לראשונה לעסוק בסוגיות כלכליות ובאופן חלוקת המשאבים בארץ. אני לא מתעלם מכך שקיימת סוגיה כלכלית ושהיא חשובה להרבה מאוד אנשים. אבל, לדעתי העיסוק בסוגיה זו הוא עדיין בחיתוליו. הוא לא הגיע לרמת בשלות מספיקה כדי לשבור את התבנית המחשבתית בקרב רובו הגדול של הציבור ובקרב רובם הגדול של הפוליטיקאים. תבנית שעדיין גורסת שבחירות מתנהלות על נושא מדיני בטחוני. בהיעדר מסה קריטית של בוחרים ופוליטיקאים ששמים את הדגש על הסוגיה הכלכלית, היא נותרת, נכון לעכשיו במקום השלישי אחרי שתי הסוגיות האחרות.

אני מקווה ומאמין שהדבר יתהפך במהלך השנים הקרובות.

 

אז מהי בעצם הסוגיה הכלכלית?

 

בואו נסתכל קצת אחורה. מהם בעצם הקטבים שמייצגים את הסוגיה הכלכלית ומהיכן הם נובעים?

מדינת ישראל קמה כאוליגרכיה סוציאליסטית. במשך 30 השנים הראשונות לקיומה נשלטה ישראל על ידי גלגולים שונים של מפלגת מפא"י. הכלכלה הישראלית בתקופה החד-מפלגתית של מפא"י מהווה קוטב אחד של הסוגיה הכלכלית. היא דוגלת בכלכלה ריכוזית ובמעורבות אינטנסיבית של המדינה. מרבית החברות במדינה, שהעסיקו את מרבית העובדים היו חברות ממשלתיות. הכלכלה הריכוזית אמנם עזרה לישראל להתמודד עם אתגריה הראשונים: בניית עוצמה צבאית, המלחמות עם מדינות ערב וקליטת העלייה. אך, יחד עם זאת היא יצרה נקודות כשל משמעותיות האופייניות לכלכלה ריכוזית. החברות הממשלתיות סבלו מחוסר יעילות שפגעה בתחרותיות של המשק הישראלי מול העולם. ועדי העובדים נטלו לידם עוצמה רבה מדי שהעיקה על פעילות הממשלה.

 

לאחר המהפך של 1977 והמעבר של ישראל לדמוקרטיה דו-מפלגתית חל מהפך גם במבנה הכלכלי של ישראל. המהלך ייצג את המעבר הישראלי לקוטב השני בסוגיה הכלכלית. החל תהליך של הפרטה מאסיבית של עשרות מפעלים ממשלתיים אשר הוצאו מידיים ממשלתיות ועברו לידיים פרטיות. מהפך זה הביא להתייעלות ניכרת במשק ותרם רבות לצמיחה הכלכלית שחוותה ישראל בשני העשורים האחרונים. יחד עם פירות הצמיחה נוצרו גם כאן נקודות כשל האופייניות לכלכלה קפיטליסטית. חלוקת המשאבים יצרה אי שוויון קיצוני, כאשר בעלי הון מעטים השתלטו לאיטם על עוד ועוד תחומים כלכליים ועל משאבי מדינה. הצמיחה במשק עזרה למעטים לצבור הון עתק, אך דרדרה רבים לעוני קיצוני. בעלי הון ניצלו את השוק הישראלי המבודד כדי ליצור מונופולים (למשל בשוק התקשורת, המזון והקמעונאות) שהביאו לעליית מחירים שהכבידה עוד יותר על האזרח הישראלי.

 

מה שמעניין לאורך ההיסטוריה הישראלית הקצרה הוא החדות שבה התרחש המעבר בין שני הקטבים המנוגדים. בתקופת מפא"י היחידים שייצגו את הקוטב הקפיטליסטי היו מפלגת חירות והמפלגה הליברלית. הן זכו לכל אורך התקופה לייצוג מזערי בכנסת ולנידוי מצד מפלגת השלטון

כל הפוליטיקאים הבכירים בישראל בשלושת העשורים הראשונים ייצגו את הקוטב הסוציאליסטי.

החל מ- 1977 חל שינוי קיצוני ומהותי. ישראל עברה שינוי חד ומהיר מהקוטב האחד לקוטב האחר. כל ראשי הממשלה בשלושת העשורים האחרונים ללא הבדל דת גזע והשתייכות מפלגתית ייצגו את הקוטב הקפיטליסטי, או לכל הפחות היו אדישים לסוגיה הכלכלית.

 

מציאות כזו של שחור ולבן, קוטב מול קוטב יכולה להתקיים רק במקום בו השיח הציבורי בסוגיה הכלכלית הוא עקר ולא מעמיק. שיח ציבורי מעמיק אשר יבחן לעומק את האתגרים הכלכליים של ישראל יידע לייצר סינטזה בין שני הקטבים, וייטיב למצוא פתרונות מקצועיים ופרטניים לכל כשלי השוק מבלי להיות נגוע באידיאולוגיה חסרת פשרות.

 

המשק הישראלי כיום סובל מכשלי שוק האופייניים לשני הקטבים. מצד אחד עדיין קיימים בשוק מונופולים ממשלתיים, דורסניים ולא יעילים שפוגעים קשות בכלכלה הישראלית (כגון חברת החשמל ונמלי ישראל), ועדיין קיימים ועדי עובדים בעלי עוצמה חסרת פרופורציה אשר פועלים באופן שנוגד את האינטרס של הכלל. מהצד השני השוק הפרטי רחוק מאוד מלהוות שוק תחרותי משוכלל שמיטיב עם הצרכנים. בעלי הון מנצלים את השפעתם כדי לשלוט בשוק התקשורת המזון והקמעונאות ומנהלים מונופולים שכל תכליתם הוא לא לייצר ערך אמיתי לכלכלה, אלא ליצור מנגנונים להעברת הון מידיו של הציבור לידיהם של בעלי ההון.

 

המחאה החברתית היא תוצר של ריבוי הכשלים הללו על כל סוגיהם. היא הצביעה על הסימפטומים של משק חולה – משכורות נמוכות, יוקר מחייה, אפלייה מגזרית ועוד. אנחנו כעת נמצאים אחרי השלב הראשוני של המחאה – בשלב של ההפנמה והחשיבה. הסוגיה הכלכלית העכשווית עוסקת בשאלה כיצד יש לתקן את הכשלים.

 

מהצד האחד, עומד בנימין נתניהו כמייצג הקוטב הקפיטליסטי. באופן טבעי, עד לפרוץ המחאה נתניהו בכלל לא סבר שיש מה לתקן. לשיטתו, השוק החופשי הוא יעד אידיאולוגי, שאכן מביא כשלים נקודתיים, ולאי שוויון, אך ברמת המאקרו הוא מביא לצמיחה כלכלית שמיטיבה עם כולם. החבירה של ההון לשלטון היא לא בעיה משמעותית. לדעתו, חוסר השוויון בחלוקת המשאבים הוא טבעי לאופי האדם.

לאחר המחאה הבין נתניהו שלמען הישרדותו הפוליטית עליו לבצע תיקונים, או לכל הפחות ליצור מראית עין לכך.

הקוטב הקפיטליסטי רואה בעיקר את כשלי השוק שהם שריד לגישה הריכוזית – המונופולים הממשלתיים. אם יש לבצע תיקונים בשוק הפרטי, עליהם להתבצע מהכיוון הקפיטליסטי. דהיינו, אם קיים יוקר מחייה, הרי שהוא נובע מכך שהשוק אינו חופשי מספיק. יש להפעיל אמצעים כנגד בעלי הון מונופוליסטיים שמטרתה להביא לתחרות אמיתית בשוק.

משה כחלון מהווה דוגמא נקודתית לפיתרון מהסוג הזה. הוא הצליח באופן מרשים לכפות תחרות בשוק הסלולר באמצעות מתן תמריצים להקמת חברות מתחרות. בטווח הקצר חברות אלה חייבות לגייס מסה קריטית של לקוחות כדי לשרוד. אחרת הן יאבדו את המענק הממשלתי שקיבלו. בינתיים המהלך מוכיח את עצמו. מחירי הסלולר ירדו באופן משמעותי. השאלה מה יקרה בטווח הארוך? האם השוק הזה יישאר תחרותי גם לאחר ההתייצבות או ייסוג בחזרה לשוק ריכוזי הנשלט על ידי 3-5 חברות?

 

מהעבר השני עומדת שלי יחימוביץ' כמייצגת הקוטב האחר. בניגוד לנתניהו היא לא סבורה שהכשלים המרכזיים מצויים במונופולים הממשלתיים והיא שמה את הדגש על כשלי השוק הפרטי. נכון, גם היא לא רואה את המונופלים הממשלתיים כאידאליים. חברת החשמל מבזבזת משאבי ציבור. הועד שלה מחלק משכורות עתק לעובדים לא יעילים. אך מדובר לדעתה ברע במיעוטו. שכן, אם יפריטו אותה ויעבירו אותה לידיים פרטיות המצב יהיה גרוע בהרבה. במקום 10000 עובדים שיקבלו משכורות גבוהות מדי, יהיה בעל הון אחד שירוויח מיליארדים ו- 10000 עובדי קבלן שירוויחו שכר מינימום.

לשיטתה של יחימוביץ' הכשלים בהם יש לטפל הם הכשלים שנובעים מהפרטה של חברות ממשלתיות. היא רואה בחברות כמו החברה לישראל או מפעלי ים המלח לא כחברות שמייצרות ערך לשוק, אלא כמנגנונים שנועדו לגזול את משאבי המדינה ולהעביר הון מידם של הציבור לידי טייקונים. הפתרון לדעתה מצוי ברגולציה. עצירת ההפרטה, יצירת ועדי עובדים, הטלת מסים על חברות ובעלי הון, הגדלת שכר המינימום, והפניית תקציבים אלה להגדלת תקציבי הרווחה. היא מכירה בכך שפעולות אלה יביאו לירידה בצמיחה ברמת המאקרו, אבל זה הרע במיעוטו בתהליך שיביא לחלוקה הוגנת ביותר של ההון ולרווחתם של רבים יותר.

 

אלו הם שני הקטבים הכלכליים במערכת הפוליטית שלנו. כל מי ששם את יחימוביץ' וכחלון באותה קטגוריה טועה ומטעה. הם מייצגים גישות הפוכות לחלוטין. לזכותם של שניהם ייאמר שהם באמת מונעים ממניעים אידיאולוגים מתוך כוונה כנה ואמיתית להביא לרווחתו של הציבור. זאת בניגוד לפוליטיקאים אדישים כמו נתניהו, אולמרט, לבני ומופז שהתעלמו ועדיין שואפים להתעלם מהסוגיה.

 

בהקשר זה יש לציין שהגורם השלילי ביותר בסוגיה הכלכלית לאורך כל שלושת העשורים האחרונים מהוות המפלגות הסקטוריאליות, ובעיקר ש"ס. המפלגות הסקטוריאליות היוו בדרך כלל לשון מאזניים בקביעת מפלגת השלטון. הן אדישות לסוגיה הכלכלית, הן לא מונעות מרצון להביא לפיתרון או לשיפור המצב, אלא באות לשרת אך ורק את הסקטור שלהן. לאורך כל שלושת העשורים האחרונים שילמו הפוליטיקאים, מייצגי הקו הקפיטליסטי, עשרות אם לא מאות מיליארדי שקלים לסקטורים הללו כדי לקנות את תמיכתם. הפניית משאבים זו מנוגדת לכל מודל כלכלי בר-קיימא.

המפלגות הסקטוריאליות מהוות נטל על הכלכלה הישראלית ומעמיקות את הבעיות המבניות של המשק. הן כיום מהוות את אחד המכשולים העיקריים לניסיונות (מכל הקטבים) למצוא פתרונות לכשלי השוק הישראלי. הפארסה של דו"ח טרכטנברג שהוכשל על ידי המפלגות החרדיות בשיתוף פעולה מלא של ליברמן מהווה דוגמה מוחצת לכך.

 

במציאות של היום בו 99% מהפוליטיקאים הבכירים מייצגים קוטב אחד ורק שלי יחימוביץ' מייצגת את הקוטב השני, הסוגיה הכלכלית לא יכולה לקבל חשיבות. במציאות בה פוליטיקאים מקדישים את מירב מרצם כדי למלמל על איום איראני ואשוויץ באותו המשפט, בתרבות בה יצירת הקשר לוגי בין נאמנות לאזרחות מביאה לזינוק בסקרים, ובמצב בו שלוש מפלגות מרכזיות מתחרות אחת בשנייה מי מתעמרת יותר בפליטים חסרי ישע נדרש מהציבור לכפות על הפוליטיקאים לעסוק בסוגיות שמטרידות אותו באמת. זה לא יקרה סתם כך.

7 תגובות

7 תגובות לפוסט “בחירות 2013 – האם הסוגיה הכלכלית משחקת תפקיד?”

  1. איילת ISRAELבתאריך 02 נובמבר 2012 בשעה 14:21

    כרגיל, תודה על הסדר באי-סדר. החכמתי.
    בכל אופן, אני מבינה שזרעי המחאה רק נבטו, אבל עוד לא היכו שורש…
    מה דעתך על כך שדמויות כמו איציק שמולי וסתיו שפיר יהיו חלק מהכנסת?
    לדעתי הקדנציה הבאה תהיה מאופיינת בעליה רבה יותר של הצעות חוק בתחום החברתי-כלכלי.
    השאלה אם הפוליטיקאים שיבחרו ויהיו בעלי זכות הצבעה יניעו את השינוי ואת החוקים לעבר מציאות כלכלית מתחשבת ומאוזנת יותר. צריך להכניס לכל הנבחרים לתודעה שהעם יעקוב אחרי המהלכים הללו.
    כיום יש יותר מודעות לכך… חבל ש"הפיי דיי" הוא רק אחת לארבע/שלוש שנים.

  2. זליג GERMANYבתאריך 02 נובמבר 2012 בשעה 14:37

    קולע ומדוייק. כולי תקווה שהפרה הקדושה הבטחונית תפסיק מתישהו לזרות חול בעיניים של הציבור הישראלי, והם ישכילו להבין שבלי התנהלות כלכלית סבירה, לא יהיה מי שיזדקק לצבא ולבטחון.

  3. admin ISRAELבתאריך 02 נובמבר 2012 בשעה 17:47

    בתגובה לאיילת, קשה לדעת מה תהיה ההשפעה של דמויות כמו שפיר ושמולי. על פניו ניתן להסיק שהם גם תומכים בגישה של יחימוביץ' אבל לא הייתי ממהר להמר על זה. שמולי, למשל תמך וקידם את דו"ח טרכטנברג שדווקא מייצג את הצד השני. בכל אופן, סביר להניח שאנשים כה חסרי נסיון וכה צעירים יתקשו מאוד בצעדיהם הראשונים בכנסת. זה עולם שדורש הרבה ניסיון. בכל אופן, אני מאמין שבכנסת הקרובה יהיהו יותר ביטויים אמיתיים לסוגיה הכלכלית ואולי לקראת בחירות 2017 היא תהיה בראש סדר העדיפויות.
    בתגובה לזליג, אני מסכים וגם מקווה, שהסוגיה הליברלית תרד מסדר היום ושלא יהיה ספק לאף אחד שישראל צריכה להיות דמוקרטיה ליברלית.

  4. עליזה ISRAELבתאריך 03 נובמבר 2012 בשעה 22:34

    "מציאות כזו של שחור ולבן, קוטב מול קוטב יכולה להתקיים רק במקום בו השיח הציבורי בסוגיה הכלכלית הוא עקר ולא מעמיק. שיח ציבורי מעמיק אשר יבחן לעומק את האתגרים הכלכליים של ישראל יידע לייצר סינטזה בין שני הקטבים, וייטיב למצוא פתרונות מקצועיים ופרטניים לכל כשלי השוק מבלי להיות נגוע באידיאולוגיה חסרת פשרות" –

    זו תובנה-טענה חשובה ואפילו מחדשת. אתה מציין שאנחנו בשלב התחלתי של הפנמה וחשיבה. מה השלב הבא? מה החזון של המודל שלך?
    ועוד משהו – אתה יכול לחדד עוד את ההבדלים בגישה הכלכלית בין יחימוביץ' לכחלון?

  5. admin ISRAELבתאריך 04 נובמבר 2012 בשעה 9:58

    למודל אין חזון בפני עצמו. המטרה שלו היא לתאר את המציאות בצורה פשוטה ומדויקת ככל שניתן. השלב הבא בתהליך הוא שהציבור יצליח לכפות על נבחריו לשים דגש על הסוגיה הכלכלית וזה יקרה רק אם פוליטיקאים שיתעלמו מהסוגיה הזו ייענשו.
    אחרי כן אני מצפה שיתפתח שיח ציבורי אמיתי. לא כזה שמשתמש במונחים "חברתי" מול "לא חברתי" בלי מחשבה מאחורי זה ולבסוף אני מקווה שתהיה עשייה פוליטית כדי לתקן את כשלי השוק. ופה, אני לא מעדיף קוטב אחד על פני האחר, אני לא חושב שיש מקום לאידיאולוגיות נשגבות, אלא לשילוב. יש מקומות בהן דרושה רגולציה ואין מקום לשוק חופשי (למשל שוק החשמל והמים) ויש מקומות שחייבים לפתוח את השוק לתחרות משוכללת (למשל שוק המזון, והתקשורת).
    כדי לחדד את ההבדלים, למשל בשוק הסלולר היה נסיון ליצור שוק חופשי במקום שבו הוא לא נוצר באופן טבעי. כחלון עשה זאת באמצעות חקיקה שאפשרה לפתוח רשת סלולרית נוספת, וכן חיוב שלשו החברות הותיקות לאפשר קיומן של ספקים וירטואלים. הוא נתן מוטיבציה לספקים החדשים להוריד מחירים בכך שהתנה את מתן המענק בכך שיצליחו למשוך אחוז מסוים של לקוחות בתוך X שנים.
    לדעתי פתרון מהקוטב השני היה מציע לטפל בשוק הסלולר באופן אחר. אכיפה של חוקים שמגינים על הצרכן ומחייבים את החברות למכור חבילות צרות, יחד עם שיפור התנאים הסוציאליים של אותם עובדים כדי שרווחי השוק יתחלקו טוב יותר בין העובדים ואולי גם גביית מסים נוספים על רווחי החברות והפנייתם לתקציבי רווחה. כאן אולי המחירים לא היו יורדים באותה רמה אך רווחי חברות הסלולר היו מתחלקים בצורה שוויונית יותר בין העובדים והציבור.

    קשה לי לקבוע מה עדיף. בינתיים נדמה שכחלון הצליח, אבל אין לדעת מה יקרה בעוד כמה שנים כשאולי כמה מהחברות החדשות לא יצליחו לגייס מספיק לקוחות ויקרסו, האם השוק יחזור למצב מונופוליסטי?

  6. shaul SPAINבתאריך 20 דצמבר 2012 בשעה 3:34

    אני נהנה מאוד לקרוא את הפרשניות הפשוטות, האלגנטיות והלא מתיפיפות שלך.
    הבלוג הזה בא לי טוב לקראת הבחירות. ממש פתחת לי את הראש עם רעיונות והארות בפוסטים האחרונים שלך.

    עוקבת השבחים באה הבקורת. נראה שחסר לך מונח חשוב הנוגע לשיח כלכלי. כאשר בשוק פועלות מספר מצומצם של פירמות, כלומר הוא אינו נמצא בשליטה בלעדית של פירמה בודדת ועם זאת אינו 'תחרותי', מכנים אותו אוליגופול.
    בנקאות, סלולר, אשראי, ביטוח, טלוויזיה, קמעונאות, אלה ואחרים הינם שווקים עם מספר מוכרים קטן יחסית, בהם כל מוכר אינו חברה מונופוליסטית אלא חברה אוליגופוליסטית.

  7. admin ISRAELבתאריך 20 דצמבר 2012 בשעה 9:14

    שאול. תודה על ההערה. למדתי מונח חדש.
    אם ככה, אז כשלי השוק הפרטי בישראל נובעים מאופיו האוליגפוליסטי.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏