נובמבר 23 2012

מהי המדיניות האמיתית של מנהיגינו מול חמאס?

מאת: בשעה 15:38 נושאים: חברה,כללי,מדיניות חוץ,פוליטיקה

בזמן מבצע עמוד ענן התמלא הפיד שלי בפייסבוק בהצהרות מתלהמות בסגנון – "הפעם ניכנס בהם כמו שצריך ונפתור את הבעיה!", והצהרות תמיכה בראש הממשלה ש"יעשה את העבודה". אתמול, לאחר הכרזת הפסקת האש, אותם אנשים, שככל הנראה התאכזבו מההתפתחויות, פרסמו הצהרות שטנה כנגד ראש הממשלה, ואיורים בסגנון "עזרו למוצא היקר למצוא את הביצים של ביבי".

הפער העצום בין הציפייה לתוצאה, בין התקווה לאכזבה עבור אותם אנשים טמון באותה פיקציה מקובלת בארצנו לחלק את הפוליטיקאים בארץ ל"ימין" ו"שמאל". מי שעדיין מאמין בחלוקה הזו יניח באופן אינטואיטיבי שפוליטיקאים ב"ימין" יציגו עמדה צבאית תוקפנית וקשוחה יותר מול החמאס, בעוד אלה הממוקמים ב"שמאל" יבחרו להימנע מהפעלת אלימות ויעדיפו הידברות.
אלא שהמציאות שונה לחלוטין. כל מי שציפה מנתניהו לקו קשוח יותר מול חמאס פשוט בחר שלא להתבונן במדיניות העקבית שלו מול חמאס. הסכם הפסקת האש שנחתם שלשום הוא המשך ישיר למדיניות זו. הוא לא אמור להפתיע אף אחד.

"נתניהו מחפש את הביצים שלו"

בפוסט קודם, הראיתי עד כמה מוטעית החלוקה האינטואיטיבית ל"שמאל" ו"ימין", ושלמעשה, הפוליטיקה הישראלית מורכבת מארבעה טיפוסים שונים בעלי אידיאולוגיה וערכים שונים. אחר-כך סיווגתי את הפוליטיקאים בין ארבעת הטיפוסים הללו, והראיתי שהם מתפלגים ללא קשר להשתייכות גושית ("ימין-שמאל") ומפלגתית.
החלוקה שהוצעה מאפשרת לנתח את הפוליטיקה בצורה נכונה יותר, וכזו שעושה הרבה יותר סדר בבלאגן.

בפוסט הנוכחי, אראה שהחלוקה לארבעת הטיפוסים מכתיבה גם את יחס הפוליטיקאים לחמאס. אם נבחן לעומק כיצד כל טיפוס רואה לנגד עיניו את האופי הרצוי לטיפול בסוגיה נגיע למסקנות מפתיעות – מסקנות שיסתרו את האינטואיציה של כל מי שמתעקש לנתח את הפוליטיקה במונחים של "ימין" ו"שמאל". כך למשל, נלמד שדווקא נתניהו וברק מנהלים ביודעין מדיניות המעצימה את חמאס ומוסדותיו תוך הפחתה משמעותית ברמת האלימות שישראל מפעילה מולו. אולמרט ולבני לעומתו בחרו דווקא להפעיל קו אלים ונוקשה הרבה יותר.

לפוסט הזה שתי מטרות. המטרה הראשונה היא לעשות סקירה של ארבעת הטיפוסים, ולגזור באיזו מדיניות ינקוט כל אחד מהם כדי לפתור את בעיית עזה. המטרה השנייה היא לעשות סקירה היסטורית קצרה על שמונה השנים האחרונות בהן נלחמה ישראל מול חמאס. הסקירה תמחיש את ההבדלים האידיאולוגים והאסטרטגים באופן הטיפול במלחמה בין שתי הממשלות האחרונות. ממשלות אשר בראשן עמדו טיפוסים פוליטיים שונים לחלוטין.

אתחיל עם המטרה הראשונה, ואעבור על כל ארבעת הטיפוסים והאופן בו הם רואים את "הבעיה החמאסית" ופתרונה. למען מי שלא קרא את אותו פוסט אצרף ליד כל טיפוס תיאור כללי (קופי ופייסט מהפוסט ההוא). מי שקרא מוזמן לדלג על התיאור.

טיפוס 1 (ליברל תומך שתי מדינות) – החלשת החמאס, חיזוק הרש"פ והפעלת אלימות לשם כך

הטיפוס הזה רואה את ישראל, בו זמנית, כמדינה יהודית ודמוקרטיה ליברלית. כדי להבטיח את יהדותה של המדינה על רקע מציאות דמוגרפית קשה, יש לחלק את הארץ כך שכמה שיותר יהודים וכמה שפחות ערבים יחיו במדינה היהודית. ובמדינה הערבית יחיו כמה שיותר ערבים וכמה שפחות יהודים. כך תיפרד המדינה היהודית מכ- 4 מיליון אזרחים ערבים חסרי זכויות בגדה וברצועה ותוכל סוף סוף ליישם חוקה ליברלית, אשר תבטיח זכויות שוות גם למיעוט הערבי שיוותר בה. זאת מבלי לאיים על אופייה היהודי של המדינה.

טיפוס זה רואה את החמאס כאויב מר.
החמאס, באופן מסורתי מסרב להכיר בישראל ובזכותה להתקיים, ואף מפעיל אלימות קשה כדי לסכל יוזמות מדיניות.
עבור טיפוס זה, המצב הנוכחי, מצב בו הפלסטינים מתחלקים לשתי ישויות מדיניות (עזה והגדה) בעלות אג'נדה שונה, לא מאפשר להתקדם בכיוון הנכון של פיתרון שתי המדינות.
על כן ישאף טיפוס זה להביא לקריסתו של משטר חמאס ברצועה, ואיחוד מחדש של עזה עם הגדה המערבית תחת שלטון אבו מאזן. יש לשים לב שאין די בהפלה של שלטון חמאס לבדה. שכן, אין טעם בהפלת משטר חמאס אם אש"ף הוא לא זה שיחליף אותו.
אם הפלת החמאס תביא לעליית ארגון טרור אחר או לאנארכיה, הרי ששום דבר לא הושג.
לכן טיפוס זה יעדיף לנקוט בצעדים שיערימו קשיים על שלטון חמאס, יחלישו אותו מבחינה כלכלית, פוליטית וצבאית, ויביאו לכך שקריסתו תבוא מבפנים. באותו זמן הוא ינקוט בצעדים שיקדמו את שלטון הרשות הפלסטינית בגדה –  הקלה על המחסומים במידת האפשר, בניית מנגנוני אכיפה יעילים, חיזוק את הכלכלה וקידום של התהליך המדיני.
אם לסכם במשפט את האופן בו רואה טיפוס זה את המצב הוא שככל שהחיים בעזה יהיו קשים יותר מבחינה כלכלית וביטחונית עבור האזרחים, וככל שהחיים בגדה המערבית יהיו טובים ובטוחים יותר, כך גדל הסיכוי להפלת חמאס והחלפתו על ידי אבו-מאזן.

טיפוס זה לא יבחל באמצעים אלימים, אפילו אלימים מאוד. אך אלו יופעלו רק אם יחוש שיסייעו להגשמת המטרה במלואה.

טיפוס 2 (הליברל תומך המדינה הדו-לאומית) – הפחתת האלימות ופיוס בין חמאס לאש"ף

הטיפוס הזה מאמין ביכולתם של הערבים והיהודים להתקיים זה לצד זה בהרמוניה וללא צורך בהגבלת זכויות האדם של התושבים בגדה המערבית. טיפוס זה מאכלס בעיקר את חסידי "מדינת כל אזרחיה" אשר לא רואים צורך בהגדרת ישראל כמדינה יהודית. עם זאת יש לשים לב לתופעה מעניינת, ישנם גם פוליטקאים אשר הוגדרו במודל הקודם כ"ימניים" המשתייכים לטיפוס זה. הם לא רואים סתירה בין הענקת זכויות שוות לערבים בגדה ובין הגדרתה של המדינה כיהודית. הם יציעו כל מיני פתרונות יצירתיים (שרבים יגדירו כ"הזויים") אשר לטענתם יאפשרו למדינה לשמור לאורך זמן על צביון יהודי מבלי לכפות חוסר שוויון כלפי הערבים בגדה.

טיפוס זה מאמין ביכולתה של ישראל להתקיים בשלום כמדינה דו-לאומית דמוקרטית, שתבטיח שוויון זכויות וביטחון לכל אזרחיה. גם עבור טיפוס זה מצב בו קיימות שתי ישויות פלסטיניות מתחרות בעזה ובגדה, הוא בלתי נסבל. התחרות בין שתי הישויות הפלסטיניות היא גורם המלבה את החיכוך בין יהודים וערבים ומביא לאלימות מרובה. מציאות של חיכוך רב ואלימות יומיומית לא מאפשר לקדם את הפיתרון הרצוי לטיפוס זה.
טיפוס זה מאמין שניתן להקים רשות פלסטינית פלורליסטית שתייצג במידה שווה את הדתיים והחילונים בקרבה. לכן, הוא יבקש להביא לפיוס בין חמאס ופת"ח ואיחודם מחדש תחת רשות דמוקרטית שתבטיח את זכויות כל תושביה כצעד ראשון, לקראת בניית מדינה דו-לאומית ליברלית. לפיכך, טיפוס זה יתנגד למצור כלכלי ולהפעלת אלימות נגד אזרחים בעזה. הוא יבקש להביא להפסקת אש שתגובה בערבויות בינלאומיות. בד בבד, הוא ישאף להקל על המחסומים בגדה, ולהביא גם שם לשיפור כלכלי. כל זאת מבלי לקדם תהליך מדיני בנוסח של שתי מדינות.

טיפוס 3 (אנטי ליברל תומך שתי המדינות) – הגברת החיכוך והפעלה אינטנסיבית של אלימות

הטיפוס הזה לא מאמין ביכולתה של ישראל להתקיים לאורך זמן כמדינה יהודית כאשר שוכן בקרבה מיעוט ערבי כלשהו. לדעתו, המדינה הפלסטינית היא צפרדע שיש לבלוע כדי להיפטר מאוכלוסייה לא רצויה של ערבים, אך אין די בכך, שכן גם המיעוט הערבי שיישאר בישראל ימשיך לאיים על אופייה היהודי של ישראל ויש לפעול כדי להרחיק גם אותו. טיפוס זה יתמוך עקרונית בשתי מדינות אך ידחה כל פתרון מדיני אשר מותיר מיעוט ערבי בעל זכויות במדינה היהודית. על כן הוא תמיד ישאף ליצור חיכוך מתמיד בין יהודים וערבים בישראל כדי לכפות על הממשלה לחוקק חוקים אשר ישללו מהמיעוט הערבי כל השפעה, כדי שלא "ינצל" את זכויותיו כדי להביא ל"קריסת המדינה היהודית מבפנים". שותפים נוספים לגישה זו הם פוליטיקאים חרדים מסוימים אשר לא רואים בהכרח את האיום במיעוט הערבי אלא דווקא ברוב היהודי-חילוני. פוליטיקאים אלו דוחים את הגישה הליברלית מעצם הגדרתה, אך באותו הזמן לראות בפיתרון שתי המדינות כפיתרון המועדף.

טיפוס זה תומך בפיתרון שתי המדינות, אך בתנאי שמדינות אלו לא יכילו מיעוטים אתניים. פתרון זה כרוך מטבעו, באלימות ובשלילת אזרחות למיעוטים. צעדים שכאלה יוכלו לזכות לתמיכה גורפת רק אם תיווצר בארץ מציאות יומיומית בלתי נסבלת של אלימות תמידית בין שני העמים. על כן, מערכה מדממת ועקבית בעזה משרתת את המטרה של טיפוס זה. הוא אף ישאף להחריף את העימות, לקצר את משכי הפסקות האש ולהאריך את סבבי האלימות. טיפוס זה לא יפסול כיבוש מחודש של עזה שיביא לעליית כוחות קיצונים יותר או שהות ממושכת של צה"ל ברצועה שתביא למלחמת גרילה עקובה מדם.

טיפוס 4 (אנטי ליברל תומך מדינה דו-לאומית) – חיזוק חמאס, החלשת הרש"פ והפחתת האלימות

הטיפוס הזה מקנה חשיבות עליונה לעומקה האסטרטגי של ישראל מחשש אמיתי (יש שיגדירו: "פראנויה פתולוגית") להישרדותה לאורך זמן. הסיבות לכך יכולות להיות ביטחוניות טהורות או דתיות המסתמכות על המצווה ליישוב "ארץ האבות". הוא רואה במידת הליברליות של המדינה כעניין שולי בלבד אשר מחוויר לעומת השיקול האמיתי – המשך הישרדותה של ישראל במרחב כה מסוכן. ההשלכות שייגרמו כתוצאה מהפגיעה המתמשכת בזכויות האדם הבסיסיות של תושבי הגדה, הרצועה וכן של קבוצות פוליטיות בתוך ישראל, על אופייה הדמוקרטי של המדינה ועל יחסי החוץ שלה נתפסים על ידי טיפוס זה כ"רע הכרחי" במקרה הטוב, או "ערך מוסף" במקרה הרע.

עבור טיפוס זה הימשכות המצב הקיים היא המטרה.
לכן, מצד אחד יבקש להפחית את האלימות מעזה כדי למתן קריאות מתלהמות להפיל את שלטון חמאס, ומן הצד השני יבקש להחליש את הרשות הפלסטינית שמקדמת ללא הרף את פיתרון שתי המדינות.
לכן, טיפוס זה ישאף לקדם ולייצב את שלטון חמאס בעזה. בכך הוא ישיג את שת מטרותיו העיקריות: תמריצים כלכליים ומדיניים לחמאס יגבירו את המוטיבציה והיכולת שלו לכפות את הפסקת האלימות. מנגד, צמצום הפערים הכלכליים בין החמאס לרשות הפלסטינית תחליש בעקיפין את אבו-מאזן בדעת הקהל.

אחרי שמיפינו את דפוסי המדיניות של כל אחד מהטיפוסים, נוכל לנתח בצורה חכמה יותר את המלחמה של ישראל בחמאס ב- 8 השנים האחרונות.

ממשלת אולמרט ולבני, מייצגת באופן יחסי את הטיפוס הראשון. תקופתה מתאפיינת בשלושה דפוסי מדיניות שונים:

  1. סגר כלכלי: הטלת סגר כלכלי נוקשה שהגביל באופן משמעותי את תעבורת הסחורות לרצועה. במהלך שנות כהונת ממשלת אולמרט ישראל ומצרים אכפו לחלוטין את הסגר הכלכלי וחנקו את כלכלת עזה. נתוני האבטלה שם זינקו, היה מחסור חריף בדלק ובמוצרים צריכה בסיסיים ושיעור העוני זינק.
  2. תהליך מדיני: ממשלת אולמרט קיימה תהליך מדיני אינטנסיבי מול הרשות הפלסטינית ונקטה שורה של מהלכים כדי לחזק את ממשלת אבו מאזן בגדה. מהלכים שכללו הסרה הדרגתית של הסגר שהוטל עוד באינתיפאדת אל אקצא, שיקום ובנייה של מנגנוני האכיפה של הרשות, שהעניקו לה אמצעים לאכוף את הסדר ועידוד השקעות בינלאומיות ברשות.
  3. חרם מדיני על חמאס: בזכות קידום התהליך המדיני והתמיכה הבינלאומית המאסיבית לה זכתה ישראל, היא הצליחה לאכוף חרם מדיני כמעט מוחלט על הנהגת חמאס. באותה תקופה אפילו מנהיגים ערביים לא הכירו בממשלת חמאס כמייצגת לגיטימית של אזרחי עזה. ההתעלמות מעזה קיבלה גם ביטוי ביחס של ממשלת אולמרט לחמאס. אולמרט סירב שוב ושוב, על אף לחץ פוליטי כבד, לחתום על עסקת חילופי השבויים מתוך ידיעה שעסקה כזו תחזק את חמאס על חשבון הרשות.

ממשלת אולמרט-לבני נקטו במדיניות עקבית שמטרתה החלשת שלטון חמאס ברצועה וחיזוק שלטון אבו-מאזן בגדה. זאת, מתוך תקווה שלחץ גובר בתוך הרצועה יביא להתפוררות שלטון חמאס ולהחלפתו על ידי אבו מאזן. בפעולותיה, ממשלת אולמרט דחקה את חמאס לפינה. חמאס נאלץ להתמודד עם בידוד מדיני, עוני כבד, אבטלה ומחסור במוצרי צריכה. כל אלה התבטאו בלחץ הולך וגובר מצד האוכלוסייה שלו ומצד ארגונים מתחרים שאתגרו את שלטונו. מנגד, כלכלת הרשות הפלסטינית באותה התקופה זכתה לצמיחה מהירה. שיעורי האבטלה ירדו והתוצר עלה. לראשונה, נבנו בגדה מנגנוני ביטחון יעילים שהצליחו לאכוף את הסדר ברצועה. שיתוף הפעולה בין ישראל למנגנונים אלה היה חסר תקדים והיווה נכס אסטרטגי לישראל שנהנתה שם משקט ביטחוני כמעט מוחלט.

ממשלת נתניהו-ברק נקטה בדפוסי פעולה כמעט הפוכים לאלו של ממשלת אולמרט. הקווים המרכזיים לפעילותה היו:

  1. הסרת הסגר הכלכלי – בתהליך ארוך הוסרו בזה אחר זה כל סעיפי הסגר הכלכלי על עזה. כיום עוברות עשרות טונות של סחורה מישראל לרשות בכל יום ולא מורגש מחסור כלשהו במוצרי צריכה. למטה מצורפת טבלה המתארת את הסרת הסגר ההדרגתית מעל הרצועה.
  2. הפסקת כל תהליך מדיני עם הרשות הפלסטינית ופגיעה במנגנוניה: ממשלת נתניהו הקפיאה את "תהליך אנאפוליס" ודרשה לנהל מחדש משא ומתן ללא תנאים מוקדמים. דרישה זו כמובן לא נענתה על ידי אבו מאזן, שהביא להקפאה עמוקה של התהליך המדיני. מעבר לכך, נקטה ממשלת נתניהו צעדים כלכליים נגד ממשלת הרשות הפלסטינית, שבין היתר כללו הקפאה של כספי מסים המיועדים לרשות. זה היה ניסיון ישיר לפגוע במנגנוני האכיפה של הרשות, שעובדיה חיים ממשכורות הממומנות מכספי מסים אלה.
  3. טיפוח דיאלוג לא ישיר עם חמאס וחיזוק מנגנוניו: בזמן שממשלת נתניהו פעלה ככל יכולתה כדי לפגוע במנגנוני הרשות היא פעלה במלוא המרץ כדי לחזק את מנגנוני החמאס. בתקופתה התקיים לראשונה דיאלוג לא ישיר אך רציף עם בכירי החמאס. במסגרת השיחות התפתח תיאום ביטחוני בין רשויות חמאס לצה"ל שנועד לאפשר לחמאס לכפות את מרותו על הג'יהאד האסלאמי ועל ארגונים אסלאמיסטיים אחרים ברצועה. בשנת 2011 חתם נתניהו על עסקת שליט אשר הזניקה את הפופולאריות של חמאס ברחוב הפלסטיני ופגעה קשות במעמדו של אבו-מאזן. חמאס הצטייר כעתיר הישגים מול הכיבוש הישראלי, בעוד מדיניותו הלא-אלימה של אבו-מאזן נתפשה כחסרת הישגים. המגעים הצמודים של נתניהו עם החמאס עודדו גורמים נוספים בעולם להסיר את הבידוד המדיני מעל חמאס. כך למשל, בשנים האחרונות ניתן לראות לראשונה ביקורים תכופים של מנהיגים ערביים ואישים מערביים ברצועה.

בתקופת ממשלת נתניהו התפתח מאזן הרתעה משוכלל בעזה. שהביא להפחתה משמעותית של האלימות ההדדית, אך זאת לצד התעצמותו המדינית, הכלכלית והפוליטית של חמאס. לאחר האביב הערבי בסוף 2010, ולאחר ששלטון מובארק, הידידותי לישראל, נפל, החל להישחק מאזן ההרתעה והפך לאלים הרבה יותר. ממשלת נתניהו ניהלה מדיניות של הכלה של האלימות הגוברת. לקראת נובמבר, כאשר האלימות הגיעה לרמות בלתי נסבלות ולצד ביקורת הולכת וגוברת על רקע מערכת הבחירות, החליט נתניהו להפעיל אלימות כדי לנסות ולהחזיר את מאזן ההרתעה המשוכלל. מבצע "עמוד ענן", למרות האלימות שהופעלה בו, ממשיך לשקף את מדיניותה העקבית של ממשלת נתניהו. הוא היה מבצע אווירי קצר, מאופיין במיעוט יחסי של הרוגים לשני הצדדים, ובסיומו אף ניתנו הקלות כלכליות נוספות לחמאס. בסופו-של-יום, מנגנוני השלטון של חמאס נותרו יעילים ויציבים.

ההבדלים בין המדיניות של שתי הממשלות כלפי חמאס הם מובהקים וחד משמעיים. בזמן שאולמרט הציע קו תקיף ואלים במיוחד נגד שלטון חמאס וטיפח את שלטון אבו-מאזן. נתניהו ניהל מדיניות הפוכה, מדיניות פחות אלימה נגד חמאס שמחזקת אותו על חשבון אבו מאזן.

הקביעה הזו מקבלת ביטוי חד משמעי בנתונים המספריים. שמוצגים בתרשימים הבאים.

הרוגים ישראלים ופלסטיניים ב- 8 שנים של מלחמה. (מקור: השב"כ וארגון "בצלם") איסוף נתונים – הארץ – http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1871729 http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1871729

שיפור המצב הכלכלי ברצועה. מקור – הבנק העולמי והאונ' העברית (פרופ' אפריים קליימן)

הפעלת הסגר בתקופת אולמרט והסרתו בתקופת נתניהו. (טבלה מתוך אתר ynet, כתבתו של מיקי פלד – http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3588160,00.html

הצניחה בתמיכה בממשלת פיאד- אבו-מאזן בגדה המערבית. מקור – חליל שקאקי מנהל מכון PSR

ממשלת אולמרט הרגה במבצעיה הצבאיים 2641 פלסטינים בעזה – פי 6.4 יותר מממשלת נתניהו (411 הרוגים). זאת בזמן שמספר ההרוגים הישראלים מפעולות חמאס כמעט זהה בשתי התקופות (24 בתקופת אולמרט לעומת 23 בתקופת נתניהו).
התמיכה הציבורית בממשלת פיאד צנחה מ- 29% בשלהי תקופת אולמרט, ל- 19% בספטמבר 2012. בשלהי תקופת אולמרט רק- 54.2% מתושבי עזה הצהירו שהם מרגישים ביטחון אישי רב, בעוד שבתקופת נתניהו השיעור זינק ל- 64.1%. התוצר לנפש ברצועה זינק מפחות מ- 1000$ לשנה לאדם בשלהי תקופת אולמרט ל- 1500$ לאדם בשנת 2011. האבטלה בעזה צנחה משיעור של 45% בשלהי תקופת אולמרט ל- 28% ב- 2012.

במהלך השבוע, עוד לפני ההכרזה על הפסקת האש שמעתי ראיון שערך רזי ברקאי עם עיתונאי זוטר בעזה. אחת השאלות ששאל הייתה, האם אתם לא מקנאים בתושבי הגדה שנהנים מרשויות שלטון, ביטחון אישי וכלכלה מתפקדת? נדמה לי שתשובתו משקפת יותר מהכל את מדיניותה של ממשלת נתניהו. הוא ענה:

"ממש לא. המצב בגדה הרבה יותר גרוע. לא משלמים משכורות לעובדים, אי אפשר לנוע ממקום למקום בגלל המחסומים ומתנחלים מציתים שוב ושוב את המטעים והגידולים החקלאיים".

הממצאים שהובאו הם לא מקריים, הם תוצאה של מדיניות עקבית של ממשלת נתניהו שהגיעה למסקנה שכדי לשמר את המצב הקיים ולסכל את פיתרון שתי המדינות, יש לקדם את חמאס על חשבון שלטונו הלא אלים של אבו-מאזן.

5 תגובות

5 תגובות לפוסט “מהי המדיניות האמיתית של מנהיגינו מול חמאס?”

  1. זליג BELGIUMבתאריך 23 נובמבר 2012 בשעה 16:14

    Mind=Blown

  2. שי ISRAELבתאריך 24 נובמבר 2012 בשעה 9:12

    היי,

    למה אתה נוטה להגדיר את הבסיס כ"ליברל או אנטי ליברל"?
    זה אומר שאין לנו במפה הפוליטית מפלגות סוציאל דמוקרטיות?

    אתה שכחת גם את המפלגות העדתיות.

    רוב הציבור הישראלי לא מסתכל על המפלגות בתור ליברלים וכו'.
    ההגדרות של ימין ושמאל הן הגדרות מקובלות שכל ישראלי מכיר.
    לפי דעתי (ובניגוד אליך?) בשנים האחרונות ההבדל בין מפלגות הימין והשמאל דווקא התחדד ונעשה מוקצן יותר.
    כ"כ מוקצן שאם היית רוצה להשאר בקונצנזוס ולא להיות "ימין/שמאל קיצוני", היית צריך להתקרב לצד השני.
    ההוכחה הכי טובה זו התופעה המכוערת שבה פוליטיקאים במרכז-ימין-שמאל קופצים ממפלגה למפלגה.

    אין היום שום משמעות לימין/שמאל/מרכז אבל יש הבדלים מאד מוגדרים בין השמאל "הקיצוני" לימין "הקיצוני".
    אבל המציאות קצת יותר מורכבת ה4 טיפוסים ונראה שאתה מנסה בהסברים "לאנוס" את המפלגות בשביל שיתאימו לשבלונה שבנית.
    אל תשכח שבישראל יש מצב מיוחד שלא קיים בשום מקום בעולם – המצב הבטחוני.
    אם תסתכל במדינות אחרות, כל אותם ההגדרות של "לבירליזם" לא ממש באות להגדיר מדיניות חוץ, אלא יותר מדיניות פנים.

    סה"כ תאוריה מעניינת ונהנתי לקרוא.

  3. admin ISRAELבתאריך 24 נובמבר 2012 בשעה 11:07

    ראשית, המודל שלי לא מתייחס בכלל למפלגות אלא לאישיים בלבד. כפי שכתבתי בפוסט המקורי שבו הצעתי את המודל, זה יהיה ממש לא מועיל להתייחס למפלגות בגלל שהאישיים שמרכיבים אותם הם שונים בתכלית.

    לגבי סוציאל-דמוקרטיה, גם לסוגיה הכלכלית התייחסתי בפוסט ההוא ואחריו כתבתי גם פוסט שמתמקד בה. אני לא מתכחש שהיא קיימת אבל לדעתי שתי הסוגיות העיקריות שמעסיקות את הפוליטיקאים – כלומר אלו שהם שמים עליהם את הדגש הן הסוגיה המדינית והליברלית. המודל שהצעתי הוא כמובן לא מושלם, כדי שיהיה מושלם יהיה עלי להכניס מאות סוגיות נוספות שגם הן על סדר היום, אבל אז אני מאבד פשטות ויכולת לנתח דברים, לכן בחרתי את שתי הסוגיות העיקריות וככה אני מקובל מודל יחסית פשוט שנותן דיוק מירבי (לא מושלם אבל מירבי).
    סוגיות ליברליות משפיעות *מאוד* על מדיניות חוץ. אתן דוגמא אחת – מי שמאמין בכל מאודו בליברליזם לא יוכל להמשך המצב הקיים בו כ- 3 מיליון פלסטינים בגדה חסרי זכויות בסיסיות וישאף לפיתרון שתי המדינות או ל"מדינת כל אזרחיה"

    מפלגות עדתיות ממצות את העדתיות שלהן בקמפיין הבחירות. אחריו הן חוזרות להתנהג לפי ארבעת הטיפוסים שמרכיבים את חבריהן.

    אני מסכים שרוב ה*אנשים* משתמש ב"שמאל" ו"ימין", וזו לדעתי אחת הסיבות שהם כל כך מתוסכלים מפוליטיקה. הם מגלים שוב ושוב שהפוליטיקאים לא מתנהגים איך שהם היו מצפים מהם להתנהג. אם הציבור היה מאמץ את המודל שלי, לדעתי הוא היה מצליח לנתח פוליטיקה בצורה הרבה יותר טובה.
    בפוסט המקורי העליתי הרבה מאוד דוגמאות למה הניתוח לפי "שמאל" ו"ימין" הוא אפקטיבי בערך כמו חלוקה של הפוליטיקאים לפי צבע השיער שלהם.

  4. נטע ISRAELבתאריך 01 דצמבר 2012 בשעה 13:00

    הי,
    אומנם בדיליי אבל חסרה לי דעתך האישית!
    אתה בכוונה נמנע מלהציג אותה בפוסטים?
    למי אתה הולך להצביע??
    :)

  5. admin ISRAELבתאריך 03 דצמבר 2012 בשעה 9:05

    אני בדרך כלל מחכה עד שכל התמונה תתבהר, רואה לפי הסקרים האחרונים לפני הבחירות, מהן הקואליציות האפשריות ומצביע לפיהן.
    ככה עשיתי גם לפני ארבע שנים בבחירות הקודמות – http://sonoflaser.com/?p=83

    לכן ההחלטה שלי תתקבל רק לקראת הבחירות.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏