דצמ 26 2008

תהליך השלום – את מי זה מעניין?

מאת: בשעה 11:22 נושאים: פוליטיקה

קראתי השבוע בעיתון שברק התארח בתכנית "ארץ נהדרת". הידיעה עצמה לא מפתיעה, שכן, זה הגיוני שבתקופת בחירות, פוליטיקאים ירצו להגיע לציבור רחב ככל האפשר. תכניות כמו ארץ נהדרת מאפשרות חשיפה שכזו. המשכתי לקרוא, וגיליתי שגם מטות קדימה והליכוד רוצים לשלוח את לבני ונתניהו להופיע בתכנית בשבועות הבאים. נאמר, שאמנם, רוב הציבור לא מתעניין בפוליטיקה, אבל תכניות סאטירה זוכות לפופולאריות עצומה. לפיכך, הופעה בהן אפקטיבית הרבה יותר עבור הפוליטיקאים מאשר הופעה בתכניות אירוח פוליטיות.
מכאן הגעתי לשתי מסקנות:
1.    אילו הייתי מפיק בתכנית ארץ נהדרת הייתי שם קץ באופן מיידי להופעת הפוליטיקאים האמיתיים בתכנית, מחשש לירידה משמעותית ברייטינג.
2.    מטות קדימה והליכוד צודקים במאה אחוזים. כל מה שאני קולט סביבי, מהלך הרוח בציבור, לגבי פוליטיקה ומדינה, הוא אדישות מוחלטת בשילוב בורות מטרידה.

m0261243519

השאלה שאני שואל את עצמי, ואנסה לענות בפוסט הזה, היא איך הגענו למצב כזה ומה המשמעות שלו?

התשובה האינטואיטיבית, וגם הנפוצה ביותר, היא שהציבור מאס בפוליטיקה בגלל המנהיגות הרדודה של ימינו – מנהיגות המתאפיינת בחוסר אינטליגנציה ובשחיתות. אני טוען, כנגד גישה זו, כי הדיון הציבורי הרדוד וחוסר העניין של הציבור בתהליכים הקורים סביבו הם שיצרו את המנהיגות הרדודה ולא להיפך. מה שאני טוען, בעצם, הוא שהמנהיגים משקפים את הלך הרוח בעם ולא מעצבים אותה.

נשאל קודם, מהו ה"דיון הציבורי"?
אין עוררין על כך שהגורם המרכזי בסדר היום הציבורי הוא העניין המדיני-בטחוני. כאשר שואלים "האם אתה ימני או שמאלני?", השאלה היא לא האם אתה מעדיף שוק חופשי או שוק מבוקר אלא האם אתה בעד תהליך השלום או נגדו. לכן, הנושא המרכזי בפוליטיקה הישראלית הוא התהליך המדיני ולפיכך, בו אדון.
אבקש להראות כי לכל אורך ההיסטוריה של תהליך השלום אופי המנהיגים, ולפיכך גם אופי התהליך התאים להלך הרוח הציבורי.
נחזור, אם כן, לעבר, ונסקור את ההיסטוריה של תהליך השלום בניסיון להבין, איך הגיע התהליך המדיני למצב בו הוא לא מעניין אף אחד.

בשנת 1988, לאחר שנים רבות בהן ההתנגדות הפלשתינית קיבלה ביטוי בעיקר מחוץ לגבולות המדינה, פרצה האינתיפאדה הראשונה – אינתיפאדת המקלות והאבנים. במהלכה, הנהגה צעירה ומקומית של פלשתינים מהשטחים ניסתה להחליף את ההנהגה הישנה, אשר ישבה בתוניס.
ב- 1992, החלו מגעים ישירים עם ההנהגה הפלשתינית בשני מסלולים מתחרים. כבר אז התעורר דיון ציבורי מקיף אשר דן בשאלה האם צריך לדבר עם מנהיגי אש"ף הצעירים (אש"ף שטחים) או האם יש לדון עם ההנהגה הישנה (אש"ף טוניס).
לבסוף, ניצח מסלול אש"ף-טוניס והחל "תהליך אוסלו". כזכור, תהליך אוסלו עורר דיון ציבורי סוער ודן בנושאים אשר היו מוגדרים טאבו עד כה. הסכמי אוסלו הניחו את התשתית לאוטונומיה הפלשתינית בעזה ויריחו ולהקמת הראשות הפלשתינית, וכן, הגדירו את אופן היחסים עמה וקבעו לו"ז לביצוע הנסיגה ("שלוש הפעימות").
תהליך אוסלו השפיע על כל תחום בחיי היום יום בישראל, ואופן ההתעניינות בו היה דו קוטבי. קוטב אחד הוא הקוטב האופטימי: פתיחת ישראל למערב וצמיחת הכלכלה. התחממות היחסים עם מצריים והשלום עם ירדן. מהקוטב השני, הפסימי, הביטחון האישי שהתערער לאור גל הפיגועים, עלייתו לתודעה של ארגון חמאס, ולבסוף רצח רבין.
תקופת אוסלו הייתה תקופה של התחדשות בישראל. קץ המלחמה הקרה, הצמיחה הכלכלית וקליטת העלייה ההמונית הביאה לרצון עז לשנות את המזרח התיכון. אותו רצון הביא לדיון ציבורי מורכב בעתיד האזור וגם לבחירת המנהיגות שקידמה אותו.

תקופת נתניהו אשר החלה ב- 1996, התאפיינה בשוויון פוליטי בין תומכי תהליך אוסלו למתנגדיו. השיח הציבורי היה משמעותי ביותר וסבב סביב שאלת הביטחון: חציו של העם ראה בתהליך אוסלו כתהליך המסכן את ביטחון תושבי הארץ וחציו האחר תלה בו תקוות לשלום אזורי אשר יביא שקט ושגשוג בטווח הארוך. אותו שוויון פוליטי גרם לכך שמצד אחד התהליך נתקע, אך מצד שני הוא לא חוסל. ניתן לראות, לכל אורך תקופת נתניהו, שקיים היה משא ומתן נרחב ומתיש אשר לא הביא תוצאות.
הסכם חברון, אשר קבע לוחות זמנים להמשך פינוי הגדה בפעימות השניה והשלישית, אמנם נחתם, אך רק לאחר חודשים רבים של דיונים מתישים. לבסוף הוא כלל לא מומש, שכן נתגלו מחלוקת בין שני הצדדים, לגבי גודלה וטיבה של הפעימה השניה. לבסוף, עלה הצורך בהסכם נוסף, הסכם אשר מגדיר את אופן מימוש הסכם חברון – "הסכם וואי". גם הסכם וואי לא מומש, לאור קשיים קואליציוניים, שלבסוף, אף הביאו להקדמת הבחירות.
בתקופת נתניהו היה עניין ציבורי רב בתהליך המדיני. השוויון בין שתי העמדות המנוגדות שיקף מצד אחד את הקיפאון שנוצר בתהליך, ומצד שני, את המאמצים המרובים להחיותו.

במהלך תקופתו של אהוד ברק, אשר עלה לשלטון ב- 1999, לא דעך העניין הציבורי הרב בתהליך המדיני. איתו, המשיך להתקיים גם השוויון הפוליטי בין תומכיו למתנגדיו. ברק, לא חיכה להכרעת הדיון הציבורי וקידם את התהליך המדיני תוך התעלמות מהדיון הציבורי בו.
הוא זנח את יישום הסכם וואי, ודילג היישר למשא ומתן על הסכם הקבע בוועידת קמפ דיוויד.
בכך נוספו אל הדיון הציבורי, בטרם זמנן, שאלות חשובות ומכריעות כגון: שאלת ירושלים וזכות השיבה.
תקופת ברק היא דוגמה מכרעת לכך שהלך הרוח בציבור קובע את המנהיגות, ולא להיפך. שכן, התעלמותו של ברק מהדיון הציבורי הביאה, באופן מיידי, לנפילת ממשלתו והיעלמותו מהמפה הפוליטית לזמן רב.

לאחר פרוץ אינתיפאדת אל אקצה, "תהליך השלום" שינה צורה. מתהליך שמטרתו סיום הסכסוך הישראלי-פלשתיני, הוא הפך לתהליך שמטרתו הפסקת אש. לאור האכזבה מההנהגה הפלשתינית, ובהיעדר תקווה לעתיד, העניין בתהליך המדיני פחת. הפיגועים היומיומיים הפכו למוקד העניין המרכזי. בתקופה זו של פיגועים, מי באמת עקב אחר וועדת מיטשל שקמה ב- 2001 והגישה המלצות להפסקת אש?
מי זוכר את המסמך שנוסח על ידי ראש ה- CIA ג'ורג' טנט? ("הבנות טנט"). מי זוכר את הגנרל המסכן, אנתוני זיני, שליח בוש למזרח התיכון, אשר ניסה לשווא, לגבש הסכם המפרט, כיצד ליישם את מסמך טנט (אשר כזכור, מפרש את מסקנות וועדת מיטשל). עוד מושגים מתקופת האינתיפאדה שכנראה כולם מכירים בשם, אבל רק מעטים באמת טרחו להבין את משמעותם: "היוזמה הסעודית", "מפת הדרכים", "הסכם ז'נבה".

בשנת 2004, הגיעה אינתיפאדת אל אקצה להכרעה מוחלטת על ידי צה"ל. ערפאת, מנהיג הפת"ח, גסס לו לאיטו, וחיסולי חיל האויר אילצו את החמאס להחליף הנהגה. הפיגועים כמעט ופסקו. בתקופה זו ניתן היה לצפות שהרגיעה באלימות תביא להתעניינות מחודשת בתהליך המדיני. אך האדישות שאפיינה את תקופת האינתיפאדה, המשיכה לשרור והתהליך המדיני הפך למוקצה מחמת מיאוס. לאור זאת, כל דיון בהמשך התהליך המדיני הפך לרדוד ביותר. הלך הרוח בציבור אמר: "נמאס לי מכל הסכסוך הזה! אולי פשוט נתכנס בעצמנו, נבנה גדר גבוהה, ונתנתק מכל הבלגאן הזה". באווירה זו, של דיון ציבורי פשטני, פרחו רעיונות חד צדדיים פשוטים כגון: גדר ההפרדה, ולאחריה, ההינתקות ותכנית ההתכנסות. רעיונות אלה, לא הביאו בחשבון את כל הרבדים השונים בסכסוך המורכב הזה. אלו היו פתרונות שנבעו מחוסר רצון להתעמק בפרטים.
על בסיס אווירה ציבורית זו, הקים אריאל שרון את מפלגת קדימה שכל תכליתה היה לקדם פתרונות חד צדדיים. בתחילת דרכה זכתה קדימה לפופולאריות עצומה. עלייתה של מפלגת קדימה היא ביטוי של מיאוס הציבור מהתהליך המדיני ורצונו בתהליכים פשוטים, חד צדדיים, אשר לא דורשים דיון מורכב.
תפיסת הנסיגה החד צדדית קרסה ב- 2006, לאחר שטילים ורקטות פשוטים צלחו בקלות את מכשולי הגדר. תגובות הנגד החריפות של חיל האוויר לא הועילו. הלגיטימציה הבינלאומית לתגובות הנגד, למרות הנסיגה החד צדדית שקדמה להן, התגלתה כמוגבלת בלבד.

תפיסת הנסיגה החד צדדית אמנם קרסה, אבל הלך הרוח בציבור אשר הביא לפריחתה נשאר. הלך רוח זה עלול להביא בעתיד לפריחתן של תפיסות מסוכנות לא פחות. כיום יש חלל עצום במערכת הפוליטית הנובע מחוסר בדיון ציבורי. במציאות שכזו יכולים ראשי ממשלה, לקדם פתרונות רדודים, או לחלופין לא לקדם פתרונות כלל. הציבור לא יגיב לכך בחומרה. הוא לא יתעניין בכך.

כיום, הציבור כלל אינו מודע לכיוונים בהם ניתן להמשיך את התהליך המדיני. רוב הישראלים (כלומר, אלו אשר לא חיים באיום הקסאמים או לחלופין, לא נמצאים בסכנת פינוי) אינם מודעים לאופקי ההמשך לתהליך המדיני. רעיונות משמעותיים כגון יוזמת השלום הסעודית, מפת הדרכים, וועידת אנאפוליס כלל לא הגיעו למודעות אזרחי ישראל, ולא נידונו.   ההיסטוריה מוכיחה שהפשטנות, האדישות וחוסר העניין של הציבור בתהליכים שקורים סביבו מביאים מנהיגות בצלמם. לכן, על מנת ליצור מנהיגות ראויה, אשר תמנע טעויות מרות כבעבר, על הציבור לחזור, להתעניין ולהעמיק בתהליכים שקורים סביבו.

17 תגובות

17 תגובות לפוסט “תהליך השלום – את מי זה מעניין?”

  1. גיל ISRAELבתאריך 27 דצמ 2008 בשעה 11:48

    אז אפשר בעצם לסכם את הכל בעובדה הפשוטה, שנסיונות השלום לקחו יותר מידי זמן ונסיונות כושלים, והציבור משוכנע שאין לנו כבר אפשרויות מעניינות?
    משום מה זכור לי שבתקופת כהונתו של ברק למשל, הוצעו לפלשתינים הצעות מפתות במיוחד (כולל חילוק ירושלים), אך הם עדיין לא קיבלו אותן. לאחר מכן התחילה אינטיפאדה, ואז הרבה אנשים הגיעו למסקנה ש"טוב, אם אפילו את _זה_ אתם לא מקבלים, אז על הזין שלי!" והנה חוסר עניין ציבורי.

    השאלה היא האם באמת יש עכשיו אפשרויות מעניינות שהיו יכולות לעורר עניין ציבורי, אלמלא היה מיואש לחלוטין מהסיפור.

  2. admin ISRAELבתאריך 27 דצמ 2008 בשעה 14:18

    הדרך הפשטנית לנתח את זה היא להגיד – "ברק הציע הצעות מרחיקות לכת וזה לא עזר, אז אין עם מי לדבר".
    זה נכון שברק אכן נציע הצעות שנמצאות קרוב מאוד לקו האדום, בו אנחנו יכולים כבר לא יכולים להתגמש. אבל הוא הקדים את זמנו. לא "הקדים את זמנו" במובן הטוב, של אדם הרואה את הנולד ומנסה להקדים תרופה למכה. אלא "הקדים את זמנו" במובן הרע, מנהיג שניסה לקדם תהליכים בניגוד מוחלט לדעת הקהל בארצו, מנהיג שהעז להעלות הצעות קריטיות כשלציבור אפילו לא היה זמן לדון בהם.
    ערפאת ביצע את אותה הטעות. גם ברשות הפלשתינית הלך הרוח לא היה בשל לסיום הסכסוך.
    התוצאה היתה שבישראל הממשלה נפלה. ברשות, פרצו מהומות אלימות שהתגלגלו לכדי אינתיפאדת אל אקצא.
    כן. קיימות הצעות מעניינות ואפילו פרקטיות יותר ממסלול אוסלו. הבעיה היא שאת הציבור בישראל זה לא מעניין…

  3. זליג GERMANYבתאריך 29 דצמ 2008 בשעה 3:34

    ניתוח מרתק ומדוייק, לדעתי. מאוד מעניין לקרוא את כל התהליך הארוך הזה, שמי יודע מתי ואם בכלל הוא אי פעם יסתיים, ברצף של משפטים. כשגרים בארץ (אני מניח שרוב מי שמגיב פה מכיר אותי; רוב חיי לא גרתי בגרמניה) כל פיפס קטן נראה מאוד גדול, ולכן קצת מוזר לקרוא על רצח רבין בשתי מילים: "רצח רבין". אבל בכל מקרה, אותי דווקא מעניין מה שענית לגיל – אילו יוזמות מעניינות ופרקטיות קיימות לסיום הסכסוך? הדבר היחיד שקראתי שמתקרב לזה נכתב בספרו של אברום בורג "לנצח את היטלר", שלמרות הנימה הצדקנית המאוסה שלו וזה שאני חושב שפיתחתי אלרגיה לסגנון הכתיבה שלו, מציע רעיונות מאוד מעניינים לגבי פתרון הסכסוך.

  4. שמואל ISRAELבתאריך 29 דצמ 2008 בשעה 17:43

    כל נביאי "תהליך השלום" מזכירים לי מאוד את המשבר הכלכלי.

    כאילו אומרים: "אז נכון שהבאנו קטסרופות אחת אחרי השניה. ואפילו היו אנשים מכובדים (כגון וורן באפט) שהזהירו בראש חוצות שאנחנו מביאים על עצמנו קטסרופות – התעלמנו מהם או שצחקנו עליהם שהם מיושנים, שמרנים ולא מבינים את המציאות החדשה. ואנחנו באמת מצטערים על הארבעה-חמישה מדינות שקרסו כתוצאה ממה שעשינו. אבל אם תתנו לנו את אמונכם שנית, ותצרפו אל זה כמה טריליוני דולרים, אנחנו מבטיחים שאולי יהיה פה טוב. או שלא."

    אז פלא שאף אחד לא רוצה להקשיב לתוכניות חדשות?

    בכל מקרה, תוכנית שלום עדכנית צריכה להתחיל במילים הללו: בהנתן שכל ערבי במדינה רוצה להרוג יהודים ומוכן להקריב את חייו למען המטרה, ובהנתן שכל יהודי במדינה רוצה שהערבים יעופו מפה וכל האמצעים כשרים, אנחנו נביא שלום ככה: ….

    כל תוכנית אחרת – לקרוא לה "פרקטית" זה בדיחה.

  5. admin ISRAELבתאריך 29 דצמ 2008 בשעה 18:44

    בתגובה לדבריו של זליג, רעיונות מעניינים ופרקטיים שקיימים כרגע "בשוק" – הסכם ז'נבה או היוזמה הסעודית. גישות שונות במהותן מגישת אוסלו.
    מתווה קלינטון ומפת הדרכים, כביכול, נוסו אך אם נסתכל על זה טיפה יותר לעומק נבין שאף אחד מהרעיונות הללו לא באמת נידון לעומק ברמה הציבורית, לא אצלנו ולא אצלם. אני גם יכול להגיד בסבירות גבוהה ש- 95% מתושבי הארץ לא יידעו להגיד, אפילו מהו הרעיון הכללי העומד מאחוריהן. כל זאת, בניגוד לאוסלו, אשר בזמנו כל אחד ואחת ידעו להגיד, לפחות מה הרעיון הכללי שלו. בלי דיון ציבורי אי אפשר להגיד שרעיונות אלו נוסו.

    דווקא יצא לי להיות נוכח בהרצאה של אברום בורג לא מזמן. היא לא עסקה ב"לנצח את היטלר" אלא בספר החדש שלו. אילו רעיונות הוא מביא ב"לנצח את היטלר"?

  6. זליג GERMANYבתאריך 29 דצמ 2008 בשעה 19:48

    קראתי את הספר לפני הרבה זמן, ואני לא זוכר מילה במילה. בגדול הרעיון של בורג ב"לנצח את היטלר" (שם הספר מעיד על המנטליות הישראלית של "תמיד מנסים להרוג אותי ואני חייב למנוע שואה בכל רגע נתון"; הוא מסביר שזו מנטליות הרסנית ומיושנת ושיש לצאת ממנה) כולל הכרה ישראלית באחריותה לפליטים שברחו מישראל במלחמת העצמאות, הכרה פלסטינית שדרישות הפליטים הללו לשוב לבתיהם איננה ריאליסטית והסדר פיצויים כספיים אישיים לכל מקרה, וכל זאת בתמיכה בינ"לית, כמובן. אם אני טועה ומטעה, עם הטוקבקיסט הקורא הסליחה… זה מה שאני זוכר מהספר.

    ובתגובה לשמואל, הפתרון היחידי שיכול לצאת מהנחות הבסיס שלך הוא מלחמה עד האדם האחרון. אם זה מה שאתה רוצה, סבבה. אני מניח שאתה גם מכיר היטב את כל ערביי ישראל ויודע שכל אחד מהם יקריב את חייו למען השמדת מדינת ישראל. ואתה גם מכיר את כל היהודים הישראלים, שכולם רוצים שכל הערבים יעופו ו"כל האמצעים כשרים". כמו כל הבורים והגזענים, יש לך פתרון קסמים שאי אפשר לסתור, אשריך וטוב לך.

  7. admin ISRAELבתאריך 29 דצמ 2008 בשעה 20:00

    כן, אבל מה שאמרת לי בהקשר לספר של אברום בורג, זו אבחנה בלבד. היא אמנם, מעניינת, ואף נכונה אבל אין פה שום רעיון שנובע ממנה או דרך אופרטיבית להמשך התהליך המדיני.

  8. זליג GERMANYבתאריך 29 דצמ 2008 בשעה 22:34

    תיאלץ לקרוא את הספר, ואני משתמש בשורש א.ל.צ בכוונה.

  9. שמואל ISRAELבתאריך 30 דצמ 2008 בשעה 10:02

    זליג: אלה הנחות הבסיס, שתוכנית שלום ריאלית צריכה לעמוד בהם. במקרה שהם יתממשו היא לא צריכה להביא שלום, אלא צריכה להוציא את ישראל במצב טוב יותר או לפחות לא הרבה יותר גרוע ממה שהיינו בהתחלה.

    לבנות תוכנית על בסיס תרחיש אופטימי בלבד זה חוסר אחריות, וצריך לזרוק לכלא מי שעושה את זה.

    גם המשבר הכלכלי נולד מאותה סיבה: עבודה על התרחיש האופטימי (שמחירי הדירות ימשיכו לעלות תמיד) והתעלמות מהפסימי (שירדו, רחמנה לצלן). מה לעשות, מדי פעם הרע קורה. ואז פתאום הכל נופל, והעולם נכנס למיתון.

    ויש תוכניות שלום פרקטיות. אבל מה לעשות, הם לוקחות 30 שנה, וכוללות הרבה קשיחות מצד ישראל. כנראה שזה לא יקרה.

  10. admin ISRAELבתאריך 31 דצמ 2008 בשעה 10:53

    שמואל, אני מסכים שצריך לקחת בחשבון את התרחיש הפסימי בכל סיטואציה. אך, לפני שנזרוק את זליג לכלא, צריך לתהות האם אנחנו צריכים *להבטיח* את קיומו של התרחיש הפסימי רק בכדי להיות מוכנים אליו? או שאולי התרחיש הפסימי עבור אנשים מסוימים הוא התרחיש האופטימי עבור אחרים…

  11. שמואל ISRAELבתאריך 01 ינו 2009 בשעה 16:25

    "התרחיש הפסימי עבור אנשים מסוימים הוא התרחיש האופטימי עבור אחרים"
    "*להבטיח* את קיומו של התרחיש הפסימי"

    אני לא על אותו גל איתך. מוכן לפרט?

    הנה דוגמא להתכוננות לתרחיש הפסימי: כשברק הוציא את צה"ל מלבנון, הוא כלל התיחסות לתרחיש הפסימי: אם יהיו קטיושות, נגיב בחומרה.
    אז היו. ישראל לא הגיבה. וזה די היה צפוי שישראל לא תגיב. (למה להפוך טפטוף של קטיושות למלחמה כוללת?)
    אז מה קיבלנו מהכשל הזה? לבנון 2, עם יותר הרוגים בקיץ ממה שהיה בכל זמן השהות בלבנון.

    מה ניסיתי לומר בזה? שתהליך שלום צריך לכלול תשובה לתרחיש פסימי, והתשובה צריכה להיות ריאלית. עד היום, כל הצעה שעלתה או לא כללה תשובה לתרחיש פסימי, או שהתשובה היתה "אז נכנס בהם".

    שורה תחתונה: נא שימרו את תוכניות השלום בבוידם, וחכו שעם ישראל ישכח את הנסיונות הקודמים.
    תודה.

  12. admin ISRAELבתאריך 02 ינו 2009 בשעה 17:10

    "להבטיח את קיומו של התרחיש הפסימי" משמעו, שלילת כל משא ומתן עם כל צד בכל סיטואציה. לא קיימת דוגמא בהיסטוריה המודרנית בה הושג הסכם שלום בין שני צדדים עוינים ללא משא ומתן מדיני. בהיסטוריה הקדומה יותר קיימות דוגמאות כאלו, אבל הן כללו השמדתו של צד אחד על ידי האחר.
    לצערי קיימת אוכלוסיה גדולה בישראל, בקרב הציבור הדתי לאומי בעיקר, אשר מטרתה היא להחריב כל תהליך מדיני אשר אי פעם יקום וינסה לסיים, או למתן את הסכסוך הישראלי ערבי. אוכלוסייה זו, לא עושה זאת כי היא אוהבת מלחמות, אלא משום שהיא מאמינה באמונה שלמה, שה"גאולה" תגיע ממקום אחר, והיא מוכנה אף להקריב דור א אפילו כמה דורות בכדי שאותה "גאולה" תגיע. קבוצה זו תשתמש בצורה צינית בטיעונים מדיניים, ביטחוניים וחברתיים על מנת להשיג את המטרה. אבל אלו לא הסיבות האמיתיות, שבגללם הם רוצים להכשיל את התהליך.
    קורה, אף לא מעט, שבאופן מקרי הטיעונים בהם הם נאחזים דווקא תקפים, אבל הם בגדר שעון מקולקל המדייק פעמיים ביום.
    אני, לא מוכן להקריב דור או שניים, למען איזה רעיון מופשט מיסטי, ולכן בכל מקרה שהזדמנות מדינית נוצרת, אני אתבונן בעובדות, ואשתמש בשיקולים אובייקטיבים על מנת לבחון אותן. "להכניס כל תכנית שלום לבוידעם" היא הבטחת קיומו של התרחיש הפסימי.

    לגבי הנסיגה מלבנון, מבלי לדון בשאלה האם היא הייתה מוצדקת או לא, שזהו נושא, אולי, לפוסט עתידי. במלחמה נהרגו 165 ישראלים, מתוכם 144 חיילים, שהם מהווים את החללים היחידים בתשע השנים שחלפו מאז הנסיגה.
    זאת לעומת יותר מ- 1000 אזרחים וחיילים שנהרגו שם ב- 18 שנות שהותנו שם.
    יש הרבה סיבות לבקר את אותה הנסיגה, ואף לתהות אם היא הייתה מוצדקת, אבל הקריטריון היחידי שהצעת, מספר הרוגים לשנה, לא כל כך פועל לטובתך…

  13. שמואל ISRAELבתאריך 05 ינו 2009 בשעה 17:54

    בגלל שהמספרים של שנינו מצוצים מהאצבע, שוטטתי לי באינטרנט לחפש תשובות.
    אז תשובות לא מצאתי, רק כמה מקורות:
    המקור הברור ביותר הוא גם המפוקפק ביותר, ארבע אמהות. אלה טוענות שבכל השהיה של צה"ל בלבנון 1549 אנשים. מתוכם, 1217 בשלוש השנים הראשונות, שזה עד שישראל התכנסה לאזור הבטחון. כלומר, 332 אנשים בזמן השהות באזור הבטחון, שזה 15 שנה.
    http://www.4mothers.org.il/articles/shel.htm
    יש מקורות אחרים שטוענים שהמספרים מנופחים, אבל לא מציעים מספרים ברורים משלהם. רק הערכות שבשלוש שנים הראשונות מתו 600-800 אזרחים.
    מה שלא מצאתי בכלל זה גרף אזרחים מתים לשנה. כי ברור שבהתחלה מתו יותר, עד שישראל התבססה במוצבים.
    אז אם נשלוף מספרים מהתחת, נוריד קצת את ההערכות של האמהות, נטה קצת את הגרף למגמת ירידה, נקבל בערך 10-15 אזרחים מתים לשנה בשנים האחרונות של השהייה בלבנון.

    כמה שמצאתי, במלחמת לבנון השנייה נהרגו 169 אזרחים, שאם נחלק את זה לשמונה שנים, נקבל כעשרים אזרחים.

  14. admin ISRAELבתאריך 05 ינו 2009 בשעה 23:13

    למרות שזה לא כל כך קשור לנושא של הפוסט, אני מאוד אוהב גם, מתמטיקה וגם משחקי מחשבה הכוללים פרשנות חופשית של עובדות על מנת לקדם את טענותיי. אז יאללה, בוא נשחק 🙂
    בוא נניח שאני מקבל את המספרים שלך. אפילו בלי להיכנס לאתרים ששלחת.
    עם כן, על פי שיטת החישוב שלך, אין צורך לכלול הרוגים שנפלו בעת שצה"ל עדיין לא התבסס במוצבים. מאחר וצה"ל לא הספקי להתבסס במוצבים במהלך מלחמת לבנון השניה, אין לכלול את ההרוגים (לא החיילים ולא האזרחים) שנפלו במהלכה. כמו כן, אתה בחרת דווקא להסתכל על הממוצע של השנים האחרונות לשהות של צה"ל שם. נסלח לך לרגע על ההתעלמות מ- 73 ההרוגים שנפלו ב- 1997 באסון המסוקים אשר מעלים את הממוצע בעוד 20 חיילים לשנה. נניח שהרוגי אסון זה לא נכללים במניין.
    אם ככה, על פי השימוש בחוקים שיצרת. נסתכל, כמוך, אך ורק על 25% השנים האחרונות (2007-2008) מאז הנסיגה, נשמיט את הרוגי התאונות המבצעיות. הגענו לממוצע של… המממ פחות או יותר 0 הרוגים לשנה… וואלה…

    כמובן שהספירה לעיל היא לא רצינית ורק מדגישה כמה זה מגוחך, לנתח את העניין לפי מדד ההרוגים לשנה. הרי כל אחד יכול, כרצונו, לעוות את העובדות על מנת שישרתו את מטרתו.
    מה שאני כן, יכול להגיד, בצורה אובייקטיבית, עד כמה שאפשר, שלנסיגה מלבנון היו השלכות צבאיות, מדיניות וחברתיות מרחיקות לכת. חלקן מאוד שליליות. עם זאת, אני יכול להגיד לך בלי למצמץ שאם נאנוס את הדיון ונרצה למדוד את התחום הצר של הרוגים בחזית הצפונית, הנסיגה הביאה לירידה במספרם. אילו הייתי לוקח את הצד שאומר שהנסיגה הייתה טעות, הייתי משאיר את הטיעון הזה בבית…

  15. […] יהודים וערבים, והיבדלות (על תופעות אלה, הרחבתי רבות בפוסט אחר – "תהליך השלום את מי זה מעניין"). על רקע רעיונות אלו הנחית אריאל שרון, בערוב ימיו, את […]

  16. […] הממשל. ובכל זאת, זו תהיה ממשלה יציבה. למה יציבה? כי לאף אחד לא באמת אכפת מהתהליך המדיני. כמו כן, הקונצנזוס, לגבי שינוי שיטת הממשל, כבר נשכח עוד […]

  17. להפריך את השממה » מעגל הפחד UNITED STATESבתאריך 01 מאי 2009 בשעה 16:26

    […] דיברתי רבות בפוסטים הקודמים שעסקו בפסטיבל גלעד שליט, תהליך השלום וציר ה"שלום"-"ביטחון". עם זאת, עושה רושם שבשבועות […]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏