דצמבר 07 2012

כרוניקה של דו-קרב מדיני

מאת: בשעה 13:58 נושאים: כללי

המהלך של הפלסטינים בעצרת האו"ם בשבוע שעבר מהווה את אחד השיאים בדו-קרב המדיני הארוך שמתחולל באזורנו.
באופן אינטואיטיבי אנו עשויים לחשוב שהדו-קרב המדיני והסכסוך האלים הם שני צדדים של אותו המטבע. אך לא כך הדבר. בזמן שהסכסוך האלים הוא מאבק בין שני עמים, הדו- קרב המדיני הוא בין שתי אסכולות מדיניות מנוגדות. בצד האחד עומדת אסכולת "שתי המדינות", ובצד האחר עומדת "אסכולת המדינה הדו-לאומית".

ההיסטוריה מראה, שלאורך שני העשורים האחרונים, בזמן שהסכסוך האלים המשיך לבעור, ראשי ממשלה ישראלים שונים החזיקו באסכולות מדיניות שונות. כך גם קרה בצד הפלסטיני.
באחת מאמירותיו הידועות אמר קלאוזוביץ', הוגה צבאי ידוע, ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים".
קלאוזוביץ' צודק. כדי לשפוך אור על ההתרחשויות, צריך להבין שהסכסוך האלים, הוא פועל יוצא של הדו-קרב המדיני, ולא להיפך.

אבו-מאזן בעצרת האו"ם

מטרת הפוסט הזה היא לתת סקירה של שני העשורים האחרונים, בהיבט של הדו-קרב המדיני בין שתי האסכולות. ניתוח בזווית זו, שופך אור על ההתפתחויות האחרונות בזירה המדינית ומלמד שהמהלך של אבו-מאזן באו"ם, היה גם הוא, המשך של אותה מדיניות, באמצעים אחרים.

אחלק את שני העשורים האחרונים לחמש תקופות:

[1] ימי אוסלו העליזים (1992-1996)

לאחר סיום האינתיפאדה הראשונה, החלה להיבנות בשטחי יהודה-שומרון ועזה הנהגה פלסטינית חלופית להנהגת אש"ף המסורתית שישבה בטוניס.
בועידת מדריד ב- 1991 התקיימו לראשונה שיחות רשמיות בין נציגים של ההנהגה הפלסטינית החלופית לבין מנהיגים ישראלים. השיחות נועדו להסדיר את המצב בשטחים ברוח אסכולת המדינה הדו-לאומית. לאחר שנבחר, ב-1992, המשיך רבין את התהליך המדיני עם נציגי השטחים – תהליך שהיה ידוע בשם: "שיחות וושינגטון". במקביל, ניהל שר החוץ שמעון פרס, קיים באוסלו ערוץ הידברות חשאי עם הנהגת אש"ף מטוניס, ללא ידיעתו של יצחק רבין.
שני הערוצים, באוסלו ובוושינגטון, היוו בעצם ערוצי הידברות של אסכולות מתחרות. בזמן שהשיחות באוסלו התנהלו ברוח פיתרון שתי המדינות, שיחות וושינגטון התנהלו ברוח אסכולת המדינה הדו-לאומית.
לבסוף ערוץ וושינגטון נתקע וערוץ אוסלו צבר תאוצה, והפך לערוץ המדיני הרשמי והמקובל ביותר על הצדדים ועל הקהילה הבינלאומית. בכך, הסתמן יתרון לאסכולת שתי המדינות באותה תקופה.

כחלק מהדו-קרב המדיני, נציגי אסכולת המדינה הדו-לאומית ניסו לחבל בתהליך אוסלו: מהצד הפלסטיני, השייח אחמד יאסין, מייסד ארגון החמאס, היה אחד המתנגדים לאסכולת שתי המדינות. הוא הקים בתקופה זו, זרוע צבאית רצחנית שהכילה מומחי חבלה שהתמחו בארגון והוצאה לפועל של פיגועי התאבדות בישראל. מהצד הישראלי, יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו, יחד עם קואליציה של חסידי "ארץ ישראל השלמה", אשר פעל נמרצות כדי ליצור דה-לגיטימציה לממשלת רבין.
למרות מאמצי נתניהו וחמאס, בתקופה זו נחתמו שני הסכמים עיקריים, במסגרתם הוקמה הרשות הפלסטינית בראשות יו"ר הפת"ח יאסר ערפאת, הוקמו מנגנוני ביטחון פלסטינים וצה"ל נסוג בהדרגה מהערים הפלסטיניות הגדולות. זה היה תהליך ששיקף יתרון ברור לאסכולת שתי המדינות.
ב- 1995, רבין נרצח. נתניהו הצליח לזכות בבחירות שנה אחר כך.

[2] ימי הקיפאון (1996-2000)

עליית ממשלתו של נתניהו סימנה מפנה בדו-קרב המדיני, ופגיעה באסכולת שתי המדינות. נתניהו אמנם נאלץ לאמץ את ההסכמים שממשלת רבין חתמה עליהם, אך מנגד, פעל נמרצות כדי לבלום את המשך התהליך, חרף לחץ כבד שהפעיל עליו נשיא ארה"ב, ביל קלינטון.
ארגון החמאס בראשות השייח אחמד יאסין סייע בעקיפין למאמץ של נתניהו. יאסין רצה להעביר מסר האומר שככל שיתקדם התהליך המדיני, כך יגבר הטרור, ותגבר תחושת חוסר הביטחון של האזרחים בישראל. לכן, הקיפאון המדיני של תקופה זו הבטיח שקט ביטחוני רב מצד חמאס.

הסאגה סביב הסכם חברון ממחישה את הקיפאון המדיני העמוק שנוצר בתקופה זו. הצורך בהסכם נוצר בגלל חילוקי דעות שעלו בין ישראל לרשות הפלסטינית, לגבי אופן מימוש הסעיפים שעדיין לא בוצעו בהסכם אוסלו ב'. במסגרת הסכם חברון, החליטו הצדדים כיצד תבוצע נסיגת צה"ל מחברון, ונקבע לוח זמנים להמשך הנסיגה של צה"ל משטחי יהודה ושומרון (שלוש הפעימות). אלא שגם הסכם זה לא מומש במלואו. הפרשנויות השונות שהעניקו לו שני הצדדים, יצרו את הצורך בהסכם נוסף –"הסכם וואי" שנחתם רק כעבור עוד שנתיים של קיפאון בתהליך המדיני. הסכם וואי קבע את היקף השטחים ממנה תיסוג ישראל בפעימה השנייה.

ב- 1999 נבחר ברק לשלטון. הוא החליט שלא ליישם את הסכם וואי, ולדלג היישר לשיחות על הסכם-הקבע ששיאן היה בועידת קמפ דיוויד.
ועידת קמפ דיוויד נחלה כישלון חרוץ. לפי הנרטיב הישראלי-אמריקאי, ברק הציע לערפאת להקים מדינה פלסטינית על 96% משטחי הגדה בתוספת חילופי שטחים עבור ה- 4% הנותרים. ברק אף ויתר על ריבונות בשכונות ערביות במזרח ירושלים, אך ערפאת סירב להצעה בגלל התעקשותו על "זכות השיבה".
הנרטיב הפלסטיני, טוען שהייתה אמנם התקדמות בשיחות, אך הצעותיו של ברק היו בוסריות ושנדרש עוד זמן רב עד שהצדדים יהיו בשלים לחתום על ההסכם.

בתקופה זו החלה דעת הקהל הפלסטינית לצאת כנגד ערפאת. בזמן שהישראלים נהנו מפרות אוסלו ומפריחה כלכלית, האזרחים הפלסטינים לא ראו בו כל תועלת. רובם עדיין חי תחת סגר צבאי ובעוני כבד. הסיוע הבינלאומי נחת בכיסם של מנהיגי הפת"ח המושחתים ולא היטיב עם הרחוב הפלסטיני. הקיפאון המדיני העיד על כך שהפיתרון לבעיותיו של האזרח הפלסטי רק מתרחק.

תקופה זו התאפיינה בשוויון בדו-קרב המדיני. ערפאת והקהילה הבינלאומית, בראשות נשיא ארה"ב, קלינטון, ייצגו את אסכולת שתי המדינות. מהצד השני ראש הממשלה נתניהו והחמאס ברשות יאסין, ייצגו את אסכולת המדינה הדו-לאומית.

[3] ימי האינתיפאדה השנייה (2000-2005)

בזמן שישנן גרסאות סותרות לגבי הנסיבות לקריסת ועידת קמפ דיוויד, על עובדה אחת אין עוררין: בסוף שנת 2000 הגיע ערפאת למסקנה שהמשך התהליך המדיני בפורמט הקיים לא יביא לתוצאות רצויות מבחינתו – ההצעות הישראליות לא הספיקו כדי לשכנע את דעת הקהל הפלסטינית, ההולכת ומתנכרת לערפאת. הוא קיבל החלטה טראגית האומרת שכדי לקדם את פיתרון שתי המדינות באופן שייטיב עמו, עליו, כפי שאמר קלאוזוביץ',"להמשיך את המדיניות באמצעים אחרים" – באמצעים אלימים.

ערפאת טעה לחלוטין.
האינתיפאדה האלימה, במקום לחזק את ערפאת בדעת הקהל וללחוץ על ישראל לבצע ויתורים גדולים יותר, הביאה לתוצאות הפוכות.
האינתיפאדה החלה כהתקוממות עממית, אך גלשה במהירות למלחמת טרור עקובה מדם.
הארגונים הפלסטינים, התחרו האחד בשני בכמות האבידות שהם גורמים לישראל. אולם, פיגועי ההתאבדות הוכחו כ"ירייה עצמית ברגל". דעת הקהל העולמית, שנטתה בתחילה, לטובתם של הפלסטינים, שינתה כיוון לאחר שהתבררה המעורבות של ערפאת בטרור. ערפאת הפך ל"לא-רלוונטי" בקהילה הבינלאומית. הרשות הפלסטינית ספגה בעקבותיו סנקציות קשות. מנגנוני הרשות החלו להתפורר והתפתחה אנארכיה בערי הגדה. ארגון החמאס ניצל את החלל שנפער וצבר עוצמה פוליטית. בסיום האינתיפאדה החמאס השתווה ואף עלה בעוצמתו הפוליטית על הרשות.

למעשה, האינתיפאדה, במקום לקדם את פיתרון שתי המדינות באמצעים של לחץ נוסף על ישראל לבצע ויתורים, השיגה את המטרה ההפוכה וחיזקה דווקא את חמאס שמנהיגיו החזיקו באסכולה של מדינה דו-לאומית. בינתיים, בצד הישראלי, אסכולת שתי המדינות נאלצה לעבור שינוי יסודי. התמיכה בתהליך אוסלו קרסה ורבים בתוך האסכולה הגיעו למסקנה ש"אין פרטנר". גם אסכולת המדינה הדו לאומית נאלצה לעבור רפורמה. האלימות הרצחנית שהופעלה באינתיפאדה סתרה את הרעיון שעמד בבסיס של אסכולה זו – ששני העמים יכולים לחיות יחדיו בכבוד הדדי ובשלווה במסגרת מדינתית אחת. ובכך, שתי האסכולות נאלצו לעבור רוויזיה. התומכים באסכולת שתי המדינות החלו להעלות רעיונות של היפרדות חד צדדית. אסכולת המדינה הדו-לאומית, לעומתה, פנתה לאפיקים אנטי-ליברלים שמצד אחד יבטיחו ביטחון לאוכלוסייה היהודית בגדה המערבית, אך מנגד יפגעו באופן קשה בזכויותיהם הבסיסיות של האזרחים הפלסטינים.

[4] ימי הפיתרונות החד-צדדיים (2005-2008)

תקופה זו סימנה יתרון מחודש לאסכולת שתי המדינות. דעיכת האינתיפאדה, הביטחון שחזר לרחובות בישראל, הנסיגה מעזה, ובחירתו של אהוד אולמרט שהגה את "תכנית ההתכנסות", כולן בישרו את האמון המחודש שהציבור רחש לאסכולת שתי המדינות בגרסתה החד-צדדית.
ואילו מהצד הפלסטיני, הרשות הפלסטינית התפצלה. חמאס בראשות אחמד ג'עבארי, תומך אסכולת המדינה הדו-לאומית (שהפך לדמות הדומיננטית בעזה לאחר חיסול יאסין ורנטיסי ב- 2004), נטל לידיו את השלטון בעזה. הרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן, תומך מובהק של אסכולת שתי המדינות (שקיבל את הנשיאות לאחר מות ערפאת), נותרה הסמכות העיקרית בשטחי הגדה המערבית.
הקהילה הבינלאומית תרמה מאות מיליוני דולרים כדי לשקם את מנגנוני הרשות הפלסטינית וכלכלתה. בנוסף, כלקח מהסכם אוסלו, ניתן הפעם הדגש על בנייה של מנגנוני שלטון ואכיפה חזקים שיבטיחו ביטחון אישי לאזרחי הגדה ויצברו ניסיון לקראת הפיכתם למנגנוני אכיפה של מדינה.

הדו-קרב המדיני, שנדם בתקופת האינתיפאדה החל להתפתח בשנית: מן העבר האחד, עמדו אולמרט ואבו מאזן, הנתמכים על ידי הקהילה הבינלאומית בראשות ג'ורג' בוש כנציגי אסכולת שתי המדינות, ואילו מן העבר השני ניצבו, כמו ב"ימי אוסלו העליזים", נתניהו והחמאס (הפעם בראשות ג'עבארי). לרשות נתניהו עמדה אופוזיציה אפקטיבית שבנה, בזמן שחמאס שיפר עוד ועוד את יכולות הירי תלול המסלול שלו. ג'עבארי שאף לפגוע במהלכים המדיניים של אולמרט. באמצעות ירי הרקטות, הוא ביקש לשכנע את הציבור הישראלי שכל הסכם שייחתם עם אבו-מאזן, או כל נסיגה חד-צדדית שתבצע ישראל, לא יבטיחו שקט למעגל ההולך ומתרחב של ישובים בדרום הממוקמים בטווח האש. תקופה זו התבטאה במלחמה עיקשת של אולמרט בארגון החמאס. אולמרט, בעידוד, מצרים, אבו-מאזן והקהילה הבינלאומית הפעיל אמצעים של מצור, חרם מדיני ואלימות חסרת תקדים נגד חמאס ברצועת עזה (בפוסט קודם הצגתי בהרחבה את מדיניות ממשלת אולמרט מול חמאס).

האירועים שהתרחשו בתקופה זו הביאה להתפכחותם של רבים מרעיון ההיפרדות החד צדדית. מלחמת לבנון השנייה שפרצה למרות הנסיגה החד-צדדית מלבנון, והמשך ירי הרקטות מעזה לאחר ההינתקות, עוררו ספק לגבי יעילותם של צעדים חד צדדיים. הבנה זו פגעה באסכולת שתי המדינות שהתבססה אז על יוזמות חד-צדדיות.
לקראת תום כהונתו של אולמרט, ולאחר שהבין שלא יוכל להשיג רוב לתכנית ההתכנסות, הותנע תהליך אנאפוליס. תהליך זה ביטא את זניחת הפיתרונות החד צדדיים וחזרה למשא ומתן רב-צדדי. בחודשיו האחרונים בתפקיד, הציע אולמרט לאבו-מאזן הצעה דומה לזו שהציע ברק לערפאת ב- 2000. אך גם כאן, המהלכים לא הבשילו. הנרטיב הישראלי טוען שאבו מאזן לא החזיר תשובה להצעתו הנדיבה של אולמרט. מנגד, הנרטיב הפלסטיני טוען שההצעה הייתה התקדמות חיובית, אך אבו-מאזן העדיף להמתין עד לאחר הבחירות ולהימנע מקיום משא ומתן עם ממשלת מעבר של ראש ממשלה מתפטר.

[5] ימי ה"צונאמי המדיני" (2009-היום)

הבחירות של 2009 הביאו למהפך נוסף בדו-קרב המדיני. ממשלת נתניהו לא הסכימה לפתוח במשא ומתן עם אבו-מאזן מהמקום בו הוא הופסק. אבו מאזן, מצדו, לא הסכים להתחיל את התהליך מנקודת ההתחלה. כך אסכולת שתי המדינות איבדה שוב את יתרונה בדו-קרב המדיני. כדי להיאבק באסכולת שתי המדינות ממשלת נתניהו נקטה מספר צעדים ברורים ועקביים שהחלישו את ממשלת אבו-מאזן בגדה וחיזקו את ממשלת חמאס בעזה. (פוסט קודם מכיל נתונים כמותיים מדהימים במובהקותם על ההבדל בין יחסה של ממשלת אולמרט לחמאס לזה של ממשלת נתניהו).

ובינתיים, בדומה לערפאת בשנת 2000, אבו מאזן הגיע למסקנה שלא ניתן להמשיך לקדם את התהליך באופן משביע רצון מבחינתו, באמצעים של משא ומתן. בדומה לערפאת של שנת 2000, גם הוא הגיע למסקנה שכדי לקיים את מדיניותו יש "להמשיך אותה באמצעים אחרים". ו-בדומה לערפאת, 2000, גם הוא העלה רעיון משנה משחק. אולם, בניגוד לערפאת 2000, אבו-מאזן, מאז ומתמיד התנגד להתקוממות אלימה, ולא סבר שהיא תביא לתוצאות. לכן, החליט לנצל את הבידוד המדיני אליו קלעה את עצמה ממשלת נתניהו-ליברמן, ולפנות, בצעד חד-צדדי, לקהילה הבינלאומית שכבר התייאשה סופית מממשלת ישראל, כדי שיכירו במדינה הפלסטינית. נתניהו וליברמן, אישים מאוד לא אהודים בדיפלומטיה המערבית, התקשו ועדיין מתקשים להתמודד עם הצעדים של אבו-מאזן. ליברמן, קרא למהלך "טרור מדיני", כנראה בניסיון נואש להשוות בין האלימות של ערפאת ב- 2000 לטקטיקה הלא-אלימה של אבו-מאזן. גם ברק התבטא באופן דומה כשטבע את הביטוי: "צונאמי מדיני".

המהלך של אבו-מאזן הוא עקבי ומתוכנן. ב- 2011 הוא כמעט והשיג את המטרה, אך פנייתו למועצת הביטחון של האו"ם כדי להכריז על מדינה פלסטינית נדחתה על חודו של קול. בשנת 2012 הוא הציב מטרה צנועה יותר ופנה לגוף אוהד יותר – עצרת האו"ם, בבקשה צנועה יותר: שדרוג מעמדה של הרשות הפלסטינית למדינה משקיפה.
הפעם הוא נחל הצלחה ענקית. אחרי מבצע "עמוד ענן" והתחזקותו המשמעותית של חמאס, הקהילה הבינלאומית שעדיין תומכת בפיתרון שתי המדינות, הבינה שכדי להשאיר את פיתרון שתי המדינות בחיים, עליה לתמוך בצעד החד-צדדי של אבו-מאזן. כך השיגו הפלסטינים את תמיכתן של כמעט כל מדינות אירופה. אפילו את זו של גרמניה ובריטניה שהבטיחו לתמוך בישראל. כיום, הקהילה הבינ"ל מקווה שבאמצעים של סנקציות ובידוד היא תוכל לכפות על ישראל לחזור לתהליך המדיני במתכונת שתי המדינות.
הייאוש המדיני מממשלת נתניהו הוא כה רב, שאפילו רבים בתוך ישראל, מעדיפים שהקהילה הבינלאומית תחלץ את ישראל מהקיפאון המדיני, גם אם זה יהיה במחיר של סנקציות כבדות.

הדו קרב המדיני בין שתי האסכולות – תרשים סכמטי

לסיום, אספר שהשבוע, נאלצתי לעבור מבחן באנגלית כדרישה האחרונה לקבלת תואר השני. במבחן יצא לי לקרוא מאמר אקדמי מעניין מאוד בנושא של מדיניות חוץ מאת בריאן קלרק ובריאן וויט מ-1989.
לפי המאמר, ניתן להגדיר את אופייה של מדיניות לפי ציר מדומה שבקצותיו שני קטבים מנוגדים. קוטב אחד יגדיר מדיניות כתכנית מתוכננת היטב שנועדה להגשים מטרות ספציפיות. הקוטב המנוגד מגדיר מדיניות כאוסף של תגובות וריאקציות לאירועים יומיומיים שמתרחשים בסביבה כאוטית.
כמובן שאף אחד מהקטבים האידיאלים לא מתקיים באמת במציאות. בסביבה כאוטית כמו הזירה הבינלאומית תמיד יהיו אירועים בלתי צפויים שיצריכו תגובה. מנגד, ברור שכל מדינאי מחזיק באיזושהי מטרה ו/או אידיאולוגיה, ותכנית כלשהי, גם אם מעורפלת, שתגשים אותן.
הסיווג של המדיניות יהיה תמיד איפשהו על גבי הציר המדומה. ככל שמדינאי יהיה קרוב יותר לצד המתוכנן של הרצף כך הוא יקבל אופי אקטיבי ויוכל להציע חזון ולעצב בעצמו את המציאות. ככל שהוא יתקרב לצד המגיב, הוא בעצם יעניק לשחקנים אחרים את היוזמה ואת היכולת לעצב את המציאות.

אני לא טוען שנתניהו חסר אידיאולוגיה ואני לא טוען שהאידיאולוגיה שלו חסרת כל הגיון פנימי. על אידיאולוגיה, כמו על טעם, אין להתווכח.
הבעיה עם נתניהו היא שבתור המייצג של אסכולת המדינה הדו –לאומית הוא מעולם לא נטל לידיו ולו פעם אחת, את היוזמה. הוא מעולם לא הציע חזון או תכנית מדינית אמיתית. במשך שני עשורים הוא משקיע את כל כולו, אך ורק, בקרב בלימה נגד אסכולת שתי המדינות. מבלי להציע רעיון חדש, אין זה פלא שישראל הגיעה לשפל בינלאומי עמוק כל כך.
נתניהו מעמיד את עצמו קרוב מאוד לקוטב המגיב והלא מתוכנן של ציר המדיניות. מי שישלם את המחיר על האנמיה המדינית שלו הם אנחנו, אזרחי ישראל.

18 תגובות

18 תגובות לפוסט “כרוניקה של דו-קרב מדיני”

  1. דנה ISRAELבתאריך 07 דצמבר 2012 בשעה 14:43

    היי,
    כרגיל, פוסט מרתק ומאיר עיניים. :-)
    כמה שאלות קטנות:
    1. למה שהשיח' יאסין יעדיף מדינה דו-לאומית? זה הרי לא שהוא מחבב אותנו במיוחד ורוצה להיות קרוב אלינו…
    2. מה בעצם המשמעויות של הפיכת פלסטין ל"מדינה משקיפה" באו"ם? אילו חובות/זכויות חדשות יש לה?
    3. האם זה בעצם אומר שרוב החמאסניקים מאד לא מרוצים מהמהלך האחרון של אבו-מאזן?
    ת'נקס!
    -דנה

  2. admin ISRAELבתאריך 07 דצמבר 2012 בשעה 15:13

    1. השייח יאסיןהוא אישיות דתית מהסוג המובהק ביותר. עם טיפוסים כאלה מאוד קשה לנהל משא ומתן פרגמטי כי יש האספקט של הזמן הוא לא פאקטור בעיניהם. המטרות יותור חשובות מהחיים או איכות החיים של האנשים בהווה. ומבחינתו שהמטרות יושגו בעוד 100, 200 או 500 שנה. כאסלאמיסט קיצוני הוא כמובן יעדיף את הימשכות המצב הקיים שבו הפלסטינים אמנם סובלים תחת הכיבוש, אך בעל פוטנציאל להשתנות בטווח הארוך, על פני הקמתה של מדינה פלסטינית חילונית על חלק מהשטח.
    2. המשמעות היא די סמלית, בעיקר תפישתית. לא צריך לזלז בזה כי לתפישות יש חשיבות מכרעת. בגדול זה אומר שהם יוכלו להשתתף בועדות שונות של האו"ם ומקרב אותם ואת המנגנונים שלהם עוד תעד לכיוון של מדינה. אספקט אחר ממנו ישראל חוששת במיוחד הוא שכמדינה משקיפה, פלסטין יכולה לתבוע את ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג, אם תרצה בכך.
    3. רוה החמאסניקים שותפים, כמו יאסין וג'עבארי לאסכולה של המדינה הדו-לאומית ולכן יראו בכל הצלחה של אבו-מאזן ככישלון שלהם. עם זאת יש כמה אישים בכירים גם בחמאס שתומכים באסכולת שתי המדינות. כך למשל חאלד משעל, שמצהיר באופן עקבי על תמיכתו בהקמת מדינה פלסטינית בקווי 67 כ"פיתרון ביניים". (צריך להבין שמדובר בשפה ייחודית לארגונים אסלאמיסטיים, פיתרון ביניים מבחינתם יכולל היות גם ל- 200 שנה). משעל כמעט נקבר פוליטית על ידי ג'עבארי והנהגת עזה אחרי האביב הערבי ולפני עמוד ענן. אך, אחרי המבצע הוא פתאום זכה לעדנה מחודשת בזכות מותו של ג'עבארי ובזכות תמיכה משמעותית של מורסי. האם זה מרמז שמורסי גם הוא איש של "שתי מדינות"? קשה לי לקבוע בינתיים.

  3. אוריבתאריך 07 דצמבר 2012 בשעה 15:52

    אני דווקא לא רואה את זה כמאבק בין שתי גישות, וגם לא רואה הבדל מהותי בין החמאס לרשות הפלסטינית.
    ראשית, אציין ואומר שמה שאני זוכר מסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 שונה ממה שאתה מתאר כאן.
    ישראל היתה יכולה לנהל מו"מ עם נציגות מקומית עד אמצע שנות ה-80' אבל היתה עסוקה מדי בלבנון והפלסטינים לא ממש לחצו (ימי טרום האינתיפדה).
    כאשר העולם לחץ שנקיים את ועידת מדריד it was already too late.
    הנציגות "המקומית" שנבחרה, נבחרה בברכתו של אש"ף, ולאורך כל המו"מ ניהלה התייעצויות טלפוניות עם טוניס. כך שלהציג את אותה נציגות מקומית של בובות שהופעלו מטוניס כמשהו מנוגד לאש"ף זה לא נכון.

    מעבר לכך, ההבדלים בין החמאס לרש"פ, הם:
    1. החמאס לא מעוניין במדינה פלסטינית עצמאית, אלא להיות חלק מאומה איסלמית גדולה. את היהודים יש להרוג תחת כל עץ שהם ינסו להסתתר בצילו.
    2. הרש"פ מעוניינת במדינה פלסטינית חילונית, ובמקביל לכך – זכות שיבה של 5 מיליון "פליטים" לתוך שטחי מדינת ישראל, בככדי שניתן יהיה להשתלט על ישראל ואז להרוג את היהודים תחת כל עץ שהם ינסו להסתתר בצילו; זאת בכדי לייסד את "פלסטין ההסטורית" (WTF)

    אני לא מבין מדוע אתה מצפה מההצעות הישראליות להבשיל ולהתקדם (ברק, אולמרט) ולא בא באותה דרישה גם אל הצד הפלסטיני?
    העובדות הן פשוטות – ישראל זזה, התגמשה, התפשרה, ויתרה, נסוגה. לא על הדף, אלא בפועל.
    מנגד, בכל הנוגע לסוגיות הליבה, ירושלים והפליטים, הפלסטינים לא זזו מילימטר. עד כדי כך פשוט.

    באשר למצבה של ישראל בעולם – הוא לא גרוע יותר מבעבר. הפעם היחידה שהעולם "אהב" אותנו היה כשאוטובוסים התפוצצו וחלקי גופות של אזרחים היו מפוזרות על כל השטח. ככה העולם אוהב אותנו, שרופים ו-well done.
    אז אני מוותר על ה-"אהבה" של העולם. ישראל צריכה לעשות את הצעדים שיבטיחו לה את ההשרדות האופטימלית עבור עצמה. להקים עוד חמאסטן על כל ההרים שחולשים על מישור החוף לא נשמע לי כמו דרך פעולה מוצלחת. פתרון מוצלח יותר יהיה סיפוח שטחי C, והקמת מדינה ערבית מפורזת על שטחי A ו-B.

  4. דנה ISRAELבתאריך 07 דצמבר 2012 בשעה 15:52

    תודה על התשובה!
    והצעה לייעול: כדאי שתהפוך את התגובות בבלוג לתגובות משורשרות – כי ככה אנשים שאתה מגיב להם יקבלו הודעה למייל אחרי שהגבת להם. אני ראיתי את התגובה שלך במקרה, סתם כי עשיתי ריפרש למסך. :-)

  5. דנה ISRAELבתאריך 07 דצמבר 2012 בשעה 15:53

    אה, והצעה נוספת – שתוסיף גם כפתור "לייק" בסוף הפוסטים. Share זה סבבה, אבל הרבה אנשים לא אוהבים לעשות שיתוף ומעדיפים סתם ללחוץ על "לייק".

  6. admin ISRAELבתאריך 07 דצמבר 2012 בשעה 18:16

    בתגובה לדנה – תודה. אני אנסה למצוא תוסף שמאפשר תגובות היררכיות, וגם אחד שמאפשר לעשות לייק (ועובד).
    הורדתי לצערי אחד שלא עובד…

    בתגובה לאורי –
    האינתיפאדה הראשונה בעצם בנתה את ההנהגה המקומית מהשטחים. לצערנו, אין כמו עימות אלים כדי לבנות הנהגה. אש"ף הצליח לשלוח לועדה כמה נציגים זוטרים, אבל ללא ספק, הנציגים הפלסטינים המרכזיים *לא* היו בובות של אש"ף.

    1. אתה מוזמן להמשיך לראות ברש"פ ובחמאס כישות יונטירית אחת. זה בהחלט מפשט עניינים ולא מצריך מחשבה עמוקה. גם אמירות כמו "הם רק רוצים להרוג יהודים תחת כל עץ רענן" הן אמירות שכיף להגיד ומהוות מין ג'וקר שאפשר לשלוף תמיד, אבל המציאות היא, שיש שם אישים שוניים עם השקפות שונות ואינטרסים מגוונים. נכון, הם לא בוחלים באלימות רצחנית כדי להגשים את המטרות שלהם, אבל בסך הכל יש שם רציונליות וחשיבה עקבית. שלומי אלדר כתב ממש השנה ספר שנקרא "להכיר את חמאס", הוא עבד מקרוב כעיתונאי עם כל מני אישים בחמאס. רוב האנשים, שרגילים לחשוב בשבלונות שאתה הצגת, יהיו מופתעים מאוד מן הממצאים שם.
    2. שוב. נחמד שהחיים שלך מאוד פשוטים ואתה יכול לשחרר אמירות כאלה. אבל, המציאות היא שהמשא ומתן במסלול שתי המדינות לא מוצה עד תום. אבו-מאזן רמז על ויתור על זכות השיבה בראיון שהוא נתן לאחרונה. אולי הוא משקר, ואולי לא. אני חושב שאנחנו צריכים לבדוק את הסוגייה ולא ללכת עם הראש בקיר ולתת להם ליזום תכניות מדיניות בזמן שאנחנו יושבים בשקט ולא עושים דום דבר ובעצם נותנים לקהילה הבינ"ל להבין שאנחנו לא מעוניינים בתהליך מדיני.

    בכל הנושא של הציפייה שלי מההנהגה של אולמרט וברק להבשיל, נראה לי שהבנת אותי לא נכון. אני בסך הכל כתבתי את הרטיב הפלסטיני לצד הנרטיב הישראליץ פרט לפסקה האחרונה שמרתי על נטרליות מוחלטת לאורך כל הטקסט ולא הבעתי עמדה אישית.

    מצבה של ישראל בעולם הוא *ללא ספק* יותר גרוע מבעבר. במקרה עשיתי עבודת תזה בדיוק על הנושא הזה ואני יכול לשלוח לך אינספור מאמרים אם תבקש. ושוב, השאלה היא לא אם *אוהבים* אותנו או לא. בכלל הדיפומטיה לא מונעת מתוך יחסי אהבה-שנאה אלא מתוך אינטרסים.
    אם אנחנו פועלים נגד האינטרס של העולם המערבי, כפי שנתניהו עושה, העולם המערבי יפעל נגד האינטרס שלנו באמצעים של סנקציות או מניעת תגמול. זה כבר קורה ולהערכתי זה יתגבר בשנים הקרובות, לאחר שנתניהו ינצח (לצערי) בבחירות.

    לגבי תכנית הקסמים של נפתלי בנט אותה הדהדת במשפט האחרון, אחרים כבר ניסחו תשובה הולמת לפניי –
    http://www.hahem.co.il/scissors/?p=1104

  7. גיל ISRAELבתאריך 07 דצמבר 2012 בשעה 21:07

    אני זוכר ששמעתי ב-2000 הרצאה מקצין מודיעין על ההצעה של ברק. אני כמובן לא זוכר מההרצאה הרבה, אבל אני כן זוכר שהוא אמר שברק הציע הצעות מרחיקות לכת שגם בישראל יהיה מפתיע אם יתקבלו בברכה.
    ערפאת, שאין לו כוח משל עצמו (לפי המרצה), רץ בין ראשי המדינות הערביות וביקש את רשותן להסכים להצעה, ואלו דרשו שיסרב. לפיכך, לעראפת לא נשארה ברירה אלא "לתת לעם לבטא את עצמו", ואנחנו כבר יודעים מה זה אומר.

    אני זוכר שההרצאה מאוד ייאשה אותי, בתור סמולן, כי היא הראתה שגם אם נוותר ויתורים עצומים ו"ניתן להם את מה שהם רוצים", הם עדיין יסרבו, ואז בעצם אנחנו נשארים תקועים בלי פתרון לעוד הרבה מאוד זמן.
    מאחר ועראפת כבר התחיל לגסוס, הבנתי שקודם כל צריך לחכות שהוא ימות כבר ויבוא מחליף שיעשה את הדברים קצת אחרת… ואני עדיין מחכה…

  8. admin ISRAELבתאריך 07 דצמבר 2012 בשעה 21:47

    קודם כל, זה שההרצאה הייתה מפי מישהו שהי שם, גם אם זה קצין מודיעין, לא בהכרח אומר שהוא יודע לפרש את המציאות כפי שהיא. מה שהוא סיפר לך זה את הנרטיב שלו לכל הסיפור. מה שהוא מגדיר כ"הצעות מרחיקות לכת" לא בהכרח יוגדרו כך עבור מישהו אחר.

    עם זאת, ברור שהמצב אז, וככל הנראה גם היום, הוא שמה שמוגדר כקו האדום עבור המנהיג הנועז ביותר אצלנו, עדיין רחוק מהקו האדום אצל המנהיג הנועז ביותר אצלם. עדיין יש פערים, והצדדים מנסים למצוא כל מני צעדים שייאלצו לקרב את הקוים האדומים של היריב שלהם.

    אבל, עצם העובדה שעדיין לא נמצאה נוסחה, לא אומר שהמטרה עצמה לא ראויה. אם אתה רואה את האידאל בפיתרון שתי מדינות, אתה צריך לקוות שמתישהו תימצא הנוסחה והאנשים שיסכימו לחתום עליה. וכדי לקרב את המועד שבו זה יקרה צריך לקדם עניינים שעשויים לסייע לכך. למשל לפעול לצמצום האלימות, לבנות מנגנוני אכיפה אצל הרשות ולשפר את המצב הכלכלי שם.

  9. אלוןבתאריך 08 דצמבר 2012 בשעה 13:09

    שאלות נוספות:
    1. אפשר לתת פירוש נוסף לפעולות ערפאת (שנראה פשוט יותר ומתאים לפעולותיו) – אין הוא תומך במדיניות שתי המדינות, אחרת הוא היה כנראה ממשיך בתהליך שהביא לו הצעה מאוד נדיבה (לפי מקורות ישראלים ואמריקאים). האם לא יכול להיות שהוא לא באמת תמך באסכולה זאת, אלא ניצל את תומכי האסכולה בצד הישראלי ובינלאומי כדי להקנות לו סטטוס וכוח?
    הפירוש של איבוד התמיכה בקרב הצד הפלסטיני לא נשמע לי מספיק חזק כדי לנקות במדיניות כה הרסנית, אשר אם מניחים רציונאליות מצידו של ערפאת, ברור שלא תקדם את פיתרון שתי המדינות.

    2. איפה היית שם את ברק בציר זה? מצד אחד, ההצעה שלו בקמפ דייויד מצביעה על תמיכה די חזקה באסכולת שתי המדינות, מצד שני, חבירתו לביבי וקידום מדיניות החוץ הנוכחית, וכמו כן, סירובו למוטט את שילטון החמאס בעופרת יצוקה, מצביעה על כך שהוא כיום תומך באסכולה הדו-לאומית.

    3. האם יש בקהילה הבינלאומית גופים/מדינות שלפי ראייתך תומכים באסכולה הדו-לאומית?

  10. admin ISRAELבתאריך 08 דצמבר 2012 בשעה 13:33

    1. זוהי גם פרשנות אפשרית לפעולותיו של ערפאת, אבל אני נוטה להאמין שהוא תמך בשתי המדינות. אחרת, למה הוא פעל במשך שלוש שנים נמרצות כדי לקדם את תהליך אוסלו, לבנות משטרה פלסטינית ולהכריז שוב ושוב, בערבית, שבקרוב תוקם מדינה פלסטינית? למה הוא ניסה לסייע לפרס לזכות בבחירות של 1996 על ידי כך שכלא אלפי פעילי חמאס בחודשים של לפני הבחירות?
    אני לא חושב שערפאת התכוון שהאינתיפאדה תהיה כה רצחנית. זה פשוט הטבע של מלחמות – אתה יודע איך אתה נכנס אליהן אבל לא יודע איך אתה יוצא מהן. ארגונים מתחרים הצטרפו גם לאינתיפאדה וכפו על ערפאת ליישר קו.
    2. בפוסט שמחלק את הפוליטיקאים לארבעה טיפוסים הצבתי את ברק כתומך במדינה דו-לאומית.
    http://sonoflaser.com/?p=297
    לדעתי הוא עבר מהפך מאז שנת 2000, כנראה בצל הטראומה של האינתיפאדה, הוא איבד את האמון בפיתרון שתי המדינות.
    3. אני חושב שכן. כל ארגון שקורא לישראל "מדינת אפרטהייד", בעצם אומר שמבחינתו ישראל זה כל השטח שבין הירדן לים, ואז ברור שההגדרה "אפרטהייד מקבלת תוקף. כתבתי על זה בהרחבה בפוסט מלפני כמה שנים – http://sonoflaser.com/?p=278

  11. עליזה ISRAELבתאריך 11 דצמבר 2012 בשעה 8:15

    פוסט מצוין.

  12. יואב UNITED KINGDOMבתאריך 13 דצמבר 2012 בשעה 15:06

    הי,

    בפוסט קודם http://sonoflaser.com/?p=278 אתה התייחסת לאבו-מאזן ולרשות הפלסטינית כתומכת בפיתרון מדינה דו-לאומית.

    אך כיום, אתה מחשיב את אבו-מאזן כתומך בפיתרון 2 מדינות.
    איך אתה מסביר את השינוי הזה? האם זו טעות בנתיוח? שינוי כיוון של אבו – מאזן? או אולי מגבלה של המודל?

  13. admin ISRAELבתאריך 13 דצמבר 2012 בשעה 16:14

    אני חושש שהובנתי לא כהלכה בפוסט הקודם.
    מעולם לא התכוונתי להגיד שאבו-מאזן תומך בפיתרון שתי המדינות. הוא דווקא תומך עקבי של אסכולת שתי המדינות. מאיזה חלק של הפוסט ההוא הבנת ההיפך?
    ולגבי הרשות הפלסטינית, זה יהיה לא נכון להגיד שהיא תומכת באסכולה זו או אחרת, כי הרשות הפלסטינית, כמו מדינת ישראל, וכמו ארגון החמאס, היא לא ארגון יוניטארי. היא מכילה מספר רב של אישים המחזיקים בדעות מנוגדות, לכן תמיכה באסכולה יש לשייך לאפרטים ולא לארגונים או מדינות.

  14. יריב ISRAELבתאריך 17 דצמבר 2012 בשעה 16:30

    נקודה על טרמינולוגיה. אתה משתמש במינוח "תומך מדינה דו-לאומית" בצורה שמתארת גם אנשים שמעוניינים בטיהור אתני (טרנספר או, אם יש לזה תומכים, רצח עם). המינוח הזה לא ממש מתאים פה, ודומה שעדיף להשתמש במינוח אחר. לפיכך אני מציע לך להשתמש במינוח "תומך חלוקה"/"מתנגד חלוקה" במקומו. כמובן ששינוי מונחים לאחר הצגתם הוא בעייתי, אבל אני חושב שבמקרה זה, ועם מה שנראה כעליית המרכזיות של רעיון הטיהור האתני, שווה לבצע את זה כדי להקטין את הבלבול.

  15. admin ISRAELבתאריך 17 דצמבר 2012 בשעה 16:50

    רעיון הטיהור האתני – כלומר, מדינה חד לאומית בין הירדן לים, לצערי קיים, אך הוא לדעתי עדיין בשוליים, ומחוץ לשתי האסכולות המרכזיות.
    אני לא מאמין שנתניהו או בנט מאמינים בו. גם יאסין וג'עבארי, לדעתי לא האמינו באפשריות של הרעיון הזה.
    זה נכון שאותם גורמים בשוליים פעלו ופועלים יחד עם תומכי המדינה הדו-לאומית נגד תהליך של שתי מדינות.

    ליברמן הוא מקרה מעניין. הוא תומך בטיהור אתני ובשתי מדינות בו זמנית, כאשר לשיטתו תישלל האזרחות הישראלית מידי ערבים-ישראלים רבים (באמצעים של חילופי קרקעות, או בחקיקה שתתיר שלילת אזרחות במקרים שונים ומשונים)
    אני עדיין מגדיר אותה במסגרת אסכולת שתי המדינות.
    בפוסט שעוסק בחלוקה של הפוליטיקאים בישראל ל- 4 טיפוסים על בסיס שני צירים, הגדרתי את ליברמן כטיפוס 3 – "אנטי-ליברל תומך שתי מדינות":
    http://sonoflaser.com/?p=297

  16. יריב ISRAELבתאריך 17 דצמבר 2012 בשעה 17:37

    אני לא מאמין שנתניהו או בנט מאמינים בו, אבל דומני שבן ארי, למשל, מאמין בו. בן ארי הוא חבר כנסת, בכנסת היוצאת וסביר שיהיה גם בנכנסת אז הוא לא ממש דמות כל כך שולית. לצערי עושה רושם שהעמדות של "עוצמה לישראל" פופולריות בערך כמו אלו של "מרצ" (אם כי לא כל תומכיהם תומכים בטיהור אתני, ככל הנראה). במקרה של ליברמן לא ברור לי שמדובר בטיהור אתני, לרוב הוא מדבר על העברת שטחים עם אוכלוסיה, מה שלדעתי לא נופל בקטגוריה (אם מדינת ישראל תוותר על ריבונותה באום אל-פחם ותשלול תוך כדי כך את אזרחותם של תושביה, למשל). את הפוסט ההוא קראתי, ועדיין נראה לי שהמינוח בעייתי, ומינוח המתייחס לחלוקה עצמה הוא גם יותר ברור וגם, במקרים מסוימים, יותר נכון.

  17. admin ISRAELבתאריך 17 דצמבר 2012 בשעה 18:30

    למרות שבן ארי הוא חבר כנסת, אני עדיין חושב שהעמדה שלו היא יחסית שולית. לדעתי, ההגדרה של אסכולה דורשת תמיכה על ידי מאסה קריטית של חברי כנסת – נניח לצורך העניין 10% אם לא יותר.
    האסכולה של המדינה החד-לאומית כרגע (ולשמחתי) מייצגת אולי 2-4%.

    אני מבין את מה שאתה אומר לגבי הטרמינולוגיה. אולי יש יותר דיוק בטרמינולוגיה שאתה מציע. אבל לדעתי אם אאמץ אותה אני מפסיד אלמנט אחר שלדעתי חשוב לא פחות והוא הגירוי למחשבה:
    כי עצם זה שאני מגדיר את האסכולה השנייה המתנגדת לחלוקה כ"תומכי המדינה הדו-לאומית" אני מאלץ פה מחשבה, ואולי אף מעורר פרובוקציה. הרבה מהאנשים שתומכים בפוליטיקאים שמייצגים את המדינה הדו-לאומית, לא יגדירו את עצמם כ"תומכי מדינה דו-לאומית", הם יעדיפו להגדיר את עצמם כ"מתנגדי חלוקה" מבלי לחשוב יותר מדי על המשמעות הנגזרת מכך.
    התזה שלי אומרת שאם אתה מתנגד לחלוקה אתה בהכרח תומך במדינה הדו-לאומית, ואני מעוניין לשים דברים על השולחן ולעורר את המחשבה של אותם אנשים שתומכים בנתניהו או בבנט ולהכריח אותם לעשות את הצעד המחשבתי הנוסף שנגזר מהיעדר התמיכה שלהם בחלוקה.

  18. נטע ISRAELבתאריך 24 דצמבר 2012 בשעה 16:50

    על אף שהפוסט היה מרתק התגובה שלך לאורי הפתיעה, שימחה והרשימה אותי אף יותר!

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏