ינואר 25 2013

התרחיש האופטימי והתרחיש הפסימי של ממשלת נתניהו-לפיד

מאת: בשעה 11:06 נושאים: חברה,כללי,מדיניות חוץ,פוליטיקה

התוצאות המפתיעות של בחירות 2013 יביאו ככל הנראה לשינוי לטובה ביחס לארבעת השנים הקודמות. התוצאות אמנם רחוקות מלהיות בשורה מלהיבה. לא יהיה פה "שחר של יום חדש", לא הסכם שלום, וגם לא פריחה כלכלית. אבל, ישראל לאחר בחירות 2013 נמצאת במקום מעט טוב יותר מאשר ישראל לפני הבחירות. השינוי הושג בזכות שיפור קל במודעות הפוליטית של האזרחים, בעיקר הצעירים שהפנימו עד כמה חשובה המעורבות בפוליטיקה ועד כמה זה הכרחי לקיים דיון ציבורי על הנושאים המשפיעים על חיי היום יום שלהם.

לפיד – שר החוץ הבא?

הקואליציה המסתמנת היא קואליציה 2, עליה דיברתי בפוסט הקודם. בבסיסה יהיו הליכוד ביתנו, יש עתיד, הבית היהודי וקדימה.  אליה אולי יצורפו, בשלב ההתחלתי, גם ש"ס והתנועה. כאשר קיימת סבירות גבוהה שש"ס ו/או התנועה יפרשו ממנה במהרה. בכל אופן, ש"ס ו"התנועה", יהיו (אם יהיו) שותפות משניות בקואליציה, ונתניהו לא יהסס לוותר עליהן בהמשך הדרך.

נתחיל בחדשות הטובות:

  1. הממשלה הבאה תקדם חקיקה שתסדיר את השוויון בנטל באופן הוגן יותר. לפיד מדבר על תהליך הדרגתי שייקח שנים רבות. ש"ס תוכל לחיות עם זה, לפחות בהתחלה. וגם אם לא, הממשלה תצליח להביא לחקיקה גם בלעדיה. מדובר בחדשות טובות כי ראוי שתהליך הסדרת השוויון בנטל ייעשה באופן הדרגתי ובהסכמתה של לפחות מפלגה חרדית אחת, לכן מדובר בחלון הזדמנויות מצוין לבצע רפורמה אמיתית בנושא זה. יש לקוות שממשלות עתידיות ידעו להגן על המתווה עליו יוסכם בממשלה הנוכחית.
  2. המתנחלים והחרדים כבר לא לשון מאזניים, וגם ליברמן איבד מכוחו. לשון המאזניים בקדנציה הקרובה נמצאת באופן חד משמעי אצל יאיר לפיד. הוא זה שיקבע אם, מתי וכיצד תיפול הממשלה. לפיד טרם הוכיח את עצמו כפוליטיקאי, אך התחושה שלי היא שהוא יהווה לשון מאזניים אחראית יותר מאשר המתנחלים שבקדנציה הקודמת השקיעו את מירב מרצם כדי לסכל פינוי של צריפים בודדים מבלי לתת את הדעת על הנזק שהם גורמים ליחסי החוץ של ישראל.
    מהבחינה הזו לפיד יהיה גם עדיף מליברמן וש"ס, שאילצו את הממשלה הקודמת להמיר את מסקנות ועדת טרכטנברג למנגנונים שמעבירים תקציבים מקופת המדינה לציבור החרדי.
    ניתן כבר עכשיו להבחין ברוחות השינוי. עוד ביום שלישי בערב אמר בנט ש"הגיע הזמן לבחון מחדש את  הסטטוס קוו בין חילונים לדתיים". אריה דרעי התראיין שלשום בערוץ 1 והכריז ש"רק עם ש"ס אפשר יהיה לקדם תהליך מדיני בכיוון של שתי מדינות לשני עמים". אפילו ליברמן הבין שהוא ככל הנראה לא יצליח לסיים את המהלך להחריב את יחסי החוץ של ישראל, כשהודיע בייאוש ש"לדעתו דווקא משרד האוצר מתאים ללפיד ולא משרד החוץ".
    זו תהיה כמובן איוולת מוחלטת מצדו של לפיד לוותר על תיק החוץ. לפיד רואה את עצמו כמועמד לראשות הממשלה בעתיד. הוא לא יוכל לקדם זאת מתפקיד שר אוצר, במיוחד בתקופת משבר כלכלי. מה גם, שהוא יצטייר כבדיחה עצובה בעיני מצביעיו החילונים אם הוא ימשיך לאפשר לליברמן לעשות להם בושות במשרד החוץ. תפקיד שר החוץ הוא מקפצה נאה לראשות ממשלה. לא נראה לי שלפיד יוותר עליה. המתנחלים, ליברמן וש"ס שחשו כל-יכולים רק לפני כמה ימים, מבינים שכללי המשחק השתנו, והם מתבטאים בהתאם.
  3. גל החקיקה האנטי ליברלי צפוי להיבלם. זוהי הבשורה המשמחת ביותר שעולה מתוצאות הבחירות. הגל הפרוע של החקיקה האנטי-ליברלית, שאיים להפוך את ישראל לדמוקרטיה בסגנון רוסיה של פוטין היה פרי שיכרון הכח של המתנחלים והחרדים. הם חשו שהם יכולים להתעלל בדמוקרטיה הישראלית ככל העולה על רוחם. כפי שציינתי קודם, החוקים השתנו עכשיו. הם כבר לא לשון המאזניים, והם מבינים זאת היטב. לפיד טרם נבחן בעשייה פוליטית, אבל אם הוא יודע מה טוב לו, ומכיר את בוחריו הוא יבלום את הסחף האנטי-ליברלי.
  4. ישראל לא תתקוף באיראן. הפנטזיה של נתניהו להפוך לגרסה עדכנית של בגין תיבלם, ככל הנראה, על ידי לפיד. לפיד יודע שמלחמה כוללת בה יופגז העורף ברבבות טילים לא מיטיב יותר מדי עם מעמד הביניים. נתניהו ימשיך לדבר על אושוויץ, ימשיך לדמיין צלילי מוזיקה נוגה של כינורות שואה ושירי פרטיזנים, אך סוגיית הגרעין האיראני תהיה נתונה להחלטתם הבלעדית של ברק אובמה ושאר מעצמות המערב.

החדשות הרעות:

  1. נתניהו יהיה ראש הממשלה ב- 3-4 שנים הקרובות. ההכרזה הפחדנית והפופוליסטית של לפיד שאמר "לא אקים גוש חוסם עם חנין זועבי", בעצם הכתירה את נתניהו לראשות הממשלה. כך יצא שהפוליטיקאי הכושל, הלחיץ והפרנואיד ביותר שידעה המדינה מאז הקמתה, המדינאי השנוא ביותר במערב מאז סדאם חוסיין ימשיך לייצג אותנו בשנים הקרובות. זוהי בשורה רעה לכולנו.
  2. התפספסה הזדמנות ליצירת שינוי מבני ועמוק במשק. הציבור העדיף את לפיד הפופוליסט הרדוד שבפיו רק סיסמאות חלולות, על פני יחימוביץ' המעמיקה, עתירת הניסיון והחרוצה. שלי יחימוביץ' מציעה מתווה אמיתי, רציני ועמוק לשינוי יסודי של מנגנון המיסוי במשק. הרפורמה של יחימוביץ' היא הראשונה שמעזה להטיל ספק בפרדיגמות הקיימות של האוצר, והיא היחידה שמביאה רעיונות אמיתיים לפיתרון בעיית אי השוויון בחלוקת המשאבים.
    לפיד לעומתה, מציע פתרונות זמניים ושטחיים במסגרת השיטה הקיימת. הוא מתגאה בכך שהוא "ש"ס של מעמד הביניים". אלא שכמו ש"ס הוא לא באמת מתכוון לפתור את הבעיות היסודיות של המשק. הוא כלל לא מתעמק בהן. כל מה שהוא מציע זה ניצול כוחו האלקטורלי להעברת תקציבים מהמעמד הנמוך למעמד הביניים. זה מצג שווא של רפורמה. האי שוויון במשק רק ילך ויחריף. והגרוע מכל, בלי שינוי מבני של המשק, כאשר ש"ס תחזור להיות לשון המאזניים, (והיא תחזור, זה רק עניין של זמן) כל הישגיו יתבטלו בהרף עין, והמצב יחזור לקדמותו. חבל שמעמד הביניים בחר במסרים הרדודים של לפיד. מסרים רדודים יהפכו למדיניות שטחית. העונש שנקבל הוא פספוס ההזדמנות להפוך את המשק להוגן יותר.
  3. התהליך המדיני יישאר בהקפאה עמוקה. נכון לעכשיו, אני עוד לא יודע למקם את לפיד על הציר המדיני. קשה לקבוע בשלב זה אם לפיד תומך במדינה דו-לאומית, או בפיתרון שתי המדינות. אך, מה שבטוח הוא, שבכל מקרה, התהליך המדיני יישאר בהקפאה עמוקה.
    הסיבה לכך היא שהקואליציה הבאה תורכב בעיקרה מאנטי-ליברלים תומכי מדינה דו-לאומית. שימו לב לכמות המכשולים שעומדים בפני חידוש התהליך המדיני:
    גם אם נניח שלפיד יקדם במלוא עוצמתו משא ומתן בכיוון שתי המדינות, נפתלי בנט ינצל את מעמדו  בקואליציה כדי לסכל כל התקדמות בתהליך המדיני.
    גם אם יקרה מקרה מוזר והתהליך יתקדם עד כדי פרישת בנט מהקואליציה – סיטואציה שתכפה על הממשלה לכהן כממשלת מיעוט או בקואליציה עם ש"ס והתנועה. גם אז, מרבית חברי הכנסת ב"ליכוד ביתנו" שהם בעצם אוסף של אישים המורכב מחייליו של ליברמן מחד ונציגיהם של לובי המתנחלים של פייגלין מאידך, ידאגו למנוע מנתניהו לקדם את התהליך.
    נמשיך בתרחישים היפותטיים: גם אם נניח שנתניהו יהיה כה נחוש בדעתו לקדם את התהליך המדיני עד כדי כך שיעשה את מעשה שרון וינסה לפצל את הליכוד וללכת יחד עם האופוזיציה כדי להביא לסיום הסכסוך, גם אז הוא כנראה ייכשל. הרי הוא לא ימצא שבעה חברי כנסת שיערקו יחד עמו – המינימום הדרוש לפיצול. מי יילך איתו? משה פייגלין? מירי רגב? יריב לוין? זאב אלקין?
    ובואו נודה באמת – נתניהו הוא לא שרון. הוא בעצמו הוכיח כבר שהוא לא מעוניין בפריצת דרך מדינית. הוא התחנך על ידי אביו הרוויזיוניסט, וחוזר כל ערב לחיק אשתו שרה. בניגוד לשרון, שאמר: "מה שרואים מכאן לא רואים משם". נתניהו כבר היה כאן, וגם היה שם, והוכיח שהוא לא רואה כלום לא מכאן, ולא משם.

אחרי שהבנו מה הממשלה הזו יכולה ומה היא לא יכולה לקדם, אנסה לצייר שני תרחישים סבירים לקדנציית הממשלה הבאה. תרחיש אחד אופטימי ותרחיש אחד פאסימי.
אדגיש ואומר שהתרחיש הפאסימי הוא לא בהכרח התרחיש הפאסימי ביותר שעלול להתרחש. גם התרחיש האופטימי רחוק מאוד מהאידיאל. המטרה היא ליצור ספקטרום סביר של מה שעשוי לקרות. התרחיש האופטימי הוא בעצם התרחיש האופטימי ביותר שיכול להתקיים וגם בעל סבירות מתקבלת על הדעת. התרחיש הפאסימי הוא התרחיש הפאסימי ביותר בעל סבירות מתקבלת על הדעת. המציאות תיפול ככל הנראה באמצע בין שני התרחישים הללו.

שני התרחישים מתחילים בהקמת ממשלה רחבה עם הליכוד ביתנו, לפיד, בנט, ש"ס ולבני, למרות שהם יהיו תקפים גם בלי ש"ס ולבני בקואליציה.

התרחיש האופטימי:
מפלגת יש עתיד מקבלת לידיה את תיקי החינוך והחוץ. הליכוד שומר בידיו את תיקי האוצר והביטחון, ישראל ביתנו מקבלת את תיק התשתיות (שליברמן לא יראה בגלל הקלון שיספוג בהרשעתו), ובנט מקבל את תיק הפנים.

בימיה הראשונים, הממשלה מצליחה להעביר את התקציב לשנת 2013 שכולל קיצוצים נרחבים בקצבאות לחרדים. בהמשך הכנסת מחוקקת בעידוד הממשלה חוק המסדיר את נושא השוויון בנטל במתווה ארוך-טווח. ש"ס חותמת על המתווה בלית ברירה מתוך חשש לתכנית אגרסיבית יותר. בשנתה השנייה תתניע הממשלה רפורמה מקיפה בנדל"ן, ותבנה עשרות אלפי דירות חדשות בערים הגדולות. התנאים לקבלת דיור בר השגה ישתנו – הקריטריון השערורייתי של ותק בנישואין (פרי יוזמתם של ליברמן ואריאל אטיאס בממשלה הקודמת) יומר בקריטריון כושר ההשתכרות.
הצעדים הללו יובילו להוזלה מתונה במחירי הדיור.

במישור המדיני, מדינות אירופה יפעילו לחץ חסר תקדים על ישראל לחזור לשולחן המשא ומתן ויאיימו בסנקציות כלכליות נגד ישראל אם תסרב. לפיד ולבני ילחצו על נתניהו, שלבסוף ייעתר וינאם את "נאום בר אילן 2". בנאום הוא יכריז בשנית על מחויבותו להקמת מדינה פלסטינית אם לסבתא יהיה גלגלים והיא תעוף עם חזירים בשמיים לצלחת של אריה דרעי.
בלחץ בינלאומי תתכנס ועידת שלום שתכפה על הצדדים תהליך מדיני חסר סיכוי.

נתניהו לבסוף יסרב לחזור על התחייבות אולמרט וימשיך לדרוש הכרה של הפלסטינים במדינה יהודית וזה יתקע את התהליך. לפיד מצדו ידחוף כדי לוותר על הדרישה האחרונה מתוך הנחה שאבו-מאזן בכל מקרה יסרב להצעה. בנט יקפיד לצאת נגד היוזמה אך יישאר בממשלה כל עוד לא תהיה פריצת דרך. במהלך שנה-שנתיים של דיוני סרק ישראל תנקוט מחוות כלפי הפלסטינים שייטיבו את מצבם של האזרחים הפלסטינים בגדה וימנעו התדרדרות מעמדו של אבו-מאזן. הבנייה בהתנחלויות תופסק כמעט לחלוטין, צה"ל יצמצם את פשיטותיו בגדה ויסיר מחסומים. הממשלה תיזום התנעת פרויקטים כלכליים משותפים, כגון התפלת מים ובניית תחנות כח. צעדים אלה, יחד עם מראית עין של משא ומתן יצליחו למתן במעט את הלחץ הבינלאומי על ישראל, וימנעו בשלב זה את פריצתה של האינתיפאדה השלישית.

לקראת השנה השלישית לכהונת הממשלה ייבנה תקציב חדש, עם קיצוצים נוספים שיופנו בעיקר נגד השכבות החלשות. ש"ס תפרוש בעקבותיו מהממשלה. כעבור כמה חודשים גם לבני תתייאש מהתהליך המדיני ותפרוש.
הלחץ הכלכלי על ישראל שוב יתגבר ומדינות אירופה יתחילו להפעיל סנקציות. לקראת אמצע 2016, המצב הכלכלי יוחמר וגם לפיד יפרוש מהממשלה. נתניהו לא יקדים את הבחירות ויכניס את ש"ס במקומו. מפלגת קדימה תתמזג עם הליכוד. שאול מופז יכריז "שהליכוד בעצם תמיד היה הבית שלו" ויתמנה לשר בכיר. תוקם ממשלה צרה של 62 חברי כנסת, כאשר ש"ס תתבע לעצמה תקציבי עתק ותפעל כדי לשחוק את מתווה השוויון בנטל עליו הוסכם בתחילת הקדנציה.
הציבור החילוני יזעם על נתניהו שיזכה לביקורת ציבורית נוקבת מצד מעמד הביניים. לפיד ייצא בפופוליזם נגד "הממשלה הקיצונית".
בלית ברירה, נתניהו יקדים את הבחירות.
לפיד יכריז על עצמו כמועמד לראשות הממשלה ויסחוף אחריו קולות רבים מהליכוד ביתנו.
מפלגת העבודה תיצור חזית מאוחדת עם "התנועה" ומרצ ותתמודד גם היא על ראשות הממשלה. גבי אשכנזי, יובל דיסקין ומאיר דגן, יתמודדו במסגרת יש עתיד או מפלגת העבודה המאוחדת ויעניקו להן גושפנקא ביטחונית, שתתרום להשלמת המהפך שהחל ב- 2013.

התרחיש הפסימי :

ליברמן יורשע ללא קלון, הוא יבצע 60 שעות עבודת שירות בניקוי צואת סוסים בחווה טיפולית במרכז הארץ ויתמנה בסופן לתפקיד שר החוץ. לפיד יטול לידיו את משרד האוצר כחלק ממאמציו לגלות "איפה הכסף". בנט יקבל את תיק החינוך.
כבר בימיה הראשונים של הממשלה יתנהל מאבק עיקש על התקציב. לפיד, שעדיין לא יכיר את נבכי משרד האוצר יתפתה לאשר במהרה את הצעת התקציב שהוכנה מראש על ידי נערי האוצר – תקציב שיתגלה כאכזרי במיוחד דווקא למעמד הביניים. לפיד יחשוש מהזעם של בוחריו וינסה לקצור פירות בסוגיית השוויון בנטל. הוא יתבטא באופן חריף יותר נגד החרדים, ויקדם חקיקה מהירה שתכפה גיוס בזק של עשרות אלפי חרדים. ש"ס תפרוש באופן מיידי מהממשלה.

במישור המדיני יתגבר הלחץ הבינלאומי על ישראל. מדינות אירופה יכפו התנעת תהליך מדיני. אך נתניהו, בלחץ נפתלי בנט ושדולה של חברי כנסת מהליכוד בראשות מירי רגב, יסרב.
לפיד בתגובה ימלמל משהו על כך שירושלים צריכה להיות תמיד מאוחדת, ויירתע מהפלת הממשלה בזמן שסקרי דעת הקהל לא מחמיאים לו.
התהליך המדיני יקרוס כעבור כמה חודשים ומדינות אירופה יפעילו סנקציות חריפות על ישראל, כאלה שיביאו להחרפת המשבר הכלכלי ולפרישת לבני מהקואליציה.
בינתיים, בגדה המערבית, הפופולאריות של אבו-מאזן תדרדר לשפל חסר תקדים. החמאס יקיים הפגנות במספר ערים מרכזיות ויתבע את התפטרותו של אבו מאזן. לקראת סוף 2015 אבו מאזן יתפטר, ובגדה המערבית תתפתח אנארכיה.

האלימות תתגבר. בהתחלה יהיו אלו יוזמות של החמאס בגדה, אך באופן הדרגתי גם הפת"ח וארגונים מקומיים אחרים יקחו יוזמה והאלימות תגלוש גם מעבר לקו הירוק. לפיד ונתניהו יכנו את האירועים "אינתיפאדה שלישית", אך היא לא תהיה חריפה כמו קודמתה ומדינות המערב יסתפקו בכינוי "התקוממות אזרחית".
לפיד יישאר בקואליציה בגלל "מצב החירום", אך מצבו בדעת הקהל ימשיך להתדרדר. מנגד, התמיכה בנתניהו תנסוק. הוא יחליט יחליט לנצל את המומנטום ולהקדים את הבחירות. הבחירות יתנהלו לקראת אמצע-סוף 2016 ויתנהלו על רקע ביטחוני. אולמרט יחזור לחיים הפוליטיים לאחר שיזוכה בבית המשפט וינהיג את מפלגת קדימה להישג של שישה מנדטים. עמיר פרץ ייצא נגד לבני על כך שהיא "מתעלמת מן הנושא החברתי" ויחבור למפלגת העבודה. הוא ינצח את שלי יחימוביץ' בפריימריז של העבודה ויתמנה ליו"ר המפלגה. בבחירות הללו ינצח נתניהו בקלות ויקים ממשלה עם השותפים הטבעיים מ- 2009.

אלו הקלפים שקיבל יאיר לפיד. הוא יהיה זה שיקבע לאיזה כיוון תתפתח המציאות.
על מנת לנווט אותנו לתרחיש האופטימי הוא יידרש להרבה מאוד יצירתיות, עומק, תעוזה ומחשבה. סיסמאות חלולות, קונפורמיזם ובינוניות בהם הוא הצטיין עד כה והביאו אותו להישג הנוכחי עלולות לנווט אותו ואותנו דווקא לתרחיש הפסימי.

9 תגובות

9 תגובות לפוסט “התרחיש האופטימי והתרחיש הפסימי של ממשלת נתניהו-לפיד”

  1. אלוןבתאריך 25 ינואר 2013 בשעה 12:20

    איילת לא עשתה לך הגהה הפעם? :)

    בכל מקרה, אחלה פוסט. לדעתי לפיד בסוג של מלכוד. הוא יצטרך להתגמש או בנושא החברתי או בנושא המדיני (ש"ס בקואליציה או בנט). מכיוון שהצביעו לו רק בגלל הטיקט החברתי, תוקם כנראה ממשלת לפיד-קדימה-בנט (אם ש"ס תתגמש מספיק, אז גם הם). אחרי שנה-שנתיים של קיפאון מדיני, ובהבנה בכך שרוב מצביעיו, תושבי המרכז הנהנתנים, לא יסבלו בידוד כלכלי-מדיני, הוא יהיה חייב לפרוש מהקואליציה (אחרת בבחירות הבאות הוא יסיים כמפלגה השביעית בגודלה).

    לצערי, תודות למנדט הנוסף של בנט (כל הכבוד לצה"ל…) ובגלל אפסיותו של מופז, הוא יוכל לשרוד עוד שנתיים בממשלת אסון לאומי. אני מניח שגם תרחיש זה לא סביר, בגלל שבנט מכוון להיות יותר מאשר מנהיג מפלגת מגזר זניחה.

    בקשר לתסריט הפסימי. גם בתרחיש זה נתניהו כנראה לא ייבחר שוב, בהנחה והבחירות יתקיימו אחרי שגבי אשכנזי יסיים את תקופת הצינון.

  2. אביבבתאריך 25 ינואר 2013 בשעה 13:49

    נשמע כמו תרחיש פסימי ותרחיש פסימי יותר

  3. עידן ISRAELבתאריך 26 ינואר 2013 בשעה 1:56

    התחלתי לקרוא והפסקתי באמצע כשראיתי כשהכותב פשוט לא מבין על מה הוא מדבר.
    "ההכרזה הפחדנית והפופוליסטית של לפיד " – מה פחדני? התכוונת אולי מציאותי? ראלי? פרקטי? אין גוש חוסם! גם עם לפיד, פשוט אין. לפיד החליט להיות חכם ולא צודק. לא לדפוק את הראש בקיר וללכת לאופוזיציה וחוסר עשיה כמו ציפי לבני, והחליט להכנס לממשלה ולשנות מבפנים. ראוי להערכה.
    "פני יחימוביץ' המעמיקה, עתירת הניסיון והחרוצה." – איזה מעמיקה? איזה עתורת ניסיון? על מה אתה מדבר? נראה לי שאנחנו לא מדברים על אותה שלי יחימוביץ. לשלי פור של 4 שנים על יאיר לפיד, 4 שנים בהם היא היתה באופוזיציה חלשה, ולא עשתה דברים גדולים במיוחד. היא לא עתורת ניסיון ולא מעמיקה. שינוי מבני עמוק יקרה אך ורק מכניסה לתוכו. בשביל לנקות דיר חזירים צריך להכנס ולהתלכלך. אי אפשר להשאר בחוץ נקי ולצפות שהוא יתנקה מעצמו. שלי וויתרה על העם. היא לא יותר מאחיזת עיניים. העם לא האמין לה. היא נמנעה מלנקוט עמדה מדינית, עמדה לגבי החרדים וועדי העובדים. והא שלמה את המחיר. נקודה. אין קשר ללפיד. שלי טעתה איפה שלפיד ידע לא לטעות.

    ובערך אחרי זה אני אבדתי ענין להמשיך לקרוא. מכבד את הדעה שלך, אבל אני לא מתכוון לקרוא מאמר דעה של כל עובר אורח. במיוחד כשהוא מבוסס על דברים שפשוט לא נכונים ומוטים בצורה מובהקת לשלי יחימוביץ.
    אין ספק למי הצבעת בבחירות הקודמות. וזה חבל, כי אם המאמר היה טוב ואובייקטיבי, אז לקורא לא אמור להיות מושג מה הכותב בחר. כי המאמר היה אובייקטיבי. לא כמו פה.
    מאמר מיותר.

  4. זליג GERMANYבתאריך 26 ינואר 2013 בשעה 2:08

    ניתוח נהדר! יפה אגב שטרחת למצוא הערכת זמנים די מדוייקת בתרחישים שלך… "באיזור סוף אוגוסט 2014 יאיר לפיד מאושפז לניתוח להוצאת התוספתן. אריה דרעי שולח בונבוניירת פררו רושה כשרה למהדרין".
    וברצינות, התרחישים קשים. האופטימי הוא איכשהו בסדר, אבל הפסימי נראה יותר כמו הנבואה שתתגשם…

  5. admin ISRAELבתאריך 26 ינואר 2013 בשעה 10:25

    בתגובה לאלון: לדעתי לפיד יבחר לקדם נושאי פנים, כי קידום התהליך המדיני באמת חסר סיכוי. הכי הרבה שניתן לעשות במישור המדיני הוא לצמצם נזקים, להסיר מחסומים כפי שכתוב בתסריט האופטימי.
    גבי אשכנזי היה להיט ב- 2008, אני לא בטוח שהוא יהיה המושיע של 2016…

    בתגובה לאביב: נכון, התרחיש האופטימי הוא לא אידאלי, אבל בגל זאת מהווה שיפור ביחס לממשלה הקטסטרופלית הנוכחית. עצירה של החקיקה האנטי-ליברלית זה הישג חיובי שלא צריך לזלזל בו.

    בתגובה לעידן: בשלב שבו הכריז יאיר לפיד שלא יקים גוש חוסם המצב עדיין היה 60-60 בתמונת הגושים, אבל זה לא באמת משנה. כי גם במצב של 61-59 יש משמעות לגוש חוסם והוא שממשלת מתנחלים-חרדים צרה צפויה לקרוס תוך זמן קצר ולהביא לתבוסה צורבת של נתניהו בבחירות שלאחר מכן. לפיד לדעתי קיבל רגליים קרות והחליט לנוח על זרי הדפנה במקום להשלים את המהפך.
    האמירה של לפיד נגועה בגזענות מכוערת ובחוסר הבנה של המשחק הפוליטי. בזכות גוש חוסם שמסתמך על הערבים הצליחו רבין ואולמרט להקים ממשלה. וגם לפיד, מתכנן לביות ראש ממשלה מתישהו והוא יצטרך את זועבי לשם כך. למען האמת אני די בטוח שאם לזועבי היו עוד 2 מנדטים הוא היה מקים גם מקים גוש חוסם איתה.
    לגבי שלי יחימוביץ', יש לה 7 שנים של ניסיון עודף על פני יאיר לפיד ולא 4. אם היית קורא את המשך הפוסט היית מגיע גם לנימוקים למה לדעתי היא מעמיקה יותר וחלולה פחות.
    הפוסט הזה לא מתיימר להיות אובייקטיבי, יש לי דעה ואין סיבה שלא אבטא אותה בבלוג. עם זאת יש לי גם כמה וכמה פוסטים שכן מתיימרים להיות אובייקטיבים ושם אני נמנע מלהביע דעה. לדעתי זה די ברור מן הטקסט מתי הפוסט הוא אובייקטיבי ומתי לא, אין לי שום כוונה לבצע מניפולציה. בכל אופן היעדר האוביקטיביות של הפוסט לא אמורה לפגוע בתקפות של ספקטרום התרחישים שהצעתי. אתה אולי יכול להפוך את ה"אופטימי" ל"פסימי" ולהיפך, אבל קשה לי לראות תרחיש שיוצא החוצה מתוך הספקטרום.
    אגב, אני יכול להבין שאתה לא מעוניין לקרוא מאמר דעה של עובר אורח. רוב האנשים מעדיפים לקרוא מאמרי דעה של עיתונאים מכובדים שממומנים על ידי בעלי עניין, אבל לפי הלוגיקה הזו למה קריאה של ניתוח ניטראלי של עובר אורח היא בסדר?

    בתגובה לזליג: אני לא מתיימר לנבא את המציאות אלא להציע ספקטרום של תרחישים סבירים. רוב הסיכויים שהמציאות תיפול איפהשהו באמצע בין שני התרחישים. לגבי הפרטים הקטנים והתאריכים המדויקים – זה רק כדי להשלים את הסיפור. לא צריך לקחת אותם ברצינות.

  6. גל ISRAELבתאריך 26 ינואר 2013 בשעה 10:29

    להכניס את "ישראל לא תתקוף באיראן" תחת חדשות טובות זה מגוחך. ביבי לא התכוון לתקוף באיראן גם ככה.

    ישראל לא תתקוף באיראן מכמה סיבות:

    1. אף ראש ממשלה, אפילו ביבי, לא מספיק טיפס כדי לתקוף באיראן – ביבי מבין טוב מאוד את ההשלכות של תקיפה באיראן. המטרה הייתה לעורר את מדינות אירופה וארה"ב ולהלחיץ את שאר העולם – לעיתונות הישראלית יש המון חשיבות בעיני שאר העולם. מדינות אחרות עוקבות אחר מה שקורה אצלנו בעיתונים ובחדשות. כשישראל מודיע שהיא בודקת את האופציות וכמתחילים לעשות רעש בתקשורת על תקיפה באיראן – העולם נכנס ללחץ כי הוא חושב שישראל מתכוונת לתקוף ומגבירים את הסנקציות – כולם מפחדים ממלחמה בקנה מידה כזה.

    2. האמריקאים לא יתנו לנו – האמריקראים מאמינים שהם יכולים לעשות זאת יותר טוב (ובצדק). אמנם לנו יש את חיל האויר האיכותי בעולם, אבל להם יש יכולות שאין לנו וטכנולוגיה שאין לנו וסדר גודל שאנחנו לא מכירים. בסופו של דבר, הם מאמינים שהם יכולים לבצע התקפה באיראן באופן יותר טוב. אנחנו לא יכולים לתקוף בלי אישור שלהם (זה לא הפצצת כור בסוריה). מי שיבצע התקפה, במידה ותהיה, זה ארה"ב.

    3. האמריקאים לוקחים בחשבון שברגע שמדינה הופכת לגרעינית, הם לא יודעים איך להתמודד איתה. אפשר לראות את זה על שאר מעצמות העולם – ברגע שמדינה היא גרעינית, העסק מבחינת האמריקאים הוא הרבה יותר מורכב.

    4. אף אחד לא רוצה את איראן גרעינית, זה כולל גם את אירופה וגם את כל שאר העולם הערבי.

    5. האיראנים טובים בלדבר אבל הם לא באמת רוצים להכנס איתנו למערכה צבאית. הם לא מאמינים בקיומה של מדינת ישראל ובכוח שלה, ולחטוף מאיתנו בראש (לא משנה שגם אנחנו נחטוף) זה יהיה פאדיחה רצינית מבחינתם. למרות זאת אגב, הם מסוגלים להלחם בנו.

    6. יש הרבה דברים שקורים מתחת לשטח – מלחמות סייבר מטורפות, מלחמות מרגלים, חיסולי מדענים וכו. הפרוייקט הזה מתעכב להם כל הזמן ועולה להם הרבה יותר כסף ממה שהם ציפו. אני לא מדבר אפילו על הציבור שם שהתחיל להתנגד לזה בגלל הסנקציות שהם חוטפים, והמצב שלהם רק יחמיר.

    קיצר, אני מקווה מאוד שלא נכנס לפינה הזאת :)

  7. admin ISRAELבתאריך 26 ינואר 2013 בשעה 10:54

    כמו שציינת יש הרבה סיבות למה לא לתקוף באיראן, אבל אני לא בטוח לגבי השורה התחתונה שלך שנתניהו מעולם לא התכוון לתקוף שם. קיימות אינספור עדויות, מצד גבי אשכנזי, יובל דיסקין, מאיר דגן, התבטאויות לציטוט ושלא לציטוט וכן המאבק המוזר של ברק וביבי להכתיר את יואב גלנט כרמטכ"ל שמעידים ההיפך.

    יכול להיות שכל זה היה חלק ממלחמה דיפלומטית מטורפת שאנחנו לא מודעים לכל פרטיה, אבל לדעתי הקביעה שנתניהו לא יתקוף באיראן היא לא כזו ברורה מאליה, וזה ללא ספק חדשות טובות, שהבחירות יקשו עוד יותר על המהלך המטורף הזה.

  8. AvivA ISRAELבתאריך 26 ינואר 2013 בשעה 17:50

    ניתוח מעניין, רק שהרבה ממנו מבוסס על כוונות ויכולת עשיה של 19 אנשים שטרם הוכיחו אף אחד מהם.

  9. admin ISRAELבתאריך 26 ינואר 2013 בשעה 21:13

    היכולת של אותם 19, ובעיקר זה שמדורג ראשון ביניהם, תתבטא במידת הקרבה שהם יצליחו לנווט אותנו לתרחיש האופטימי ולא לפסימי.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏