מרץ 16 2013

שלוש הערות על הממשלה החדשה

מאת: בשעה 17:17 נושאים: חברה,מדיניות חוץ,פוליטיקה

בתום חמישה שבועות מפרכים של שמועות, ספינים תקשורתיים ודיס-אינפורמציה, מוקמת לה בשעה טובה הממשלה הבאה של ישראל.
בהיעדר מידע אמיתי, העיתונים שפעו במשך חמשת השבועות האחרונים באינספור טורי פרשנות שתיארו בהרחבה על "ברית האחים" בין בנט ללפיד, ועל המאבק בין ה"פוליטיקה הישנה" של נתניהו, ליברמן ולבני אל מול "הפוליטיקה החדשה" של יחימוביץ' לפיד ובנט.
יש בתיאורים הללו מן האמת. הברית הפוליטית בין לפיד לבנט אכן מעידה על כישרון פוליטי ייחודי מצד שני הטירונים הפוליטיים. כמו כן, קיימים הבדלים בולטים (בעיקר בסגנון ופחות במהות) בין מייצגי ה"פוליטיקה החדשה" לבין מייצגי ה"פוליטיקה הישנה".

מאחר ובכל האבחנות הללו דובר כבר רבות אני לא רואה צורך לדון בהן. בפוסט הנוכחי אשתדל לחדש עם שלוש הערות משלי:

  1. הברית בין לפיד לבנט היא תופעה שולית בלבד
    אם נתעלם מכל הדיס-אינפורמציה של חמשת השבועות האחרונים, אנחנו נגלה שבכל הנוגע להרכב הממשלה, מה שהיה צפוי הוא מה שהתממש.
    עוד בפוסט שכתבתי לפני הבחירות – לפני שהתברר עומקו של הכישלון של נתניהו, חזיתי את הרכב הממשלה הזו כאחת משתי האפשרויות העומדות בפני נתניהו.
    מייד לאחר הבחירות, כשכבר היה ידוע שכ- 5 מנדטים נדדו מהליכוד ביתנו ללפיד, ועוד לפני שנכרתה "ברית האחים" כבר חזיתי שהממשלה הבאה תהיה ממשלת נתניהו-לפיד.
    אני לא מזכיר כל זאת זאת כדי להתפאר בכישורי הניבוי שלי. אני לא כתבתי אז שום דבר יוצא דופן. לא הצעתי שום תחזית ייחודית שלא הוזכרה על ידי פרשנים פוליטיים רבים בעיתונים ובטלוויזיה באותו זמן.
    הסיבה שאני מרגיש צורך להזכיר זאת היא כדי לצנן במעט את ההתלהבות המוגזמת מברית בנט-לפיד. הברית הזו אולי תרמה להישגיהם המשמעותיים של לפיד ובנט במו"מ הקואליציוני אך היא לא זו שקבעה את הרכב הממשלה.ברגע שהתברר שהממשלה שנתניהו רצה תורכב מגוש שברירי של 61 מנדטים, היה ברור שלא נותרה לו כל אופציה אחרת. כל הדיבורים על אופציית יחימוביץ' או  אופציית ה- 55 (כפי שתיאר אותה יוסי ורטר – "ממשלת ליכוד וחרדים שתקום ברגע האחרון ותעמיד את בנט וסיעתו במצב בלתי אפשרי") היו בסך הכל אוסף של ניסיונות סרק פתטיים מצד נתניהו, לפלג בין בנט ללפיד.
    הברית בין בנט ללפיד היא אך ורק תעלול פוליטי, שבוצע אמנם במיומנות מדהימה, אך נולד מתוך הצטלבות אינטרסים זמנית. הוא לא מבשר על מהפך פוליטי רעיוני ולא מבשר שינוי מהותי בפוליטיקה הישראלית. ההתמקדות בו הייתה מוגזמת ונבעה בעיקר, מהצורך של עיתונאים ופרשנים למלא טורים, לאורך חמישה שבועות של ערפל פוליטי סמיך.
  2. לפיד יכול כבר לרשום לעצמו כישלון אסטרטגי ראשון
    הברית הפוליטית עם בנט ביטאה הישג טקטי מרשים עבור טירון פוליטי כלפיד. בזכות הברית הזו לפיד הגיע למשא ומתן הקואליציוני בעמדת כל יכול. לפיד יכול היה להתמנות לתפקיד שר החוץ אילו רק היה מתעקש על כך. ה"הבטחה" המפוקפקת שנתן נתניהו לנאשם ליברמן לפני הבחירות איבדה כל תוקף לאחר שנודע גודל הכישלון של מפלגת הליכוד ביתנו. לפיד לא התפשר על תיק האוצר. הוא בחרבו. ובחירה זו מהווה לדעתי כישלון אסטרטגי ראשון עבור לפיד.בהחלטתו זו, לפיד בעצם הסכים להקמתן של שתי ממשלות. האחת תעסוק במדיניות חוץ ובראשותה יעמדו נתניהו וליברמן. השנייה תעסוק בכלכלה ומדיניות פנים, ובראשותה יעמדו לפיד ובנט. אלא שלפיד יגלה במהרה שבהיעדר השפעה על מדיניות החוץ של ישראל, הוא יאבד את עצמאותו גם בקביעת מדיניות הפנים.
    ההתעלמות מהסוגיה המדינית הייתה אולי הכרחית עבור לפיד המועמד, אך היא טעות קריטית עבור לפיד שר האוצר.

    לפיד לא יוכל להביא להצלחה כלכלית מהסוג שהוא זקוק לה במציאות של בידוד מדיני ותהליך גובר של דה-לגיטימציה לישראל. החשיפה הישראלית לכלכלה העולמית ולשוק האירופי היא עצומה. הנזק הפוטנציאלי שיכול לגרום האיחוד האירופי לישראל הוא אדיר. ככל שהזמן עובר, וישראל ממשיכה להצטייר כסרבנית שלום, הנזק רק יגבר. (בפוסט עתידי אפרט יותר בהרחבה על הנזק שגרם הבידוד המדיני לכלכלה הישראלית עוד בקדנציה הקודמת של נתניהו).

    בפוסט הקודם הצעתי שני תרחישים סבירים לממשלת נתניהו-לפיד. האחד אופטימי (באופן יחסי) והאחר פסימי. בין שניהם נפרש ספקטרום רציף של תרחישים אפשריים. בכוחו של יאיר לפיד לנווט אותנו לתרחיש האופטימי, אם רק ישכיל לעשות זאת. לצערי, בחירתו של לפיד בתיק האוצר מהווה ניווט ראשוני חד אל עבר התרחיש הפסימי.
    ההערכה שלי היא שהמשך התדרדרות המצב המדיני של ישראל תביא למיתון כלכלי חריף שייאלץ את לפיד ולבני לפרוש מהממשלה בתוך כשנתיים. כדי למנוע את הקדמת הבחירות, נתניהו יצרף את החרדים לקואליציה וישרוד כך שנה נוספת. תרחיש שכזה יפגע קשות בסיכוייו של לפיד לזכות בבחירות הבאות.

    אני יכול רק לדמיין את קריאות הייאוש מצד יועציהם של אובמה, מרקל וקמרון כאשר יתבשרו שתיק החוץ נשמר לליברמן. אני יכול רק לדמיין את הייאוש כשהם יחקרו קצת על סגן שר החוץ המיועד, זאב אלקין, על "חוק החרם", מאבקו בעיקרון הפרדת הרשויות ושאר מעלליו. כאשר מדיניות החוץ הישראלית מובלת על ידי פירומנים, לפיד יתקשה לקדם הסכמי סחר עם העולם הנאור. ללא מראית עין של תהליך מדיני, כישלונו כשר אוצר יהיה כמעט ודאי.

  3. נפילתו של המשולש האנטי-ליברלי
    אין כמו מנה קטנה של שמחה לאיד כדי להמתיק את הגלולה. אם יש סיבה אחת לאופטימיות היא שהממשלה הבאה תבלום, לפחות באופן זמני את המהפכה האנטי-ליברלית שהביאו עלינו המשולש נתניהו-ליברמן-ישי.נתניהו נפגע קשה. הפנטזיות המוסוליניות שלו על "ראש ממשלה חזק", מדינה חזקה ושאר שמות עצם מלווים לשמות תואר בשורש ח.ז.ק. התנפצו לרסיסים. זוהי ככל הנראה תהיה הקדנציה האחרונה של נתניהו בחייו הפוליטיים והיא תהיה קדנציה אומללה ביותר. לפיד ובנט יאמללו אותו חדשות לבקרים בדרישות ואיומים. מן העבר השני, חברי הכנסת המקופחים של הליכוד (אלו שהתמנו על ידי לובי של מתנחלים שהצביע בפועל עבור בנט) ימרדו בו. צמרת הליכוד תבין שהסיבה העיקרית למפלת הליכוד הייתה הפיכתו מ"גוש חירות ליברלי" ל"גוש אמונים אנטי-ליברלי". אני צופה ששיטת הפריימריז בליכוד תשתנה לצערם הרב של רגב, אלקין, דנון ושאר המזיקין. אני מאמין שהליכוד, פוסט נתניהו ילמד את הלקח ויפנים את המסר.

    גם ליברמן נמצא בתהליך שקיעה. חמשת הבלופים שציירו תדמית של מנהיג עוצמתי, לוחם חופש חילוני וקורבן של מערכת משפט מושחתת, מתחילים להתפורר לאיטם. ליברמן הצליח לסחוט מנתניהו חמישה תפקידי שר באופן בלתי פרופורציונאלי בעליל לגודל מפלגתו. אך זוהי תהיה ככל הנראה שירת הברבור של תופעת ליברמן – סממן אחרון לעוצמה הפוליטית שנתניהו מייחס לו.
    עוצמתו של ליברמן היא עוצמה מדומיינת. זוהי עוצמה שמתבססת על פיקציה שרואה בליברמן שליט כל יכול שמתמרן את חברי מפלגתו כאילו היו מריונטות. זה אולי היה נכון בעבר, כשהיה ראש סיעה עצמאית המונה 15 מנדטים. אך כיום, גם אם לא יוטל על ליברמן קלון במשפטו (ואני דווקא מאמין שיוטל), ליברמן הוא פוליטיקאי בנסיגה. ציבור עולי חבר המדינות כבר מבין שליברמן הונה אותם בעשר השנים האחרונות כשהתיימר לייצג אותם אך בפועל תפקד כבעל ברית נאמן של אלי ישי. עשרות אלפי עולים מחבר המדינות העבירו את קולם מליברמן ללפיד. אם לפיד יצליח לקדם אפילו מראית עין של שוויון בנטל (ואני מאמין שהוא יצליח), הסחף יימשך ויתבטא גם בסקרים. במציאות כזו עשרת חברי ישראל ביתנו כבר לא יהיו חיילים של ליברמן וייפתחו עצמאות משל עצמם. כשתגיע העת הם ייאלצו לבחור בין נאמנות עיוורת לליברמן ומפלגתו הדועכת לבין חבירה לליכוד. אני מאמין שמרביתם יבחרו לנסות את מזלם בליכוד ובכך תתפוגג לה העוצמה המדומיינת של ליברמן.

    לבסוף, הנפגע האולטימטיבי במשולש האנטי ליברלי הוא אלי ישי. במשך ארבעת השנים האחרונות בנה ישי ברית אסטרטגית אמיצה עם נתניהו וליברמן, ברית ששירתה אותו ואת מפלגתו בצורה נאמנה. אלא שבמרוצת השנים שכח אלי ישי שהוא מייצג, בראש ובראשונה מפלגה סקטוריאלית. בנאמנותו המוחלטת לליכוד וישראל ביתנו הוא חגג בהילולות של בניית מאחזים ורקד בקרנבל של שנאה נגד מיעוטים. הוא היה יותר מתנחל מיעקב כץ, גזען יותר ממיכאל בן ארי, אנטי-ליברל יותר מיריב לוין, מתלהם יותר ממירי רגב ולאומן יותר מליברמן. בכך הוא לא רק הפגין את היותו אדם חשוך ושפל, אלא גם ככישלון פוליטי. אם היה מתמקד אך ורק באינטרסים הסקטוריאליים – הלחם והחמאה של ש"ס, ומפגין צניעות ביתר הסוגיות אולי הוא לא היה שורף את הגשרים מול הציבור החילוני-ליברלי של שלי יחימוביץ' ויכול היה איכשהו לשתף איתה פעולה, בניסיון לבנות חלופה סוציאל דמוקרטית לציר בנט-לפיד.
    בזמן שאלי ישי קידם בששון ושמחה את אווירת שנאת המיעוטים, הוא שכח שגם הוא מייצג מיעוט. האירוניה ממש זועקת לשמיים כשנציגי ש"ס בוכים על ה"גזענות" שמפעילים נגדם לפיד ובנט.
    ש"ס בראשות דרעי ואטיאס אולי תשכיל לבנות מחדש את הגשרים בעתיד. אבל היא תעשה את זה בלי אלי ישי. אני מאמין שגם היא למדה את הלקח. על כל מקרה, עתידו של אלי ישי, לשמחתי, כבר נמצא מאחוריו.

8 תגובות

8 תגובות לפוסט “שלוש הערות על הממשלה החדשה”

  1. אוריבתאריך 16 מרץ 2013 בשעה 18:50

    כרגיל יש לי הערות, הפעם אענה לך ישירות כאן ולא אצל אלה שמקדמים בפייסבוק.

    1. הברית בין בנט ללפיד היא לא שולית, אלא מאוד הגיונית. שניהם רצו עם אותן סיסמאות כלכליות בבחירות האלה ולכן יש ביניהם מכנה משותף רחב. עם כל הצער של השמאל, מרבית בוחרי לפיד עשו זאת בגלל הטיקט הכלכלי, לא המדיני, כך ש-"יש עתיד", אם ברצונה להיות נאמנה לבוחריה (והיא חייבת, אם היא רוצה לשרוד יותר מאשר קדנציה אחת), חייבת להתמקד בטיקט הכלכלי – תהא המדיניות בנוגע לפלסטינים אשר תהא, ובזאת יש לה מכנה משותף רחב עם הבית היהודי.

    2. הנ"ל הוא גם התשובה לסעיף 2 שלך. לפיד בתיק החוץ היה פנטזיה של שמאלנים, לא משהו ריאלי. אם לפיד היה לוקח את התיק הזה – מצביעיו היו רואים בכך בגידה, כמו רבין ב-1992 שנבחר על הטיקט הכלכלי, ומיד לאחר מכן הכניס את אש"ף לשטח והתחיל לדבר על הסיגה מהגולן. נכון, מותר לו, אבל לא על זה הוא שם את הדגש בבחירות. בדיוק היום פורסם בוויינט, שהאהדה לישראל בארה"ב מרקיעה שחקים ושוברת שיאים. איך זה מסתדר עם הקונספט השמאלני שאנחנו מבודדים וסובלים מדה-לגטימציה? אגב, יש במה שאמרת שמץ של אמת, אבל זה כלל לא קשור למי שר החוץ הישראלי. ישראל סבלה מאירופה ומהאו"ם בלי שום קשר מה היו גבולותיה ומי שלט בה. המיעוט הערבי הולך וצובר כוח פוליטי באירופה ואני חושש שישראל תחטוף על הראש בכל מקרה. הדבר הכי טוב שישראל יכולה לעשות הוא הסברה, הסברה ועוד קצת הסברה. וקודם כל קצת הסברה בתוך הבית, כי יש ישראלים שחושבים שהשטחים הם כבושים (כשלמעשה הם לא נכבשו מאף ישות מדינית וההגדרה הנכונה להם היא "שטחים במחלוקת") ושהבעיה שלנו עם הפלסטינים היא הגדה המערבית (מה שהוכח כלא נכון כבר בועידת קיימפ-דייויד שנת 2000. הבעיה שלנו היא הדרישה הפלסטינית לזכות השיבה ל-4 מיליון פליטים וצאצאיהם, וסירוב להכריז על סיום הסכסוך אם דרישה זו לא תתמלא. הם יודעים שישראל לא תקבל את הדרישה – אבל בינתיים, כל עוד השקר לא מתגלה, יכולים לבודד וללחוץ את ישראל מבחינה בינלאומית)

    3. אין רע בשורש ח.ז.ק וברצון של נתניהו להיות ראש ממשלה חזק (הדבר הרע היחיד זה מה שהשמאל מנסה להדביק לו ללא הצלחה). ממשלות חזקות (כמו אלה שבארה"ב) מצליחות למשול, להניע תהליכים, ולסיים קדנציות. בישראל, בגלל חולשה שלטונית, כל שנתיים בממוצע מתחלפת ממשלה. התוצאה? מי ששולט בפועל הם הפקידים ולא השרים האומללים שבקושי מצליחים להכנס לתפקיד וכבר נזרקים החוצה.

    אני חושב שהניתוח שלך את נפילתו של ליברמן הוא שגוי. אני חושב שמדובר על נפילתו של נתניהו האשף הפוליטי, כי הוא עשה טעות טקטית חמורה. הרבה מאוד ישראלים מחפשים אלטרנטיבה מרכז-ימנית, אבל לא ימנית מדי, קפיטליסטית מתונה, חילונית, או כזו שלפחות מתנגדת לפרזיטיות החרדית (ולפיכך הליכוד פסול בעיניהם). הרבה מפלגות עמדו בנקודה הזו ונעלמו. צומת של רפול, שינוי של טומי לפיד (שהיתה קצת יותר מתונה מדינית, אבל לא בהרבה), ישראל ביתנו, ועוד. בכך שנתניהו התאחד עם ליברמן, הוא בעצם עשה סיכול ממוקד למפלגה המבוססת שעמדה בפוזיציה הזו – ומיד גרם לכך שהמנדטים שלה יחולקו בין "יש עתיד" לבנט שעונים בדיוק על הדרישה הזו.
    כך שהמיאוס הוא לא מליברמן. גם אם מיקי מאוס היה נמצא בפוזיציה הזו הוא היה מקבל בין 10 ל-15 מנדטים, כי אלה פשוט 10-15 מנדטים שכבר 20 שנה מחפשים בית, והבית שלהם כל פעם מתפרק. נתניהו פישל בגדול. היה עדיף לו לשמור את ליברמן בצד, ואז להקים ממשלה גם עם ליברמן, גם עם בנט, ואולי גם עם לפיד (שהיה מגיע מעמדה הרבה יותר חלשה), מאשר הבחירה שהוא עשה שהרגה הלכה למעשה את ישראל ביתנו ופיזרה את המנדטים שלה.

    אני לא ממהר להספיד את ש"ס. אני מתפלל שהממשלה הזו מייצגת תקווה חדשה ותדע לפעול בחוכמה בכדי לשלב את החרדים בכל מעגלי החברה (זה הרבה יותר חשוב מאשר לנתק אותם מהכסף… כי אתה יודע ממשלה הולכת וממשלה באה.. עדיף לגרום להם לעבוד לפרנסתם מאשר להטיל עליהם סנסקציות כלכליות שיבוטלו עוד שנים מועטות). ואני בהחלט מצטרף לתפילותיך בקשר לאלי ישי. אני לא יודע איך דברים נקבעים שם בש"ס ואם הוא באמת בחוץ. באופן אישי הוא נראה לי אחד מהאנשים הכי מרושעים בכנסת, אבל זו כבר דיעה אישית שלי.

  2. admin ISRAELבתאריך 16 מרץ 2013 בשעה 19:43

    1. אכן היה דמיון מסוים בין הססמאות הכלכליות של לפיד ושל בנט. הברית ביניהם בהחלט הייתה ראויה והועילה לשניהם. אך הנקודה שלי היא שאין בה שום דבר מהפכני שמצדיק את הבאזז סביבה. כמו כן הנקודה שלי היא שלפיד כשר אוצר במציאות של קיפאון מדיני, בידוד ודה-לגיטימציה נידון לכישלון בתפקידו ולכן היה מקדם בצורה הרבה יותר יעילה את האג'נדות הכלכליות שלו ממשרד החוץ.
    2. לא ברור לי מי אלה ה"שמאלנים" שאתה מדבר עליהם. הרי כבר הסברתי, ואני יודע בוודאות שגם אתה קראת את טענתי שהגדרת המציאות כדיכוטומיה בין שמאל לימין היא פיקציה. חלוקת פוליטיקאים לפי צבע השיער היה אפקטיבי באותה מידה. בכל אופן, בהנחה שאתה מייחס אלי את ה"שמאלנות" הזו שאתה מדבר עליה, הרי שעלי להתנגד בתוקף. יאיר לפיד כשר אוצר הוא ממש לא "פנטזיה", מקומו הראוי של יאיר לפיד הוא ככותב טורי לייפסטייל בעיתון "לאשה". אני אכתוב בהמשך פוסט לגבי החשיבות של יחסי החוץ הישראלים עם הדמוקרטיות הליברליות, ובעיקר עם אירופה. אני מודע לכך שצבי יחזקלי הצליח לשכנע הרבה מאוד ישראלים מפוחדים שאסלאם אוטוטו משתלט על אירופה. פחדים מסוג זה הם הדלק שמניע פרנואודים כמו נתניהו ובוחריו. המציאות כמובן שונה לחלוטין. אני לא רוצה להיכנס כאן לפירוט כי אני מתכנן להקדיש לזה פוסט מיוחד בעתיד, אבל ליחסי החוץ של ישראל עם ממשלות אירופה יש משמעות אדירה עבור כלכלת ישראל וגם להיבט הצבאי – אופן ניהול הסכסוך שלה עם שכנותיה.
    באופן אישי אני חושב שלישראל יש הסברה נהדרת ומשוכללת. הבעיה העיקרית של ישראל היא דווקא המדיניות.
    3. גם כאן הפרנויה הקיומית שניכרת בכל צעדיו של נתניהו נותנת את אותותיה. איזו בעיית משילות יש לדעתך בישראל? אני באמת לא מבין את הצורך בחיזוק הרשות המבצעת ופירור הרשות השופטת והמחוקקת כפי שמציע נתניהו. תוכל להסביר לי בבקשה?
    אני חושב שלפיד גנב לליברמן את האג'נדה ושציבור עולי חבר העמים מאס בליברמן אחרי עשר שנים של אכזבות. זה די מובן. כמה זמן אפשר היה למשוך את הבלוף הזה?
    אני ממש לא מספיד את ש"ס, אבל אני חושב שהיא הסיקה מסקנות בעקבות האירועים. הנטישה שהיא חווה אחרי עשור של נאמנות מוחלטת והזדהות עם אג'נדה דו-לאומית אנטי-ליברלית היא מכה קשה לאגו. לדעתי אלי ישי הוא זה שישלם את המחיר על הנאמנות המוחלטת שלו לנתניהו וליברמן ועל שריפת הגשרים מול הציבור החילוני-ליברלי. לדעתי ניתן כבר לסמן את סוף עידן אלי ישי בש"ס. האם דרעי יהיה זה שיחליף אותו? אני לא יודע.

  3. יונתןבתאריך 16 מרץ 2013 בשעה 20:23

    לגבי שר האוצר וזה שיאיר כביכול "בחר" אותו. זה לא הרושם שאני קיבלתי, ויש לי תחושה מאוד רעה לגבי זה. בממשלתו הראשונה של נתניהו ב-96, כאשר הוא חילק את התיקים, היה אחד שאמור היה להישאר ללא תיק – אריאל שרון. שרון היה נשאר בחוץ אלמלא דוד לוי (שבכלל לא היה אז לליכוד) התעקש על כך שינתן לו תיק. דובר בהתחלה על תיק האוצר, אך נתניהו לא הסכים, בגלל שלשרון לא היתה, לדעתו, ההכשרה המתאימה לתפקיד. הוא ערך לשרון בחינה קצרה "מהו הגירעון של מדינת ישראל?" "מהו אחוז האבטלה" כדי להבהיר את הנקודה שהוא אינו מתאים לתפקיד.

    בסוף תפקיד שר האוצר ניתן לדן מרידור. דן מרידור הבין בכלכלה, והוא פרש מתפקידו בגלל וויכוח עם נתניהו על עניין כלכלי טכני – "רצועת האלכסון". לאחר מכן נתניהו לקח את תיק האוצר לעצמו, ויותר מאוחר העביר אותו ליעקב נאמן, שפרש גם הוא, ואח"כ למאיר שטרית. בקיצור, ביבי החזיק את תיק האוצר קרוב לחזה והיה חשוב לו למנות יס-מנים לתפקיד. כששרון נהיה ראש ממשלה נתניהו *סירב* לקבל את תיק האוצר וחזר בו רק לאחר התחייבות מצידו של שרון שייתן לו אוטונומיה מלאה כשר אוצר, ששרון אכן נתן לו. לעומת זאת, כשנתניהו היה ראש ממשלה, הוא לא נתן את אותה האוטונומיה לשר האוצר שהוא מינה (יובל שטייניץ), והמציא לעצמו תיק של "שר לאסטרטגיה כלכלית".

    אחרי הבחירות התחושה שאני קיבלתי זה שהליכוד-ביתנו עבדו מאוד קשה כדי ללחוץ על לפיד לקבל את האוצר. אני זוכר את ליברמן מתראיין ממש אחרי הבחירות, לפני שהמשא ומתן התחיל, ואמר "אני מניח שמי ששאל איפה הכסף ילך לאוצר". לי זה ממש לא מסתדר. איך אפשר להסביר את זה שמי שהיה לגמרי קונטרול-פריק של משרד האוצר דוחף אותו לכיוונו של לפיד? זו מלכודת!

  4. וינשטוקבתאריך 17 מרץ 2013 בשעה 2:29

    אתחיל מהנקודה הראשונה שהעלת ומשם אשבור לאן שיוביל.
    הרבה דברים אפשר להגיד על ברית בנט-לפיד, אך שולית הוא לא אחד מהם. גם אם לא מדובר כאן במקרה תקדימי, מדובר כאן בפוליטיקה חדשה לחלוטין ביחס לשנים האחרונות.
    בישראל של אחרי המחאה החברתית, שעד הבחירות היה נדמה ונשכחה מאיתנו, היית מצפה לפוליטיקה יותר כלכלית ופחות מדינית ואכן כך קיבלנו. החיבור לפיד-בנט הוא חיבור שסב על הציר הכלכלי, חידוש מרענן ומתבקש בפוליטיקה הישראלית. ככזה, מצופה מלפיד שרץ על הסיסמא "איפה הכסף" לקחת את תיק האוצר.
    אך כפי שציין יונתן, נדמה שנתניהו אינו חושק שיניים במינוי הזה ואולי אף קווה לו בחשאי. כפי שנאמר, תיק האוצר הוא היכן שפוליטקאים הולכים למות. נתניהו מקווה שאחרי עליה מטאורית, ארבע שנים ותיק האוצר יתנו ללפיד את כל החבל שהוא צריך כדי לתלות את עצמו. (או בתקווה, מבחינת נתניהו, שנתיים יספיקו.)
    אך האם זו אכן הייתה טעות אסטרטגית? נראה שמשרד החוץ הוא המקום הטבעי ללפיד ויתכן שאכן כך הוא, אבל תיק האוצר ממשיך את הקו של לפיד עד כה: ראשית, הוא עומד בהבטחות הבחירות שלו, דבר אמיץ שפוליטקאים מעטים מעזים לנסות. שנית, הוא בנה לעצמו במה. במה גדולה עם מלא תאורה ותיק האוצר הוא הזרקור הגדול האחרון. אחרי חבירה איתנה עם בנט ומשא ומתן בלתי מתפשר, עיני כל אזרחי ישראל על לפיד. בין אם יתן את הופעת חייו או פלופ סנסציוני, זו הולכת להיות הופעה בה הקהל הוא מדינה שלמה.
    בשבירה חדה למשולש האנטי-ליברלי, הרי שגם כאן מדובר בשינוי חד בפוליטיקה הישראלית. אחרי קדנציה בה נתניהו היה ראש ממשלה כמעט כל יכול ובעזרת ליברמן פעל להפיכתו לראש-ממשלה-מלך, קיבלנו עכשיו נתניהו חלש עם לחצים איתנים מבחוץ וללא תמיכה מבפנים. ההערכה שזוהיא הקדנציה האחרונה בקריירה הפוליטית של נתניהו אינה מופרזת, אך יתכן ועוד מוקדם להספידה. מהמורה זו בדרך, עמוקה ככל שתהיה, נמשכת עד כה חודש, יש לו ארבע שנים להשתקם ומדובר בשועל פוליטי מנוסה ומוכשר.
    אך דווקא המהלך שהיה צריך להיות אחד המחוכמים של נתניהו הוא שפורר את כוחו. הרבה שאלות עלו לגבי האיחוד של ישראל-ביתנו שהיה צפוי לאבד קולות לטובת השמאל-מרכז של אז ולדעתי נבע מסיבה אחת פשוטה: נתניהו פחד. הוא פחד מישראל-ביתנו חזקה מדי, ממו"מ קואלציוני קשה ומליברמן תאוותן. ואיזו דרך יותר טובה, יותר אלגנטית מלנטרל את האויב על-ידי בליעתו? ליברמן כמובן ראה בכך את סלילת המסלול שלו לראשות הממשלה וגם אם סכום הקולות שלהם ירד מעט, הם עדיין לא בסכנה ממשית ממפלגות השמאל-מרכז.
    אך השמאל-מרכז של אז הוא לא הסוציואקונומי של היום. ביבי לא צפה את הואקום שאיחוד מפלגותיהם ייצור, כפי שאורי הטיב לציין, ובעוד שהשמאל מרכז הישן, או מה שנשאר ממנו, הוא אכן טרדה קטנה, נתניהו פינה את המקום הדרוש לשחקן חדש במגרש. במקום ליברמן חזק הוא קיבל לפיד-בנט חזקים בהרבה, פחות משתפי פעולה ועם יותר מה להוכיח. הפוליטיקה, כמו הגורל, ניחנה בחיבה עזה לאירוניה.
    בכל הנוגע לתדמית ישראל בקרב הדמוקטיות החופשיות, בין אם ארה"ב או אירופה, מצבינו טוב משהיה מזה שנים רבות וזאת בזכות היחיד שנשאר מעל למשחק הבחירות, נשיאנו שמעון פרס. יהיה עברו הפוליטי אשר יהיה הוא נשיא מצויין והפוליטקאי הישראלי המכובד ביותר בקרב אומות העולם מזה כמה עשורים. את הצלחתו ניתן ליחס לכך שבחודשים האחרונים הפוליטיקה הישראלית הייתה עסוקה בבחירות והרכבת ממשלה ונתנה לו את השקט הדרוש במישור המדיני לבצע קצת עבודת יחצ"נות. האם הישגיו ירדו לטמיון ברגע שהממשלה תתחיל לפעול קשה להגיד, אך להערכתי את שפרס בנה יצליחו נתניהו-ליברמן להרוס.

  5. admin ISRAELבתאריך 17 מרץ 2013 בשעה 10:18

    בתגובה ליונתן, אני בטוח שנתניהו מאוד לא רצה לוותר על תיק האוצר. אך הוא גם מאוד לא רצה לריב עם ליברמן. כזכור ליברמן יכולל לפרק את הממשלה בכל רגע נתון. לכן הוא בחר ברע במיעוטו לראייתו. לפיד יכול היה להתעקש על תיק החוץ אך הוא בחר שלא. אם היה מתעקש הוא גם היה מקבל אותו, כי גם לנתניהו וגם לליברמן לא היו באמת אופציות אחרות.
    אני חושש שבסיטואציה הנוכחית, לפיד ככל הנראה ייכשל באוצר. לא בגלל שנתניהו טומן לו מלכודת מתוחכמת אני לא חושב שנתניהו במודע יחריב בקדנציה שלו את הכלכלה הישראלית רק כדי להסיר יריב פוליטי מרשימת האיומים.
    לפיד ייכשל כי אין לו שליטה על יחסי החוץ של ישראל.

    בתגובה לוינשטוק, אני לא מבין כיצד "ברית האחים" מהווה "פוליטיקה חדשה". אני בכלל מתקשה להבין את הבאזז וורד – "פוליטיקה חדשה". בכל אופן, אני מסכים שמדובר באקט מתוחכם שבוצע בצורה מרשימה ומעיד על כירון פוליטי רב של שני הצדדים. אבל לא מדובר פה ב- game changer. גם ללא הברית הזו, הממשלה הייתה מוקמת באותו הרכב. אולי עם הישגים פחותים לבנט ולפיד, אבל באותו הרכב.

    בנט ולפיד מרבים להתעלם מן הנושא המדיני, וזה נכון עבור מועמדים לבחירות. אבל עבור שרים בכירים הם יגלו שלא ניתן להפריד בין הנושאים. הפנטזיה של ישראלים רבים היא שאפשר לבודד נושא אחד ולהתעלם מאחר. המחאה החברתית הצליחה לאגד מאות אלפים כי היא שמה בצד את הסוגייה המדינית אבל במציאות בה ישראל כל כך חשופה לכלכלת אירופה זה בלתי אפשרי להפריד בין הנושאים.
    וזה מביא אותי לנקודה האחרונה שהעלית. לדעתי אתה מפריז בתועלת של פרס להסברה הישראלית. יחסי החוץ של ישראל נמצאים בשפל העמוק ביותר שידעה בעשורים האחרונים. נתניהו הוא מנהיג מוקצה ושנוא בקרב כל מנהיגי המערב. בהנחה שהתהליך יישאר בקיפאון, בקדנציה הבאה אובאמה צפוי לזנוח את התהליך המדיני ולתת למדינות מערב אירופה להפעיל לחץ או אפילו סנקציות נגד ישראל. אלו חדשות מאוד רעות עבור הכלכלה הישראלית.

  6. זליג GERMANYבתאריך 18 מרץ 2013 בשעה 15:18

    אהבתי מאוד את הניתוח, ואת מספר השיתופים הגדול בפייסבוק.
    אני מבין מאוד את הנטיה של חבריי המגיבים להתרעם על המעטת המחבר בערך החיבור המפתיע והמוצלח (פוליטית) בין לפיד ובנט, אבל באמת שצריך לראות את הדברים בפרופורציה. אני לא מאמין שיש "פוליטיקה חדשה", וואטאבר דה פאק דט מינז, מה שהיה הוא שיהיה. בהסכם הקואליציוני שנחתם, לפיד ויתר על דברים מהותיים שהרבה ממצביעיו קיוו שלא יוותר עליהם – דווקא על דברים שהמגיב אורי טוען שהיו יכולים להכניס אף את מיקי מאוס לכנסת (ברית הזוגיות, נישואים חד-מיניים, תחב"צ בחגים ובשבת) – ובכך הראה שגם בפוליטיקה החדשה יש את הפשרות הישנות. *וזה בסדר*, פוליטיקה היא כולה פשרות. רק בדיקטטורות יש מפלגה אחת ודעה אחת ואינטרס אחד שכל המדינה מחוייבת להתגייס כאיש אחד להשיגו. אבל כך למדנו שאם ב"פוליטיקה חדשה" הכוונה היא "אנחנו תמיד עומדים בדיבורנו", אז לא כך. אם "פוליטיקה חדשה" היא "אנחנו עומדים מאחורי האמת ולא נזוז ולא נתפשר", אז גם לא היא. נכון לעכשיו עושה רושם ש"פוליטיקה חדשה" משמעה "יש לי פייסבוק".
    בכלליות אני די ציניקן, מה שאומר שיאיר לפיד שונא אותי, אבל אני באמת חושב ש"פוליטיקה חדשה" זה לא יותר מבאזז וורד אפנתי. אני מאמין שלא ידברו עליה בבחירות הקרובות, אלא אם כן הן תתרחשנה בחודשים הקרובים מאיזושהי סיבה, ובוודאי שלא בעוד 10 שנים. כמו שאמר שלמה המלך, "יש דבר שיאמר: ראה זה, חדש הוא. כבר היה לעולמים, אשר היה מלפנינו".

  7. וינשטוק UNITED KINGDOMבתאריך 18 מרץ 2013 בשעה 17:18

    "פוליטיקה חדשה" היא באופן אבסורדי 'באז וורד' לא חדשה בכלל. כל בחירות היא מקבלת משמעות ומשקל אחרים.
    אז ברצוני להבהיר מה בעיני חדש כאן וב"חדש" אני מתכוון "שונה משהיה עד לפני רגע", לא תקדימי:
    1. חבירה מפלגתית על רקע ענייני פנים ולא חוץ. (לא ראינו מזה הרבה מאוד זמן.)
    2. שבירת כוחם של נתניהו-ליברמן שעשו, פחות או יותר, כל העולה על רוחם. (חדש ביחס לקדנציה קודמת.)

    אני לא יודע איך אתה היית קורא לנאום פרס בפרלמנט האירופאי, אבל אני הייתי מכתיר אותו כהצלחה. עם זאת, שים לב שאני מייחס להצלחתו היחסית בתחום יחסי החוץ אורך חיי מדף קצר במיוחד, ספציפית עד שנתניהו יחזור לפוקוס וימוטט את תדמיתה של ישראל בעולם, שוב.

  8. admin ISRAELבתאריך 18 מרץ 2013 בשעה 21:18

    זליג: אני מסכים איתך לחלוטין.

    וינשטוק: ראינו חבירה מפלגתית על רק ענייני פנים ב- 2003, כאשר לפיד האב חבר לשרון. גם אז זה לא היה על רקע מדיני או תמיכה בהינתקות אלא על רקע חברתי – "להשתלט על משרד הפנים".
    כך גם עשו ישראל בעלייה ב- 1999, או החרדים בכל פעם שהצטרפו לאיזושהי ממשלה. גם אם תטען שהצטרפותם לממשלות נתניהו ושרון היה על רקע מדיני, תמיד אפשר לתת את הדוגמאות של אולמרט 2006, או ברק 1999.
    שבירת כוחם של נתניהו וליברמן היא אכן תופעה חדשה, אבל היא לא "פוליטיקה חדשה". בכל מערכת בחירות מישהו עולה ומישהו נסוג. הפעם היה תורם.
    מדיניות חוץ היא לא אוסף של נאומים מוצלחים פה ושם. השיטה של נתניהו להרגיז את כל העולם ואז לתת אחלה של נאום באו"ם או בקונגרס (מתובל בקצת שואה, ירושלים, ועגבניות שרי שפותחו בחממות של הנגב) עוזרת כדי לפייס את דעת הקהל בישראל אבל הקהילה הבינ"ל מונעת מאינטרסים ולא מרטוריקה.
    אין ספק שפרס הוא אישיות נערצת בעולם, אבל לא צריך להסתנוור מנאום מוצלח פה ושם.
    הדיפלומטיה הפומבית היא חסרת משמעות כמעט לחלוטין.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏