ינו 10 2009

המלחמה הזו והמלחמה ההיא

מאת: בשעה 23:59 נושאים: כללי

אחת מהמסקנות שהגעתי אליהן בפוסט הקודם הייתה שמאיזושהי סיבה, המלחמה הזו, מלחמת עזה, מצטיירת כמוצלחת במיוחד. זאת בניגוד מוחלט למלחמה ההיא, מלחמת לבנון השנייה. כשניסיתי להבין מדוע המלחמה הזו כל כך שונה מהמלחמה ההיא, הגעתי למסקנה מוזרה. היא לא!

המלחמה הזו

המלחמה הזו

המלחמה ההיא

המלחמה ההיא

נכון, ישנם כמה הבדלים חשובים. תנאי השטח בעזה שונים משמעותית מאלו שבלבנון. צה"ל, אכן ערך אימונים מבצעיים נרחבים, שעזרו לו להגיע מוכן יותר למלחמה הזו. אבל, אם מסתכלים על זה לעומק, רואים שהדומה רב, הרבה יותר, מן השונה.


ההיבט הצבאי:
האויב:

  • שני הארגונים (החמאס והחיזבאללה) מאומנים, מחומשים ומתוקצבים על ידי איראן וסוריה.
  • שני הארגונים מתנהלים בפורמט חצי צבאי. ומתבססים, מצד אחד, על ירי רקטות קצרות טווח לשטח ישראל, ומצד שני, על לוחמת גרילה המזנבת בכוחות צה"ל.
  • בשני הארגונים לוחמת הגרילה מתבססת על מלכודות, מארבים, חטיפות, מטענים וצלפים תוך ניצול מקסימלי של תנאי השטח. בעזה – שטח עירוני צפוף. בלבנון – שטח הררי כפרי.
  • שני הארגונים מסתתרים בקרב האוכלוסייה האזרחית ומשתמשים בה כמגן אנושי בעת תקיפותיהם את ישראל.

מהלך המלחמה:

  • שתי המלחמות פרצו לאחר תהליך ארוך של התחמשות האויב. תהליך ההתחמשות התחיל לאחר נסיגה חד צדדית של צה"ל משטחו של האויב. הנסיגה מלבנון ב- 2000 אפשרה התחמשות חיזבאללה בטילים נגד טנקים, ורקטות משופרות. נסיגת צה"ל מעזה ותכנית ההינתקות אפשרה את השתלטות חמאס על עזה והצטיידותו ברקטות גראד.
  • שתי המלחמות פרצו לאחר הפסקת אש ממושכת. במלחמת לבנון השנייה, מדובר היה בהפסקת אש בת 6 שנים. במלחמת עזה משכה היה 6 חודשים. בשני המקרים, הגורם שהפר את הפסקת האש היה פעולה צבאית של האויב.
  • בשתי המלחמות, תגובתה החריפה של ישראל הפתיעה לחלוטין את האויב. במלחמת לבנון השנייה, חיזבאללה הופתע מהעוצמה בה ישראל הגיבה. במלחמת עזה, חמאס הופתע מהעיתוי והעוצמה בהם ישראל הגיבה.
  • שתי המלחמות נפתחו במתקפה פתע מוצלחת של חיל האוויר הישראלי, אשר הצליח להשמיד חלק ניכר מאמצעי הלחימה של האויב תוך שעות מעטות. במלחמת לבנון השנייה, מדובר היה בהשמדת כל המשגרים לטווח ארוך ובינוני של החיזבאללה. במלחמת עזה, חיל האוויר השמיד, בדקות הראשונות של התקיפה, מוסדות רבים של חמאס, חיסל מאות מפעיליו ופגע בעשרות חוליות שיגור של רקטות קסאם וגראד.
  • בשתי המלחמות, אזלו במהירות, המטרות של חיל האוויר, והוא נאלץ להסתפק בהפצצת מטרות משניות.
  • בשתי המלחמות שיגר האויב, באופן ורציף, רקטות קצרות טווח על יישובים הקרובים לגבול עם ישראל. חיזבאללה, בהיותו ארגון חמוש הרבה יותר, ירה כ- 100-200 קטיושות ביום. חמאס שומר, בינתיים, על ממוצע של 30-40 רקטות ביום.
  • בשתי המלחמות ספג העורף הישראלי אבידות מעטות בנפש, ונזקים רבים ברכוש. בשתיהן, נפגעה משמעותית השגרה בקרב הישובים הישראלים בקו האש.
  • בשתי המלחמות פלשו כוחות קרקעיים של צה"ל לשטחו של האויב ובשתיהן לא הצליחה אותה פלישה להפסיק את ירי הרקטות.
  • בשתי המלחמות גייס צה"ל כוחות מילואים רבים. עם זאת, יש לציין שבמלחמת לבנון השנייה, כוחות אלו זכו לאימונים מעטים ולציוד חסר.
  • בשתי המלחמות יחס ההרוגים בקרב הישראלים, לעומת ההרוגים החמושים בקרב האויב נטה בהרבה לטובת צה"ל. בלבנון היחס היה שווה בערך ל- 1:6 בעזה 1:30.
  • בשתי המלחמות טעויות מבצעיות של צה"ל גרמו לפגיעה המונית באזרחים חפים מפשע.
  • שתי המלחמות יסתיימו בהסכם מדיני. סיום מלחמת לבנון השנייה התבסס על החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1701. מלחמת עזה, ככל הנראה תסתיים באופן דומה.

ההיבט המדיני:
האויב:

  • שני הארגונים הם ארגונים אסלאמיים קיצונים, בעלי מוסדות דתיים-חברתיים חזקים. התמיכה האזרחית הנרחבת להם הם זוכים, מתבססת על אותם מוסדות. החמאס הוא ארגון סוני קיצוני הנשען על אידיאולוגיית ארגון ה"אחים המוסלמים" ממנו צמח גם "אל קעידה".  החיזבאללה הוא ארגון שיעי המהווה שלוחה דתית וצבאית של משמרות המהפכה באיראן.
  • שני הארגונים בעלי זרוע מדינית ומהווים גורם שלטוני בכיר בארצם. החמאס הוא שליטה היחיד של רצועת עזה, וחיזבאללה הוא מפלגה פוליטית בעלת השפעה עצומה בלבנון.

מהלך המלחמה:

  • בשתי המלחמות ישראל זכתה, בתחילה, לתמיכה מוחלטת של ארה"ב, תמיכה מסויגת של מדינות אירופה ותמיכה לא פורמאלית של מדינות ערב המתונות. אמנם, ב- 2006, התמיכה הערבית הייתה הרבה יותר מרומזת ונסתרת, והמשטרים האירופיים, היו מעט פחות ידידותיים לישראל. אבל, בשתי המלחמות, האויב נתפס על ידי ממשלות אירופה כארגון טרור לא מוצדק, ובעיני מדינות ערב, כמטרד קשה, ואיום משמעותי על יציבות משטריהן.
  • בשתי המלחמות ההתנגדות בקרב הציבור באירופה ומדינות ערב הלכה והחריפה עם הזמן. התנגדות זו השפיעה על הממשלות אשר העצימו את התנגדותן.
  • בשתי המלחמות, אירועים בהם נהרגו בשוגג אזרחים רבים הפכו לנקודת מפנה ביחס הממשלות באירופה ובמדינות ערב כלפי ישראל, וגרמו להגברת הלחץ הבינלאומי עליה. בלבנון הייתה זו ההפצצה בכפר כנא, בעוד שבעזה הייתה זו תקיפת בית הספר של אונר"א.
  • בשתי המלחמות ספגה ישראל גינויים באו"ם. בשתיהן התכנסה מועצת הביטחון של האו"ם וקראה להפסקת אש מיידית.
  • בשתי המלחמות עמדו, ארה"ב צרפת ומצריים בראש המאמצים להסדר הפסקת אש, ובשתיהן עלה הרעיון של פיקוח בינלאומי באמצעות כוחות זרים.
  • שתי המלחמות אופיינו במתיחות רבה בין ראש הממשלה לשרת החוץ, ושר הביטחון. מתיחויות אלו גרמו לאי בהירות לגבי המשך הלוחמה ויעדיה.

לסיכום, ניתן לראות ללא ספק שקיים דמיון רב מאוד בין שתי המלחמות, גם בהקשר של אופי האויב, וגם באופי התנהלותה הצבאית והמדינית של המלחמה. אז, מה ההבדל?

לדעתי ההבדל, היחידי, הוא ההבדל התודעתי. מלחמת לבנון השנייה הייתה מפלה צורמת של ישראל מכיוון שכך הציבור הישראלי ראה אותה. הסיבה לכך היא פשוטה. כאשר הציבור הישראלי רואה את המלחמה כמפלה, קל מאוד לתקשורת, הישראלית והבינלאומית, לציירה ככזו. בנסיבות כאלו, כמובן שלאויב קל עוד יותר, להאדיר ולפאר את נצחונו המוחלט. באווירה כזו של קונצנזוס עולמי לגבי הפסדה המוחלט של ישראל במערכה, נשחקת יכולת ההרתעה שלה. שחיקה זו מביאה להתחזקות גורמים איסלאמיים קיצוניים בעולם, להתחמשותם, לריבוי בפעילותם, ולבסוף מביאים בפועל, להיחלשותה של ישראל. במילים אחרות, תפיסת המלחמה על ידי הציבור הישראלי כמפלה, גורמת לכך שהמלחמה תהיה, גם במציאות, מפלה.

מלחמת לבנון השנייה, הפתיעה את אזרחי ישראל בצורה מוחלטת. הרקטות המשופרות, שהגיעו עד לחיפה, בשילוב עם חוסר התפקוד של פיקוד העורף, חוסר היכולת של הצבא לעצור את ירי הרקטות, וההרוגים האזרחים והחיילים הרבים הביאו לתחושה כוללת של מפלה צבאית.
מאז אותה המלחמה, אמנם, הופקו לקחים מבצעיים רבים. אך, הלקח החשוב ביותר שהופק, היה שבכדי להשיג ניצחון במלחמה מסוג זה, צריך קודם כל ליצור תחושת ניצחון בקרב החברה הישראלית.
משמעות הגדרה מוזרה זו היא שהתועלת של ההישגים המבצעיים במלחמה, תלויה אך ורק, בתהודה שהם יוצרים בקרב החברה והתקשורת. במילים אחרות, גודלו של הישג מבצעי, לא עוד נמדד בגודל הפגיעה ביכולת המבצעית של האויב, אלא בהשפעה שהוא יוצר בקרב התקשורת והחברה.
את הטענה לעיל ניתן להסביר בצורה הטובה ביותר באמצעות דוגמא. ביום השני למלחמת לבנון השנייה, הפציץ חיל האוויר, תוך שימוש במודיעין מדויק, שנאסף לאורך שנים, את כל מערך הרקטות, לטווח ארוך ובינוני של חיזבאללה. מבצע זה כונה לימים "ליל הפאג'רים". המבצע היה, ללא ספק, הישג מבצעי אדיר. הוא השמיד כליל את רוב אמצעי הלחימה של חיזבאללה. הנשק היחידי שנותר בידי חיזבאללה לאחר המבצע, אשר היה בעל יכולת לפגוע בעורף הישראלי, היה הרקטות קצרות הטווח – קטיושות מסוג "גראד". רקטות אלו בעלות דיוק קטן מאוד, וראש נפץ דל. ההנהגה הצבאית והמדינית של ישראל ראתה במבצע זה, גורם מכריע במלחמה. הגדיל לעשות הרמטכ"ל, דן חלוץ, כשהודיע לשר הביטחון, עם סיום המבצע: "אדוני השר, ניצחנו במלחמה!". מבצע זה היה אחד הגורמים המכריעים לתחושת היוהרה בימיה הראשונים של המלחמה. יוהרה זו היוותה בסיס ליעדים המופרזים שהציבה הנהגת ישראל לצה"ל, ולהחרפת המלחמה. יחד עם זאת, התהודה של מבצע זה הייתה שונה בתכלית. הצנזורה הצבאית, לא התירה לפרסם את פרטי המבצע (הפרסום הראשון אודות המבצע היה רק לאחר סיום המלחמה), כך שרוב אזרחי ישראל לא ידעו אודותיו כלל. חיזבאללה, לא עשה, אי פעם, שימוש בטילים ארוכי הטווח שהושמדו, כך שהציבור הישראלי בכלל לא זכה לחוות על בשרו את מה שהושמד ולהבין את גודל ההצלחה. הרקטות הפרימיטיביות המשיכו ליפול בהמוניהן על יישובי הצפון ולהעצים את תחושת המפלה הישראלית. באופן פרדקסולי, אפשר להגיד שאילו ירה חיזבאללה טיל או שניים אל עבר מרכז הארץ בימיה הראשונים למלחמה, היה הציבור מרגיש את הצלחת המבצע ותחושת הניצחון הייתה טובה יותר.
הצגתי כאן דוגמה קלאסית למבצע מושלם, בעל הישגים מבצעיים אדירים. מבצע אותו ההנהגה, לא הצליחה לתרגם לניצחון בפועל.
המבצע האווירי הראשון במלחמת עזה, היה גם כן, בעל הישגים מבצעיים חשובים, אך ללא ספק פחותים משל "ליל הפאג'רים". אף על פי כן, באמצעות פעילות תקשורתית חכמה, הצליחה ההנהגה הישראלית לתרגם מבצע זה לניצחון גם בהיבט התודעתי. כל מי שנמצא בארץ בזמן האחרון יודע שאין מה להשוות בין התחושה הציבורית לאחר הימים הראשון (והמוצלחים), של מלחמת עזה לתחושה לאחר הימים הראשונים (והמוצלחים, לפחות מבחינה מבצעית) של מלחמת לבנון.
ההבדל המרכזי הוא שבמלחמת לבנון ההנהגה התמקדה בניסיונות להשיג הישגים מבצעיים חשובים, בעוד שבמלחמת עזה ההנהגה מתמקדת בניסיונות להשיג הישגים תודעתיים. הפעולות המבצעיות של הצבא, לפיכך, מתוכננות כך שישיגו הישגים תודעתיים, ולאו דווקא מבצעיים.

ניתן לראות שכל הניהול מלחמת עזה מתבצע תחת העיקרון הזה. להלן כמה אבחנות לגבי התנהלות המלחמה:
איסור כניסת תקשורת לשטחי הקרבות: במלחמת לבנון השנייה, כתבי תקשורת התלוו לפעולות צה"ל ודיווחו מהשטח. כל חצי שעה השתנו הכותרות בעיתוני התקשורת המקוונת והביאו פרטים חדשים על הנעשה בקרב. לעומת זאת, המלחמה הזו היא מהמשעממות במלחמות ישראל. ימים שלמים עוברים ללא כותרות חדשות. מהדורות חדשות שלמות ממחזרות את אותן הידיעות שוב ושוב.
איסור הכנסת התקשורת מאפשר לצה"ל, ולהנהגה המדינית לשלוט במידע העובר לכלי התקשורת, ובכך למזער נזקים תודעתיים. מנגד, כלי התקשורת, הרעבים למידע, יפרסמו שוב ושוב את המידע המועט שהוא יבחר להעביר להם.
הנמכת ציפיות: בניגוד למלחמת לבנון השנייה שמטרותיה היו "לרסק את חיזבאללה, להחזיר את השבויים ולהפסיק את הטילים", מטרות מלחמת עזה מוגבלות למדי וכוללות את הפסקת הברחות הנשק לעזה, ו"חתימה על הסכם הפסקת אש בתנאים טובים יותר לישראל". הנמכת ציפיות זו מונעת מפח נפש, כמו זה שהיה בלבנון, כאשר התברר שהמטרות שהוצבו לא היו ברות השגה.
כוננות ספיגה: כפי שכתבתי בפוסט הקודם, הצפי לקצב ירי הטילים על יישובי הדרום לפני המלחמה עמד על 100-200 שיגורים ביום. כאשר בפועל ממוצע השיגורים עומד על 30-40. יכול להיות שפעילות צה"ל הורידה את כמות השיגורים, אך, נכון לעכשיו, לא פורסם מידע המאמת פגיעה כה משמעותית בחוליות משגרים לכן, סביר יותר להניח, שהצפי לירי היה מוגזם על מנת להציג הישג בהפחתה עצומה של כמות שיגורי הרקטות.
יחסית מעט חיילים הרוגים: היציאה למבצע קרקעי הייתה הכרח. עם זאת, טיבו ועומקו של המבצע הוא כבר נושא אחר. נכון לעכשיו, צה"ל טרם נכנס לאזורים הצפופים של עזה. צה"ל כרגע התמקם בפאתי עזה ומחנות הפליטים ומתמקד בפעולות בשטחים פתוחים. כך מצד אחד, קיים רושם חזק, שצה"ל אכן נמצא בעזה ונלחם בהצלחה, עם חמושי החמאס. אך מצד שני, פעולות צה"ל לא יוצרות מגע רב עם פעילי החמאס, ואין הרוגים רבים לכוחותינו. צה"ל, באופן מכוון, לא נכנס לאזורים הצפופים של הרצועה, תוך ידיעה שהכניסה תגרום להרוגים רבים, אשר יפגעו בהצלחה התודעתית. פגיעה זו בהצלחה התודעתית תהיה רבה לאין שיעור מהתועלת התודעתית שיביאו ההישגים המבצעיים בכניסה שכזו.
טיפול בעורף: פיקוד העורף, היה אחד הגורמים הצה"ליים שספגו את הביקורת הנוקבת ביותר בדו"ח וינוגרד. הוא, ללא ספק, הגיע למלחמת עזה מוכן הרבה יותר, וגרם לתחושה בקרב ישובי הדרום שצה"ל שולט בנעשה. תחושה זו מצמצמת את האפקט השלילי שיוצר המשך ירי הרקטות אל ישובי הדרום.
אי השתתפות חיילי מילואים בקרבות: נכון לעכשיו, חיילי המילואים לא משתתפים בקרבות. זאת בניגוד להרוגים הרבים בקרב חיילי המילואים בלבנון. אי השתתפות חיילי המילואים מייצרת תחושה ש"צה"ל יכול להתמודד" עם המלחמה ללא גיוס כוחות נוספים.

לסיום, ברצוני להדגיש, שהמסר שלי הוא לא שהניצחון של צה"ל מדומה. להיפך, אני טוען שהניצחון של צה"ל הוא במלחמת עזה הוא אמיתי והושג בחוכמה רבה, תוך הבנה מעמיקה בקרב ההנהגה המדינית בישראל שיש למקד את הפעילות המבצעית בכזו שתביא הישגים תודעתיים ולאו דווקא מבצעיים.

14 תגובות

14 תגובות לפוסט “המלחמה הזו והמלחמה ההיא”

  1. Eesh ISRAELבתאריך 11 ינו 2009 בשעה 0:54

    אז מה שאתה אומר בעצם זה שניצחון תודעתי (שלא מלווה בהישגים מבצעיים או מדיניים) הוא לא ניצחון מדומה?

  2. אופיר ISRAELבתאריך 11 ינו 2009 בשעה 1:18

    נוימן – אפשר אפילו להגיד שהניצחון או ההפסד מתרחש רק בתודעה. בסוף הסיבוב הזה יהיה לנו אוסף מסוים של השגים שונים (מבצעיים, מדיניים וכו') וכשלונות שונים, שחלק יפה מהם כבר קרו. אנחנו נבחר האם להגדיר אותם כניצחון או הפסד, ולדעתי לא ברור שכולנו נסכים האם ניצחנו או לא.
    גם ברור שאנחנו והפלשתינאים (או העולם כצופה) לא חייבים להסכים על מי ניצח ומי הפסיד.

  3. דנה JAPANבתאריך 11 ינו 2009 בשעה 8:31

    איתמר – מעניין מאד. בתור סטודנטית לשעבר לפסיכולוגיה, אני תומכת נלהבת ברעיון שכל מציאות באשר היא מתווכת על ידי התודעה שלנו, כך שאין ספק שלגבי המסר המרכזי של הפוסט הזה אני מסכימה איתך לחלוטין.

  4. עליזה ISRAELבתאריך 11 ינו 2009 בשעה 9:00

    איתמר, הניתוח האנליטי שלך מאיר עיניים, אבל מכווץ את הלב. אוי לרגע שבו תתהפך אותה תודעה. היא מצטיירת כמשהו יחסי ולא רציונלי, ומכאן – הפכפך ותלוי על בלימה.

  5. admin ISRAELבתאריך 11 ינו 2009 בשעה 9:10

    אענה על התגובות בסדר כרונולוגי:
    Eesh זה בדיוק מה שאני אומר. לפעמים יש קורלציה בין הישגים מבצעיים להישגים תודעתיים אבל לא תמיד, כפי שקרה בדוגמאות שהבאתי. קברניטי מלחמות מסוג זה צריכים לכוון את העשייה המבצעית לכזו שתביא ניצחון תודעתי ולאו דווקא לכזו שתפגע פגיעה מקסימלית בכוחות האויב.
    אופיר – בסוף המלחמה הזו אף אחד לא יזכור את אוסף המבצעים וההשגים המבצעיים. מה שייזכר יהיה הרושם שהותירה המלחמה. לכן יש לשאוף לכמה שיותר הישגים תודעתיים וכמה שפחות מפלות תודעתיות, כי הסכום שלך כל אלה יקבע את גורל המלחמה.
    דנה – לא ידעתי שאני מאשרר כאן מודלים פסיכולוגים 🙂 טוב לדעת.

  6. admin ISRAELבתאריך 11 ינו 2009 בשעה 9:15

    וכמענה לתגובה האחרונה שעוד לא הספקתי לקרוא בעת הכתיבה של התגובה הקודמת:
    עליזה: זה אכן הפכפך ותלוי במאפייניה של החברה הישראלית. אבל כשמסתכלים על מאפיינים של חברה גדולה, המורכבת ממיליוני בני אדם, המאפיינים של התגובות לארועים שונים הם די קבועים וניתנים לצפיה. זה בדיוק מה שעושה ההנהגה. בונה את הארועים בהתאם לתחזיותיהם של התגובה בציבור. בינתיים הם די מדייקים.

  7. איילת ISRAELבתאריך 11 ינו 2009 בשעה 9:50

    איתמר, הגבת קודם: "קברניטי מלחמות מסוג זה צריכים לכוון את העשייה המבצעית לכזו שתביא ניצחון תודעתי ולאו דווקא לכזו שתפגע פגיעה מקסימלית בכוחות האויב."
    מעניין שבלבנון הם נכשלו בזה כפליים. הם גם נכנסו עם כל הכוחות במרץ כדי להגיע לליטני, במטרה להשיג יתרון תודעתי, או ניצחון תודעתי או איך שקראו לזה ליתר דיוק "קרב תודעתי" (ועוד יותר במדויק, הקרב בסלוקי), וגם כוחות האוייב פגעו פגיעה מקסימלית בכוחותינו, מה שגרם לקרב התודעתי היומרני הזה להטות את הכף שלא לטובתנו.

    לכן בעניין זה, דעתי היא שלפעמים המטרה של התודעה מעוורת את עינינו מפני האמת, מפני חולשותינו, ומפני נתונים בשטח שיש לקחת בחשבון.

    דבר נוסף, אני חושבת שהתודעה הולכת יד ביד עם ההסברה, וזה כבר נושא שדנו בו בעבר, מלאכת ההסברה שלנו אל מול מלאכת ההסברה שלהם. התירוצים שלנו מול התירוצים שלהם. מה שטוב כנראה במערכה כעת מול חמאס, זה שלא נדרשנו להסביר יותר מדי, המצב היה ידוע והסביר את עצמו. זה נתן לנו יתרון הסברתי / "תודעתי", אל מול שאר העולם. וגם מול הישראלים, שזכרונם לפעמים קצר, אבל בטווח של השבוע-שבועיים מתום הפסקת האש הם הספיקו לראות שחמאס ממשיך לירות ולהפר את השקט, ורק חיכו שצה"ל יכנס (ולא היססו לזעוק זאת מעל מסכי הטלביזיה). וכך צה"ל בשירות העם, המדינה, הקברניטים, וכנראה גם מערכת הבחירות, נכנס בדרך המלך לעזה, כשכולם מעודדים אותו מהיציע. מתישהו ההסברים יגמרו לנו (זה מתחיל בימים אלו, מאז מקרה אונר"א, שלדעתי הוסבר כמה ימים מאוחר מדי), ואז נרגיש בנזקי התודעה.

  8. גיל ISRAELבתאריך 11 ינו 2009 בשעה 20:31

    תיאוריה מאוד מעניינת, ואני גם מאוד מסכים איתה.
    אבל מעצבן אותי דבר אחד בנכונות של התיאוריה הזו: לא באמת נראה לי שההנהגה הישראלית למדה את הלקח ממלחמות קודמות. נראה לי יותר הגיוני שההנהגה עובדת שעות נוספות על נצחונות תודעתיים רק בגלל הבחירות הקרובות.
    ואם אני צודק, אז אוי ואבוי לנו במלחמה הבאה…

  9. admin ISRAELבתאריך 11 ינו 2009 בשעה 20:54

    בתגובה לאיילת: במלחמת לבנון השנייה, עשו שימוש לא נכון במילה תודעה. אולמרט רצה "לצרוב את ניצחון צה"ל" בתודעת האוייב, כאשר בפועל, הוא היה צריך לצרוב אותה בתודעת הישראלים. הקונספציה שלו הייתה מוטעית, שבהשתלטות בזק על שטחים נרחבים במרכז לבנון, ממש לפני הפסקת האש ייצרב משהו בתודעה של מישהו. בפועל, התברר שהישראלים לא מתרגשים מהצלחות מבצעיות שכאלו, הם לוקחים קשה כישלונות צבאיים, ועוד יותר קשה, חיילים הרוגים. לכן המהלך הזה היה סמל לכישלון המלחמה.
    בתגובה לגיל: וועדת וינוגרד לא הייתה נעימה לאולמרט ושאר הקברניטים, אין לי ספק שהם קראו את מסקנותיה והסיקו רבות מהן. הם רחוקים משלמות, אבל בגלל ששתי המלחמות מאוד דומות אחת לשניה (מקרה נדיר בהיסטוריה) הפקת הלקחים, דווקא מאוד תרמה…

    אגב, נכון לעכשיו נמצא הפוסט שלי במומלצים באתר הראשי של קפה דה מרקר, עם 500 צפיות והרבה טוקבקים הזויים. אתם מוזמנים לקרוא.

  10. זליג GERMANYבתאריך 12 ינו 2009 בשעה 12:50

    תיאוריה מעניינת, וללא ספק נכונה (ברובה הגדול, אם לא בכולה). תודעה קובעת את העובדות, השירות חשוב לא פחות מהמוצר, הקהל שומע את מה שהוא רואה. אירוני ודבילי, אבל די מדוייק.
    השאלה הפרקטית של המלחמה הזאת היא, כמובן, מה הלאה. התודעה הישראלית היא גם בעוכרינו בבואנו לענות על השאלה הזאת, כי זו התודעה שספגה טראומות רבות במשך השנים וסטירות לחי רבות, ומבכרת מלחמה על יוזמות מדיניות בונות (שלא להגיד את המילה הגסה "שלום").

  11. אחת שיודעת ISRAELבתאריך 12 ינו 2009 בשעה 23:28

    ניתוח מעניין מאוד !

  12. admin ISRAELבתאריך 13 ינו 2009 בשעה 22:37

    בתגובה לזליג: אולי יש טעם לנסות ולעצב את כללי המשחק, ליזום שינויים חברתיים שיגרמו לתודעה להתעצב בדרכים יותר אינטילגנטיות, אבל אני בספק אם זה אפשרי. אתה שואל מה הלאה? לדעתי צריך להמשיך ולבחון בכל עימות עתידי, מהו ה"ניצחון" ולהתאים את הפעילות המבצעית אל ההגדרה הנכונה. החוקים לא נשארים קבועים לאורך זמן ומה שנכון למלחמה מסוג זה לאו דווקא נכונים למלחמה מסוג אחר…

  13. […] שעקב אחרי התגובות, אולי שם לב, שהפוסט הקודם עורר עניין רב בקפה דה מרקר. אני נוהג להעלות כל פוסט […]

  14. […] הפוליטי-מדיני-ביטחוני בכל האזור, ובין השאר גרמה לפרוץ המלחמה הנוכחית. אבל עדיין, התחושה שלי היא שהדיון הציבורי לגבי שאלת […]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏