פברואר 27 2015

ההזייה הצ'רצ'יליאנית של נתניהו

מאת: בשעה 17:15 נושאים: כללי,מדיניות חוץ,פוליטיקה

כדי להבין מה מניע את נתניהו לצאת למסע ההרס המדיני בוושינגטון בשבוע הבא יש לצאת למחוזות הנפש ולהבין מהו בדיוק הסיפור שהוא מספר לעצמו כדי להצדיק את המהלך. על סמך התבטאויות העבר שלו ושל מקורביו, זהו בערך הסיפור:

ההזייה הצ'רצ'יליאנית של ביבי

ההזייה הצ'רצ'יליאנית של ביבי

כמו בסוף שנות השלושים, גם היום עומדים העולם המערבי והעם היהודי בפרט בפני סכנה קיומית. אז, היה זה האויב הנאצי שאיים העולם, והיום אלו הם האסלאם הקיצוני והגרעין האיראני שמאיימים על התרבות המערבית.
כמו בסוף שנות השלושים, גם היום מעצמות המערב לא מזהות את חומרת האיום, ובמקום לחסלו במחי יד הן פועלות בפייסנות אל מול האויב שימשיך לתעתע בהן עד שישיג את מטרתו.
הסכם הגרעין המתגבש מול איראן הוא הסכם תבוסתני ופייסני אשר מזכיר את הסכם מינכן שאפשר להיטלר להשתלט על צ'כוסלובקיה ב- 1938.
כמו ווינסטון צ'רצ'יל בסוף שנות השלושים, עומד כיום נתניהו ובראייתו לעתיד מתריע על הסכנה. כמו צ'רצ'יל, נתניהו לא מהסס ללכת נגד הזרם, נגד המעצמות החזקות ביותר ונגד דעת הקהל.
כמו צ'רצ'יל, נתניהו מעז להסתכל על הסכנה בעיניים ריאליסטיות.
כאשר העולם יתפכח זה יהיה כבר מאוחר מדי. את מה שניתן היה לעשות בקלות עכשיו יהיה הרבה יותר קשה, אם לא בלתי אפשרי, לעשות אחר כך.
בימים אלה נתניהו אמנם נתפש כמנהיג חצוף אשר פועל נגד האינטרס של עמו, אך בספרי ההיסטוריה הוא ייזכר כמו ווינסטון צ'רצ'יל – מנהיג שזיהה מראש את גודל הסכנה ועשה ככל יכולתו למנוע אותה, זה שהעז לצעוק ש"המלך הוא עירום" וזה שכיוון את העולם המערבי אל הדרך הנכונה.

זוהי תמצית ההזייה הצ'רצ'יליאנית שמנחה את נתניהו בדרכו להחריב את יחסי ישראל וארה"ב השבוע.

לגבי הנזק העצום שנתניהו יגרום אין כמעט ויכוח. אם בעבר ניסה נתניהו להסתיר את חתרנותו בפוליטיקה הבין-מפלגתית בארה"ב עכשיו הוא עושה זאת בריש גלי.
אפילו הנרטיב של נתניהו לא מתכחש לנזק שייגרם, אך גורס שהמאבק באיום האיראני שווה את הנזק.

ההיסטוריונים מעריצים מנהיגים כמו צ'רצ'יל אשר מצליחים לחזות מבעוד מועד את מה שהם עצמם, יינתחו רק לאחר מעשה. אביו של נתניהו הוא היסטוריון שכזה, ואולי אחטא ב"פסיכולוגיה בגרוש" אם אנחש שדחף ראשוני לזכות בהערצת אביו יצר בתודעתו של נתניהו הזייה האומרת שהוא עצמו הגרסה המודרנית של ווינסטון צ'רצ'יל. אין ספק שסביבתו ה"יסמנית" של נתניהו ואישיותה המעורערת של רעייתו תורמים אף הם להתגבשות ההזייה.
אני אמנם לא שותף לדימוי של נתניהו שמשווה את מצבנו היום למצבה של יהדות אירופה בשנות השלושים, אך גם אם אזרום עם הדימוי הזה, אוכיח בפוסט שגם אם נסכים שאיראן והאסלאם הקיצוני הם סוג של "היטלר מודרני", נתניהו הוא ממש (אבל ממש) לא "צ'רצ'יל מודרני".

אתחיל בעיקר – הפעולות בפועל שנוקט המנהיג נגד התוקפן. צ'רצ'יל, ברגע שניתנה לו ההזדמנות נלחם בחירוף נפש באויב הנאצי. הוא נלחם כפי שהכריז: "בים, ביבשה, באויר בכל מאודנו ובכל הכח שאלוהים נתן לנו". צ'רצ'יל המשיך להילחם באויב הנאצי גם כאשר נותר לבדו ללא כל בעלי ברית במערכה.
הוא המשיך במלחמה גם כאשר מושבות האימפריה הבריטית באסיה נפלו אחת אחרי השנייה.
הוא המשיך גם כאשר טילים גרמניים החריבו את ערי בריטניה וגרמו לעשרות אלפי הרוגים אזרחיים. צ'רצ'יל אפילו לא שקל להסכים להצעת השלום שהציע לו היטלר, שהייתה מוציאה את בריטניה מכלל סכנה מיידית.

נתניהו, סימן לעצמו "היטלרים" אחרים – הגרעין האיראני והאסלאם הקיצוני בדמות החמאס. במהלך שש שנות כהונותו כראש ממשלה, נתניהו אמנם נאם אינספור נאומים צ'רצ'יליאנים אך בניגוד לצ'רצ'יל, בפועל, הוא לא עשה דבר כדי להשמיד את האיום האיראני ולהילחם בחמאס.
אני כלל לא בטוח שפעולה צבאית באיראן היא הדרך הנכונה לפעול, אך בתודעה של נתניהו, אם הגרעין האיראני הוא סכנה כל כך מוחשית ומיידית לעם היהודי, הרי שהוא היה חייב לפעול. כיצד ייתכן הדבר שבמהלך שש שנים, בהן כיהן כראש ממשלה, נתניהו לא עשה דבר כדי להכחיד את האיום הזה? איך נתניהו יכול לראות את עצמו כצ'רצ'יל מודרני לאור פועלו העלוב כל כך כנגד התוקפן?

אם בוחנים את פעולותיו של נתניהו כנגד האסלאם הקיצוני הרי ששם מצבו גרוע בהרבה.
מדיניותו של נתניהו כלפי החמאס כללה הסרת המצור, שחרור אלפי מחבלים, הימנעות מנסיון לערער את יציבות שלטון החמאס בעזה, הידברות עקיפה עם מנהיגיו למען השגת שקט זמני והשלמה עם המשך התחמשותו של חמאס.
מדיניות זו היא ההגדרה של פייסנות! הפייסנות של נתניהו לא הייתה מביישת את צ'מברליין ודלאדייה שאפשרו להיטלר להשתלט על צ'כוסלובקיה בחתימתם על הסכם מינכן.
לנתניהו היו כל הכלים והזמן הדרוש לפעול נגד חמאס. בפועל, חוץ מלשאת נאומים דרמטיים הוא לא עשה דבר על-מנת להפיל את חמאס.
שוב, אציין שאני כלל וכלל לא נגד הידברות עם החמאס, ואני לא בהכרח סבור שפעולה צבאית באיראן היא מעשה חכם. כל מה שאני טוען הוא שאם נתניהו רואה בכנות את איראן והאסלאם הקיצוני כ"היטלר מודרני" הרי שהתמודדותו מולם מאפיינת הרבה יותר צ'מברליין מודרני מאשר צ'רצ'יל מודרני.

נעבור הלאה, ונמשיך למערכה הדיפלומטית. צ'רצ'יל ידע כבר בתחילת המלחמה שללא שותפות עם ארה"ב הוא לא יוכל להביס את האויב הנאצי. בתחילת המלחמה, בית הנבחרים האמריקאי נקט במדיניות בדלנית ולא אפשר לנשיא האמריקאי להתערב בה.
צ'רצ'יל הבין זאת, ובמקום ללכת ראש בראש נגד רוזוולט, הוא נקט במדיניות של תיאום. הוא יצר קשרים קרובים עם הנשיא, והצליח להוציא מארצות הברית את מקסימום הסיוע שיכול היה לקבל באותה תקופה. ארה"ב בהתחלה אמנם לא שלחה חיילים למלחמה, אך היא שלחה סיוע צבאי וכלכלי נרחב לבריטניה שאפשר לבריטניה לשרוד בתקופת הבליץ. היחסים הקרובים שכונן צ'רצ'יל עם ארצות הברית לפני שארה"ב הצטרפה למלחמה, התוו את הדרך לשיתוף פעולה הדוק ומועיל לאחר הצטרפותה למלחמה. צ'רצ'יל ידע לקרוא את המפה הפוליטית האמריקאית ויידע להוציא מבעלת בריתו את המקסימום שיכול היה בכל רגע נתון.

לעומת צ'רצ'יל, נתניהו נוהג בטקטיקה הפוכה. במקום ליצור קשרי אמון עם הממשל האמריקאי ולרתום אותו למאמץ מול איראן על בסיס ערכים ואידיאולוגיה משותפים, נתניהו נוהג בנשיא ארה"ב כמו ילד פוחז ולא מהסס לנזוף בו ולהשפיל אותו בכל הזדמנות.
במקום לנצל את הלובי היהודי האמריקאי חוצה המפלגות, נתניהו פועל בניגוד לדעתם ולאינטרס של למנהיגי הקהילה היהודית וכורת ברית עם הקיצוניים ביותר שבשורות המפלגה הרפובליקאית נגד ממשל אובאמה.
הרפובליקאים הקיצוניים, חברי "מסיבת התה" שיריעו לנתניהו בסיום הנאום שלו בקונגרס הם תנועה מוקצית בקרב רוב רובו של הציבור האמריקאי. מדובר בנוצרים פנאטיים אנטי-ליברלים וקיצוניים הרואים בישראל כלי להגשמת נבואות יום הדין של הנצרות.
הזיהוי של ישראל עם פנאטים שכאלה יוצרת לישראל דימוי שלילי לא רק בקרב מרבית הציבור האמריקאי אלא גם בקרב הקהילות היהודיות בארצות הברית.
צ'רצ'יל, בניגוד לנתניהו, ידע שהדרך לגייס את ארצות הברית למלחמה אידיאולוגית צודקת נגד התוקפן, עוברת דרך הסכמה עם הממשל ולא דרך כריתת ברית עם חברי קונגרס קיצוניים מתלהמים.

נמשיך ונבחן את האופן בו התמודדות נתניהו וצ'רצ'יל עם הצורך לבצע הקרבה למען המטרה הגדולה. לנגד עיניו של צ'רצ'יל תמיד עמדה המטרה הסופית והיא הניצחון במלחמה. למען הגשמת המטרה הזו הוא ביצע ויתורים שלא חלם שיעשה בעבר. כך עשה כאשר הסכים לכרות ברית עם שנואת נפשו האידיאולוגית בריה"מ, לחלוק עמה סודות טכנולוגיים ומודיעיניים ואף לשלוח לה כמויות אדירות של מזון, ציוד, נשק ותחמושת. כאן יש לזכור צ'רצ'יל הוא קפיטליסט מהסוג האידיאולוגי ביותר. לפני עליית הנאציזם, לא ניתן היה לדמיין שהוא יסכים לשתף פעולה עם בריה"מ הסובייטית. כך גם קרה בהמשך המערכה, כאשר בעלות הברית לקחו את היוזמה. צ'רצ'יל הבין שכדי להציל את המולדת יהיה עליו לוותר על האימפריה הבריטית. שוב, יש לזכור שלפני המלחמה, בריטניה הייתה המעצמה הגדולה והחזקה בעולם ולאחריה היא נותרה מדינה מרוששת ושבורה.
ומה לגבי נתניהו? כדי לבנות ולטפח את הברית המערבית נגד איראן, נדרש נתניהו לפעולה פשוטה אחת. הוא לא נדרש לוותר על ה"אימפריה" אלא רק להקפיא את הבנייה בהתנחלויות. התמורה שהעולם הציע תמורת הקפאת הבנייה הייתה מדהימה – גיבוש קואליציה ערבית נגד איראן, סיוע צבאי וכלכלי של מיליארדים, הסרת הבידוד העולמי, הסכמי סחר עם אירופה ועוד ועוד.
בעוד שצ'רצ'יל גילה גמישות חסרת תקדים, נתניהו לא היה מוכן אפילו לוותר על כמה מאות יחידות דיור בשומרון.

גם במאבקו מול התוקפן השני, האסלאם הקיצוני בדמות החמאס, לא גילה נתניהו גמישות. האויב הגדול ביותר של חמאס, והיחידי שיכול להוות לו חלופה ולהביא למפלתו בעזה הוא אש"ף. הדרך האפקטיבית היחידה להילחם בחמאס היא קשיחות מדינית אל מולו וחיזוק היריב שלו. אם נדמה (לפי ההזייה של נתניהו) את חמאס לגרמניה הנאצית ואת אש"ף לרוסיה הסובייטית, גם כאן נתניהו לא עשה את המעשה הצ'רצ'ילי המתבקש, ולא הסכים לכרות ברית עם יריב נגד אויב גדול ומסוכן בהרבה.
במקום לחזק את כלכלת הרשות הפלסטינית ולתגמל את אבו מאזן על שיתוף הפעולה הבטחוני ופעולותיו נגד החמאס, נתניהו בחר דווקא לפגוע בכלכלת הרשות הפלסטינית, ולהקפיא את כספי המסים שלהם. במקום לבודד את חמאס, נתניהו בחר להסיר את המצור על עזה. במקום להקפיא את הבנייה בהתנחלויות המבודדות, ולהקל את סבלם של תושבי הרשות, בחר נתניהו דווקא לצ'פר את חמאס ולשחרר מאות ממחבליו.

ולבסוף, הבדל מהותי נוסף בין נתניהו לצ'רצ'יל הוא ההבדל האידיאולוגי. צ'רציל אמנם היה לאומן קפיטליסט ואימפריאליסט, אך מעל הכל הוא היה דמוקרט וליברל. הוא הוכיח זאת, כאשר הקריב את האימפריה והמליך את הסוציאליזם על חצי מהעולם למען שימור הדמוקרטיה.
נתניהו, כמו צ'רצ'יל הוא לאומן ואימפריאליסט, אך בניגוד אליו הוא לא דמוקרט ולא ליברל. מטרת העל של נתניהו היא שימור ה"אימפריה" (מפעל ההתנחלויות), ולמען המטרה הזו הוא יקריב את הדמוקרטיה ויחריב את הליברליזם: הוא יפעל לריסוק כלי תקשורת חופשיים; הוא יעמיק את אפליית המיעוטים; הוא יעמוד מנגד ולא יטיל ביקורת כאשר גורמים גזעניים ופאשיסטים ישתלטו על השיח הציבורי הישראלי. נתניהו לא פועל מתוך שליחות להציל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הוא פועל נגד תוקפן דתי וקיצוני, על מנת לשמר אידיאולוגיה דתית קיצונית אחרת.

אני חושב שהמסר שעולה מכאן די ברור. אני אמנם לא מסכים שמצבנו הוא כמו בשנות השלושים, שאיראן והאסלאם הקיצוני מאיימים כמו גרמניה הנאצית ושאנו בסכנה כמו יהדות אירופה במאה ה- 20. הדימויים הללו קיימים אך ורק בתוך ההזייה של נתניהו. אבל, גם אם נשתף פעולה עם ההזייה הזו, ונניח שהוא צודק בדימוייו, ברור לכל שנתניהו הוא אמנם נהנתן, חובב תענוגות וסיגרים, אך הוא ממש לא עשוי מאותם החומרים של צ'רצ'יל.
נתניהו לא ייזכר בהיסטוריה כמנהיג אמיץ שראה רחוק ורתם את עמו למען הדמוקרטיה. הוא ייזכר כמנהיג כושל, שמשום מה, זכה להנהיג את ישראל לאורך תשע שנים (לפחות). הוא ייזכר כמנהיג שהיו לו כל ההזדמנויות, הזמן והמשאבים לעשות דברים גדולים, אך במקום לפעול באומץ למען עמו הוא פעל תוך כניעה לחרדות הקמאיות שלו, ולשיגעון הגדלות שלו.

5 תגובות

5 תגובות לפוסט “ההזייה הצ'רצ'יליאנית של נתניהו”

  1. זליג GERMANYבתאריך 27 פברואר 2015 בשעה 21:11

    מופתי ומדוייק. תודה על הפוסט החשוב הזה!

  2. אורי ISRAELבתאריך 28 פברואר 2015 בשעה 8:42

    רוב המאמר נשמע לי הגיוני (בהסתייגות שאינני היסטוריון ולא בדיוק מתמחה בפועלו של צ'רצ'יל, מעבר לידע כללי). אבל יש נקודת הבדל מעניינת אחת. צ'רצ'יל התמודד (עד 1942) עם סיטואציה שבה הנשיא עמד לצידו אך הקונגרס הערים קשיים. נתניהו חש שהוא מתמודד מול מצב הפוך: חלק ניכר מהקונגרס לצידו, אך הנשיא מערים קשיים. אני משער, עם זאת (ויתקנו אותי היסטוריונים אם אני טועה), שצ'רצ'יל לא התערב במאבקי הכוח הפנימיים בוושינגטון, אלא ניסה לעבוד עם רוזוולט במידת האפשר במסגרת אתוס של אי-התערבות בענייניה הפנימיים של ארצות הברית. סביר גם שרוזוולט הבין, שנסיון של צ'רצ'יל להתערב ישירות בעבודת הקונגרס יחליש את מעמד שניהם (צ'רצ'יל ורוזוולט כאחד). נראה שדרך חשיבה זו אינה מנחה, לא את נתניהו ולא את תומכיו בקונגרס.

  3. admin ISRAELבתאריך 01 מרץ 2015 בשעה 9:53

    ההבדל הוא אכן שצ'רצ'יל פעל תוך הכרת מגבלות הכח שלו ומתוך צניעות דיפלומטית במטרה להגיע להסכמה עם הממשל האמריקאי, בניגוד לנתניהו שתופס את עצמו כסוג של מנהיג על, שמסוגל לבחוש בעניינים פנימיים של מעצמת על תוך גרימת נזק בלתי הפיך.

  4. אורי אחר ISRAELבתאריך 25 מרץ 2015 בשעה 8:36

    אם הייתי צריך לכתוב תשובה לכל ההנחות השגויות והאמירות המוטעות במאמר הזה, היתה יוצאת לי תגובה יותר ארוכה מהמאמר עצמו, וממש אין לי זמן לזה.

  5. admin ISRAELבתאריך 25 מרץ 2015 בשעה 9:42

    תודה, אורי אחר. הייתי מנסח תגובת-נגד צינית, אבל ממש אין לי זמן לזה.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏