ינואר 18 2009

ההינתקות במבט לאחור– האם התמורה עלתה על המחיר?

מאת: בשעה 22:11 נושאים: פוליטיקה

זה די ברור שהרוב המוחלט של הישראלים רואה בתכנית ההינתקות מעשה איוולת אשר הביא, בין השאר, להידרדרות בהרתעה הישראלית, עליית חמאס לשלטון וירי בלתי פוסק של רקטות אל עבר יישובי הנגב המערבי. יש מידה מסוימת של אמת בטענות הללו, תכנית ההינתקות הביאה לשינוי מוחלט במצב הפוליטי-מדיני-ביטחוני בכל האזור, ובין השאר גרמה לפרוץ המלחמה הנוכחית. אבל עדיין, התחושה שלי היא שהדיון הציבורי לגבי שאלת ההינתקות נמצא עדיין בשלב מאוד התחלתי, ואפילו פשטני.

ההינתקות - זה היה שווה את המאמץ?

ההינתקות - זה היה שווה את המאמץ?

אנחנו נמצאים כעת בשלהי מלחמת עזה הראשונה. בקרוב יגיעו הסיכומים, תמונות מצב מחודשות ומסקנות אשר, ככל הנראה, יגרמו לשינויים בתפיסה המדינית-ביטחונית בגבול עזה. בקרוב יידרשו המנהיגים לקבל החלטות מרחיקות לכת בגזרת עזה. יש לזכור שתכנית ההינתקות זכתה לפופולאריות רבה בזמנה. אם היא אכן הייתה טעות, אולי ניתן יהיה, באמצעות הרחבת הדיון, למנוע מטעויות דומות לקרות שנית. לכן, זהו הזמן הנכון לקחת את שאלת ההינתקות שלב אחד קדימה ולהבין מהן, באמת, תוצאותיה.

הגישה האינטואיטיבית גורסת שאמנם, המצב הביטחוני בנגב המערבי, לפני ביצוע ההינתקות, היה רחוק ממושלם, אבל הוא היה לאין שיעור טוב יותר מהמצב כיום. לפיכך, אומרת האינטואיציה, ההינתקות הייתה טעות. הקונצנזוס הקיים לגבי הטעות שבהינתקות, ללא ספק, מתבסס על גישה זו.
עם זאת, יש להיזהר לפני שמפעילים את הגישה האינטואיטיבית. הגישה הזו לא בוחנת את כל החלופות שעמדו לפני המנהיגים בעת ההחלטה. היא מתעלמת מהיבטים לא ביטחוניים שלה, כגון: היבטים מדיניים, כלכליים וחברתיים. היא לא מבדילה בין תוצאות ישירות שנגרמו על ידי אותה החלטה, לבין אירועים בלתי תלויים אשר היו קורים גם בלעדיה.

ברצוני לבחון את ההחלטה על תכנית ההינתקות בשני מישורים:
טיב ההחלטה: במישור זה אבחן האם ההחלטה על ביצוע ההינתקות התקבלה באופן שקול, הגיוני וחכם. זאת על בסיס מצב הדברים, והמידע שעמד לרשות מקבלי ההחלטה בעת קבלת ההחלטה. שכן, אין זה הוגן להיות "חכמים בדיעבד" ולבחון את טיב ההחלטה רק על בסיב מבחן התוצאה.
מבחן התוצאה: במישור זה אבחן, בראייה כוללת, מהם השינויים החיוביים והשליליים שיצרה תכנית ההינתקות בהיבטים הביטחוניים, מדיניים, כלכליים וחברתיים. לא אשפוט כאן את מקבלי ההחלטות או את כוונותיהם.

טיב ההחלטה:
כפי שכתבתי בפוסט קודם, תכנית ההינתקות היא חלק מאידיאולוגיה רחבה שפרחה לאחר סוף אינתיפאדת על אקצה. ימים אלו התאפיינו בשקט יחסי. הטרור דעך, ותחושת הביטחון חזרה לרחוב הישראלי. עם זאת, במישור המדיני נוצר חלל עצום. דעת הקהל הישראלית עדיין האמינה בגישת ה"אין פרטנר". השילוב של השקט היחסי, האדישות הציבורית לתהליך המדיני, והחלל המדיני שנוצר, גרמו לפריחת רעיון ההיבדלות החד צדדית. רעיון זה גורס שיש לנצל את העליונות הביטחונית שנוצרה (נכון לשנת 2005) וליצור מצב בו קיים גבול ברור ומוחלט בתוך מדינת ישראל בין יהודים וערבים. בכך ניתן לתת הכשר בינלאומי לגדר ההפרדה (שהייתה נושא לביקורת בינלאומית כנגד ישראל באותה תקופה), ולשתק את ה"איום הדמוגראפי". בראייה זו, תכנית ההינתקות הייתה צעד ראשון בתכנית רב שלבית, אשר אמורה, לבסוף, ליצור גבול מוכר וברור בין יהודים וערבים.
בכדי למנוע התחזקות גורמי טרור בעזה, אמורה הייתה ישראל ליצור הרתעה, מחוזקת בלגיטימציה בינלאומית, לתגובה ישראלית קשה, במקרה שתותקף מכיוון עזה לאחר הנסיגה.
החלופה המדינית שעמדה לממשלת ישראל באותה תקופה הייתה חיזוק ממשלת אבו מאזן, והמשך המשא ומתן על בסיס "מפת הדרכים". ההמשך לתכנית ההינתקות אמור היה לכלול נסיגה דומה מהתנחלויות מבודדות ביהודה ושומרון – "תכנית ההתכנסות".

לדעתי, אין ספק שההחלטה על תכנית ההינתקות הייתה שגויה. ההחלטה לא נתנה את הדעת על הפשטות הבלתי נסבלת של הברחות הנשק לאורך ציר פילדלפי. שכן, לא נחתם הסכם משמעותי עם מצרים למניעת הברחות אלו. מקבלי ההחלטות לא צפו את הקושי המדיני הרב שיהיה לישראל להגיב לירי רקטות במידה וישוגרו אל עבר יישובי הדרום. לא נלקחה בחשבון האפשרות שהמהלך ייתפס, בעין פלשתינית, כניצחון חמאס. כמו כן, התעלמו מקבלי ההחלטות מהסיכונים הכרוכים באי ביצוע המשך התכנית, לאור שינויים אזוריים. משמעותה של ביצוע חצי תכנית (כלומר, הינתקות בעזה ללא המשך בגדה), לא נידונה כלל.
ההחלטה על ביצוע תכנית ההינתקות הייתה מאוד קצרת טווח ואופטימית. המנהיגות נכשלה בכך שנהגה בחוסר אחריות וביצעה מהלך משמעותי מבלי לבחון נקודות כשל אפשריות.

מבחן התוצאה:
במישור זה אבחן את התוצאות האובייקטיביות של ביצוע תכנית ההינתקות. דווקא כאן, יתברר כי ישנן גם תוצאות חיוביות משמעותיות, שאולי הוגי ההינתקות כלל לא התכוונו אליהם.

ההיבט הביטחוני:
שיגור הרקטות: הקסאם הראשון נורה על עבר שדרות בשנת 2001, כ- 4 שנים לפני ביצוע תכנית ההינתקות. מי שטוען שההינתקות הביאה את הקסאמים טועה ומטעה. עם זאת ניתן לראות עלייה בכמות השיגורים, ובאיכותם בשנים שלאחר ההינתקות. הנתונים הבאים מובאים מתוך ויקיפדיה:
בארבעת השנים שלפני ההינתקות 2001-2004, נורו אל עבר יישובי הנגב המערבי בממוצע לשנה 410 פצצות מרגמה ו- 119 טילי קסאם. לעומת זאת, בשלוש השנים שלאחר ההינתקות 2006-2008 נורו בממוצע 220 פצצות מרגמה ו- 873 רקטות קסאם לשנה. בסה"כ עלייה של כ- 100% בכמות השיגורים. ניתן לראות שמאז תכנית ההינתקות, קל יותר לחמאס לייבא את חומרי הגלם לרקטות מתקדמות יותר.
עם זאת, חייבים לקחת בחשבון שחלק ניכר מן העלייה בכמות השיגורים הוא תוצאה ישירה של התקדמות טכנולוגית, ויידע שנצבר בחמאס שתרמו ליכולתו לייצור המוני של רקטות. על בסיס הנתונים הנ"ל, תכנית ההינתקות היוותה גורם מסייע לעלייה במספר השיגורים, אבל לא ניתן להגיד באופן חד משמעי שהיא הגורם המרכזי לה.
נפגעים בקרב אזרחים ישראלים: בכל הנוגע לכמות ההרוגים בקרב האזרחים, לא ניתן להצביע על שינוי משמעותי בין השנים שלפני ההינתקות לשנים שאחריה. שכן, גם פצצות המרגמה, וגם רקטות הקסאם והגראד, הינם כלי נשק מיושנים בעלי דיוק נמוך. עם זאת, יש לציין שהברחות הנשק, הביאו להגדלת הטווח של אותן הרקטות ולהכנסתם של מאות אלפים נוספים לקו העימות. לפיכך ההינתקות הביאה להצטרפותם של מאות אלפי ישראלים לקו האש, אך לא הביאה לשינוי משמעותי במספר הנפגעים בנפש.
האיום האיראני: מאז עזיבת צה"ל את רצועת עזה, יכלה איראן, ביתר בקלות, לשלוח כספים, יועצים צבאיים וחומרי לחימה לרצועת עזה. בשלוש השנים מאז ההינתקות הלכו והתהדקו יחסי איראן וחמאס כך שבפרוץ המלחמה הנוכחית, ניתן להגדיר את רצועת עזה כגרורה איראנית. לכן, ניתן לקבוע באופן חד משמעי שתכנית ההינתקות היא זו שהביאה לכך שגם בעזה קיימת נוכחות איראנית בעלת יכולת משמעותית לאיים על ישראל.
שחיקה בהרתעה: אין עוררין שבעולם הערבי נתפסה הנסיגה מרצועת עזה באופן חד משמעי כניצחון הטרור. לכן, ניתן לקבוע באופן חד משמעי שההינתקות הביאה לשחיקה מסוימת בכוח ההרתעה הישראלי. שחיקה זו תרמה, בין השאר, לפרוץ מלחמת לבנון השנייה.
עם זאת, השחיקה המשמעותית ביותר בהרתעה הישראלית היא לא תוצאה של ההינתקות עצמה, אלא של המדיניות האנמית של ממשלות אולמרט ושרון, כלפי תקיפות נגד ישראל אשר יצאו מרצועת עזה לאחר ההינתקות. מדיניות זו, ולא ההינתקות עצמה, היא הגורם לשחיקה בהרתעה הישראלית.
חיילים נפגעים: תכנית ההינתקות הביאה לסיום הנוכחות הצבאית בעזה. לפני ההינתקות שהו בעזה אלפי, אם לא עשרות אלפי, חיילים. את הנוכחית המאסיבית הזו היה צריך לתחזק בכסף רב ובאספקה. כמו כן, גבתה הנוכחות קורבנות רבים. זכורים במיוחד הפיגועים נגד טנקים ישראלים לאורך ציר פילדלפי, אשר גרמו למותם של עשרות חיילים הרוגים. ההינתקות הביאה באופן חד משמעי לירידה בכמות החיילים ההרוגים, ולחיסכון רב במשאבי מערכת הביטחון.

ההיבט המדיני:
השתלטות החמאס על עזה: בשנת 2006, לאחר ניצחון חמאס בבחירות ברשות הפלשתינית, ולאחר חודשים רבים של עימותים פוליטיים מרים בינו לבין הפת"ח, ביצע החמאס הפיכה בעזה, ונטל לידיו, באופן אלים, את השלטון. ההשתלטות הזו לא הייתה אפשרית לולא בוצעה תכנית ההינתקות.
עם זאת, לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי שהשתלטות חמאס על עזה היא תוצאה ישירה של ההינתקות. חמאס זכה לפופולאריות רבה ברצועת עזה, עוד שנים רבות לפני ההינתקות. לאורך תקופה ארוכה, חמאס היה הכוח הצבאי המשמעותי בעזה. ניסיונותיו של מוחמד דחלאן, מראשי מנגנוני הביטחון של אש"ף, לרסן את חמאס בתחילת העשור, נכשלו תמיד. כמו כן, קיימת איוולת נוספת, גדולה בהרבה, אשר לחובתה ניתן לזקוף באופן ישיר הרבה יותר, את העלייה בכוחו של חמאס. ההתעקשות האמריקאית לקיום בחירות חופשיות ברשות הפלשתינית ב- 2006 גרמה לאישור השתתפות חמאס בבחירות. זאת למרות העובדה שארגון זה שולל את זכות קיומה של מדינת ישראל, ומתכחש להסכמים מדיניים שנחתמו עימה. איוולת זו הביאה לניצחונו של חמאס בבחירות ולהצדקה "החוקית", כביכול, להפיכה שביצע. קשה להאמין שהפיכה זו הייתה מתרחשת, אילולא השתתף חמאס בבחירות 2006.
יחסים בינלאומיים: סעיף זה תקף, בעיקר, למצבה המדיני של ישראל באירופה ובמדינות ערב המתונות. מצב אשר היה בכי רע בשנות האינתיפאדה. תכנית ההינתקות הביאה לשינוי מוחלט בגישה של מדינות מערב אירופה כלפי ישראל. שרון, אשר נתפס כמנהיג לא לגיטימי, ואף כפושע מלחמה בחלק ממדינות מערב אירופה, הפך לפתע, לאישיות דיפלומטית רצויה בעולם המערבי. ישראל לא נתפשה עוד כגורם התוקפני במזרח התיכון, אלא כמדינה דמוקרטית המפגינה גמישות מדינית, ואף מוכנה לפנות בכוח את תושביה מאזורים פלשתיניים למען התהליך המדיני. אחת מהתוצאות החשובות של שינוי זה הייתה הכללתו של חמאס ברשימת ארגוני הטרור באירופה. עובדה שהשפיעה חיובית גם על המלחמה הנוכחית בעזה. מדינות ערב המתונות, בהן ירדן, קטאר ומצרים חיממו את יחסיהם עם ישראל, לאחר ביצוע ההינתקות והחזירו את שגריריהן אליה. זאת לאחר שנים רבות של יחסים מתוחים מאוד שאפיינו את שנות האינתיפאדה שקדמה לה.
עם זאת, יש לציין, שלמרות הנסיגה הצבאית מעזה, ישראל עדיין נתפשת כאחראית על גורל הפלשתינים שם. זאת כל עוד לא הוקם שם שלטון יציב ומוכר בינלאומית. במילים אחרות, לא נוצרה קורלציה בין ביצוע ההינתקות לסיום הכיבוש בעזה.
עזה ומצריים: אחת מהתוצאות החשובות, של תכנית ההינתקות, כרוכה ביחסי עזה ומצרים. לפני תכנית ההינתקות, צה"ל נתפס כגורם הריבון ברצועת עזה ועיקר מאמציהם של הפלשתינים הופנו כנגד ה"כיבוש" וההתנחלויות. לאחר ביצוע ההינתקות הפכה מצרים, שלא מרצונה כגורם משמעותי נוסף בסכסוך. בהיעדר שליטת צה"ל על ציר פילדלפי זהו אינטרס מצרי למנוע הברחות נשק לרצועה. בעת המצור, נפרץ דווקא הגבול המצרי עם עזה ולא הישראלי. מצריים היא זו שנאלצה להתמודד עם אלפי פליטים פלשתינים בשטחה. ככל שעובר הזמן, מבינה מצרים, שהיא חלק בלתי נפרד מבעיית עזה. מצרים הופכת לאיטה לגורם נוסף שאחראי על גורל תושבי עזה.

היבט כלכלי:
תמיכה אמריקאית: ביצוע ההינתקות הביא עימו תמיכה כלכלית חסרת תקדים מצד ארה"ב. הסיוע היה בהיקף של כ- 10 מיליארד שקלים. הסיוע הזה, יחד עם התחושה של התקדמות מדינית במזרח התיכון, היו אחד המנועים המרכזיים לפריחה הכלכלית שהחלה באותן שנים.
הפניית משאבים: התחזוקה של הישובים בעזה היוו עול כלכלי רב מאוד. שהותם של  8500 התושבים בעזה גררו שהות של מספר דומה של חיילים. הסכומים הכספיים, כמו גם כמות כוח האדם הצבאית שהושקעו בתחזוקת היישובים בעזה היו לגמרי לא פרופורציונאליים למספר התושבים שם. ההשקעה לא הייתה חכמה, במיוחד לאור העובדה שכל עין שפויה ידעה, זה מכבר, שבכל הסכם עתידי שייחתם, רצועת עזה תועבר בכולה לשלטון פלשתיני.
ההינתקות הביאה לסיום התחזוקה היקרה של ישובים אלו ואפשרה להפנות המשאבים למקומות אחרים.

היבט חברתי:
"קרע בעם": למרות שתכנית ההינתקות בוצעה ללא גילויי אלימות יוצאי דופן מצד המתנחלים, היא הביאה לתחושה חזקה של משבר בקרב הציבור הדתי לאומי. ההינתקות התקבלה באהדה בקרב הרוב החילוני, אשר גילה אדישות מסוימת למצוקת המפונים. ביטויי הקרע באו בעלייה בתופעת הסרבנות, פריחתן של תנועות קיצוניות פורעות חוק, כגון נוער הגבעות, והקצנה כללית בקרב הציבור הדתי-לאומי.

לסיכום, ניתן לראות באופן חד משמעי, שתכנית ההינתקות לא הביאו לתוצאות הרצויות כפי שהתכוונו  מתכנניה. לפיכך ההחלטה על תכנית ההינתקות הייתה מוטעית.
עם זאת, במבחן התוצאה, תכנית ההינתקות הביאה לשינויים רבים במפה המדינית-ביטחונית-כלכלית-חברתית. חלק מן השינויים שליליים וחלקם חיוביים. רבים מן השינויים החיוביים לא היו פרי התכנון של מקבלי ההחלטה. השאלה אם החיובי רב על השלילי או להיפך היא שאלה תלוית-אידיאולוגיה. לכן לא ניתנת לקביעה חד משמעית.
ייתכן שהתפתחויות עתידיות יביאו להכרעה חד משמעית לשאלת ההינתקות. התפתחויות כגון נפילת שלטון חמאס (ללא התערבות חיצונית), או פיתוחים טכנולוגיים אשר יסירו את איום הרקטות קצרות הטווח יכריעו לטובת תומכיה של ההינתקות. לעומת זאת, כישלון הפסקת האש במלחמה הנוכחית, הרחבת טווח הרקטות לכיוון מרכז הארץ, או התחזקות חמאס בגדה, יכריעו לטובת שולליה של ההינתקות.

14 תגובות

14 תגובות לפוסט “ההינתקות במבט לאחור– האם התמורה עלתה על המחיר?”

  1. שי ויידה UNITED STATESבתאריך 19 ינואר 2009 בשעה 1:10

    אל תשכח את הטיפול המחפיר שקיבלו המפונים.
    בימי ה"שלום" הם העסיקו פלסטינים ונתנו להם פרנסה. אח"כ הגיעו התאילנדים אבל עדיין היה אחוז של העסקה של פלסטינים.
    ההתנחלויות יצרו תוצרת חקלאית מצויינת ורוב החקלאים לא הצליחו לבנות את עצמם מחדש.
    (ושלא נדבר על תנאי המחיה שלהם והמשבר שהם עברו. ממשלת ישראל פשוט לא מטפלת בהם כמו שצריך)

    אני חושב שהחישוב הכלכלי לא בהכרח נכון כי האיזור היה נראה שונה לגמרי אם צה"ל היה שם והלחימה האחרונה הייתה נחסכת. אבל זה במסגרת "מה היה קורה אם…".

    ממשלת ישראל עשתה ניסוי בחיי אדם ואני מאמין שמקבלי ההחלטות חשבו שהמצב יהיה טוב יותר אבל לצערי המצב החמיר.
    זאת הייתה טעות של החמאס ותושבי עזה (שבחרו בחמאס באופן דמוקרטי אחרי הפינוי) כשהלכו בדרך הטרור.
    המעברים לא היו חסומים אבל הם ניצלו אותם להתחמשות אז סגרנו אותם. כשמעבר ארז נפתח להעברת סחורות הם היו יורים עליו במרגמות ומנסים לבצע פיגועים.

    חבל! אם הם רק היו יודעים לנצל את זה לשקט ולשלום אני בטוח שהיינו מפנים התנחלויות גם בגדה.

    מדהים שיש אנשים בשמאל שמאמינים שפינוי ההתנחלויות הייתה טעות בדיעבד (המצב החמיר) אבל עדיין ישמחו אם יפנו את ההתנחלויות בגדה.

  2. זליג GERMANYבתאריך 19 ינואר 2009 בשעה 9:42

    ניתוח מעניין מאוד. במיוחד תפסה את עיני ההתייחסות שלך לנצחון החמאס באופן אלים (?), האם יש לך מקור כלשהו להפנות אותי אליו? האם הבחירות הדמוקרטיות בגדה היו דמוקרטיות כמו הבחירות בסוריה?
    ושאלה לויידה, מה קשור? המצב בעזה ובגדה השמאלית הוא לא אותו מצב, האחיזה של חמאס בגדה לא מתקרבת לאחיזתו ברצועה. זה שתי ישויות מדיניות נפרדות, גם אם שייכות לאותו לאום קטנטן. לפעמים אני חושב שהפלסטינים למדו מאתנו, היהודים, הלכות קרעים בעם וחילוקי דעות…

  3. נטע ISRAELבתאריך 19 ינואר 2009 בשעה 14:07

    מעניין!
    הגיתי המוווון בשאלה הזו, שמעתי הרבה טיעונים לכאן ולכאן (בעיקר לכאן ספציפי….) ושמחתי לקרוא את נקודת המבט האובייקטיבית (נכון?) שלך (למרות שאני בטוחה שלא היה קל לך להישאר אובייקטיבי…).

    אני מאמינה ורוצה להאמין שההינתקות היתה צעד נבון של מדינה מתקדמת ושוחרת שלום ויותר מזה צעד שישראל היתה חייבת לעשות במקודם או במאוחר.

    יחד עם זאת, אני בהחלט מסכימה שהממשלה היתה צריכה לדאוג למפונים הרבה יותר מבחינת דיור ותנאים (אולי זה היה קצת מחליש את המרמור שרק התגבר בקרבם).

  4. admin ISRAELבתאריך 19 ינואר 2009 בשעה 21:18

    בתגובה לויידה: טיפול הממשלה בחלק מן המפונים אכן היה מחפיר. לא ציינתי אותו כאן כי המטרה בפוסט הייתה לנתח את את תוצאות ההינתקות. היחס למפונים הוא לא תוצאה של ההינתקות אלא תוצאה של מדיניות הממשלה כלפם אחריה.
    לגבי הביטוי: "ניסוי בחיי אדם", זהו טיעון דמגוגי. כל ממשלה, בכל מקום בעולם מנהלת מדיניות שמשפיעה על חיי אנשים, לכן על כל ממשלה ניתן להגיד שהיא "עושה ניסוי בחיי אדם".
    אם ההינתקות הייתה טעות, כמובן שזו תהיה טעות לבצע תכנית דומה בגדה. אבל לא כל תכנית שכוללת פינוי התנחלויות בגדה היא בהכרח, דומה להינתקות. אין קיצורי דרך, צריך לבדוק כל רעיון לעומק על פי הנסיבות. אני לא שולל שמתישהו בעתיד, יהיה נכון לפנות חד צדדית גם יישובים בגדה…

  5. admin ISRAELבתאריך 19 ינואר 2009 בשעה 21:23

    בתגובה לזליג: ב- 2006 ניצח החמאס בבחירות לפרלמנט הפלשתיני. הנשיאות עדיין הייתה שייכת לאבו מאזן. כמה חודשים לאחר מכן, ביצע החמאס הפיכה נגד הנשיא והפך לשליט היחיד ברצועת עזה. אין לי מקום ספציפי שאני יכול להפנות אותך אליו, אבל אני בטוח שאם תתחיל מהערך "חמאס" בויקיפדיה, תוכל להגיע לשם די מהר.
    הבחירות ברשות, לא היו דומות בכלל לסוריה. משקיפים מערביים דאגו שהן יהיו אמיתיות עד כמה שאפשר. ברור שהיו כל מני ארועים כמו הצבעות של חמולות, נסיונות זיופים וכו, אבל באופן כללי הן היו תקינות. עד כמה הן יכולות להיות מוטות אם מפלגת האופוזיציה ניצחה…

  6. admin ISRAELבתאריך 19 ינואר 2009 בשעה 21:27

    בתגובה לנטע: קצת קשה לי להאמין שההינתקות הייתה צעד של מדינה שוחרת שלום. הצעד הזה היה כוחני, חד צדדי, ולא כלל בו אופק למשא ומתן. בכלל, כל הרעיונות הבדלניים שזוכים לעדנה בשנים האחרונות, מטרתם אינה שלום אלא הפרדה, ואם אי אפשר הפרדה בהסכמה אז הפרדה בכוח. ככה גם ההינתקות, בתור רעיון כולל יש לזה סיכוי להצליח, אבל לא כאשר נסוגים רק מחצי מהשטח, כולאים אזרחים תחת מצור, והעולם החיצוני עדיין רואה בך ככובש השטח.

  7. עליזה ISRAELבתאריך 22 ינואר 2009 בשעה 13:33

    אתה מתעלם מגורמים פסיכולוגיים במבחן התוצאה מגורמים וחברתיים בסעיף של טיב ההחלטה. פסיכולוגית – ההתנתקות מהווה תקדים, יש בה לראשונה הפעלה אקטיבית של פתרו חלופין (שאינו מלחמה), ולא בטוח אם נכשל. כך שיש כאן נקודת זכות במבחן התוצאה. לגבי ההיבט החברתי-אזרחי,("גירוש") – מעניין אילו תרחישים ראו מקבלי ההחלטות נגד עיניהם לגבי ההשלכות של הפינוי, ואיזה משקל ייחסו להם. יש ל ך י דע או השערות על זה?

  8. admin ISRAELבתאריך 24 ינואר 2009 בשעה 13:15

    אני לא חושב שההינתקות מהווה תקדים של פתרון חלופי למלחמה. הסכמי אוסלו והנסיגה החד צדדית מלבנון הן נסיונות עבר. אם נוצר אפקט פסיכולוגי, אז הוא שרעיון החד צדדיות נכשל. לגבי ההיבט החברתי, מקבלי ההחלטות ראו תרחישים גרועים הרבה יותר מאלו שהתרחשו, לפיכך גויסו עשרות אלפי קצינים ונגדים למשימת ההינתקות אשר בוצעה במפגן כח חסר תקדים שלא הותיר ספק בעיני המתנחלים (לפחות השפויים שבינהם) שאין טעם להתנגדות אקטיבית, אלא רק להתנגדות פאסיבית. מבחינת הביצוע, ההינתקות הייתה הצלחה כבירה שכן, אף אחד מהתרחישים הגרועים, אלו שכללו אלימות, פצועים ואף הרוגים, לא התממש.
    על הצלקות שהארוע הותיר דיברתי בסעיף ההיבט החברתי.

  9. דינה ISRAELבתאריך 30 ינואר 2009 בשעה 13:13

    מפתיע שבכל הדיון המפורט על ההיבטים הביטחוניים, המדיניים, הכלכליים והחברתיים לא נידון כלל ההיבט המוסרי, שלא הועלתה השאלה איך ייתכן ש"ההתנתקות התקבלה באהדה בקרב הרוב החילוני אשר גילה אדישות מסוימת למצוקת המפונים", ומה זה אומר על רמתה המוסרית של החברה בישראל.

    מעניין מה היה קורה אילו מדינת ישראל הייתה מקבלת החלטה על גירוש/פינוי של ערבים מיפו, מרמלה, מעכו, בקיצור משטחים שבתוך הקו הירוק, כדי להבטיח הפרדה בין יהודים לערבים. האם הרוב החילוני, התקשורת ובית המשפט העליון היו משתפים פעולה עם ההחלטה?
    ולאחר שזו הייתה מתבצעת (אם הייתה מתבצעת…), הורסת באחת את בתי האנשים, את פרנסתם, את המרקם הקהילתי שלהם, בקיצור: את חייהם, תוך השקעת משאבים אדירים מכל הסוגים בתהליך הגירוש/פינוי (כולל "הכנה מנטלית"…) ולאחר מכן גם מתרשלת בתהליך השיקום – האם המאמר שהיה נכתב באתר הזה על הפרשה היה מסתפק בדיון בהיבטים הביטחוניים, מדיניים, כלכליים וחברתיים? תמהני…

  10. admin ISRAELבתאריך 31 ינואר 2009 בשעה 19:47

    דינה
    ראשית תודה רבה על התגובה, אני שמח לראות שקוראים את הבלוג שלי גם מחוץ לחוג לקהל אליו אני "רגיל".
    מטרת הפוסט האחרון לבחון את כל ההיבטים האופרטיביים בהם השפיעה תכנית ההינתקות. זאת, על מנת להבין את המצב הקיים, שהוא עובדה בשטח, ועל מנת למנוע טעויות בעתיד. השאלה לגבי ההצדקה המוסרית לפינוי, אהדת הרוב החילוני למהלך, והמשמעויות הנגזרות לגבי הרמה המוסרית של החברה, היא שאלה מעניינת מאוד, אך היא מחוץ לתחום המצומצם של המאמר האחרון. עם זאת, אכן אזכרתי את התופעה, ובהדגשה את העובדה שהיא יצרה "קרע בעם". אותו קרע בעם הוא, ללא ספק אחת מהתוצאות השליליות של ההינתקות ולפיכך נזכר במאמר.
    לגבי השאלה ההיפותטית לגבי גירוש הערבים מיפו, רמלה ועכו. אם אכן, תבשיל תכנית שכזו (מה שנראה לי, כרגע, למרות הפופולריות הגוברת של ליברמן, רחוק מן המציאות), אני ללא ספק, אדון בה בהרחבה באתר זה, תוך בחינת התועלת המדינית, צבאית, חברתית וכלכלית של אותו מהלך.

    ובמאמר מוסגר, אני אמנם לא מסתיר את דעותיי בבלוג הזה, אבל אני מקפיד לנתח בו את כל הנושאים בצורה מעשית עד כמה שאפשר. אני מבין שניתוח מעשי של פעולה שיש בה כל כך הרבה היבטים רגשיים ומוסריים הוא בעייתי ועשוי לגרום לתגובות נגד. אבל, הגישה שלי אומרת שיש לקדם את השפיות בדיון הציבורי ולפיכך יש לנתק את עצמך רגשית מכל שאלה לפני שאתה בוחן אותה.

  11. פריץ ISRAELבתאריך 04 פברואר 2009 בשעה 23:40

    אני רוצה לחזק את האמירה שלך לגבי עירוב מצרים. גם בפעולת ההתנקות וגם במלחמת עזה השנייה הצליחה ישראל, מדעת או שלא מדעת, לסחוף את מצריים לצידה. הפיכת הבעיה הישראלית-פלסטינית לבעיה אזורית-פלסטינית היא כיוון נכון בטיפול בה.

    כמו כן, היציאה מרצועת עזה היא שאיפשרה מהלכים אסטרטגיים כגון המצור על עזה. מהלכים אלו, כל כמה שהם קשים מבחינה הומניטרית, הצליחו לדחוק את ממשלת חמאס אל הקיר (על אף המנהרות) ולנגד בין המצב ברצועה למצב בגדה (הפרד ומשול).

  12. admin ISRAELבתאריך 05 פברואר 2009 בשעה 16:11

    כן. הפיכת הבעיה העזתית לבעיה מצרית, זהו הפועל היוצא החיובי ביותר (ובין היחידים) של תכנית ההינתקות. אני בספק אם זה היה התכנון של שרון, אבל צריך להמשיך ולערב את מצריים בכל תהליך. נותר כאן תיאום אינטרסים.

    לגבי המצור, אני לא בטוח שההינתקות הכשירה אותו מבחינה בינלאומית. יש לו השפעה מסוימת מבחינת הלחץ שהוא מפעיל על החמאס. אבל אני לא בטוח שהתועלת שבו עולה על הנזק שהוא גורם…

  13. להפריך את השממה » ברגישות ובנחישותבתאריך 22 אוגוסט 2009 בשעה 19:23

    […] ארבע שנים לתכנית ההינקות אני מצרף טקסט שכתבתי מעט לאחר השתתפותי באותה […]

  14. […] האסטרטגית-אופרטיבית דנתי בהרחבה בפוסט קודם: "תכנית ההינתקות – האם התמורה עלתה על המחיר?". המסקנה הנובעת מהפוסט ההוא שההחלטה על תכנית […]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏