פברואר 01 2009

הכל אודות "השיטה הדמוקרטית"

מאת: בשעה 17:10 נושאים: כללי

"במה באמת מאמינה לבני"? "במה נבדל נתניהו מברק?" "למי יש יותר ניסיון"? "מי נכשל (פחות) בעבר"? "מה זו בכלל התכנית הכלכלית"? "מה האידיאולוגיה של קדימה"? "מה משותף ללבני ולמופז"? "מה משותף לדן מרידור ובנימין בגין"? "מהי מורשת שרון"? "מהי מורשת רבין"? "למה מתכוון ברק כשהוא אומר שהוא הממשיך של בן גוריון"?

סתירה במודל המפלגתי?

סתירה במודל המפלגתי?

פוליטיקה היא, ללא ספק, עסק מסובך. אבל בזמן האחרון, עושה רושם שהפוליטיקה הולכת והופכת מסובכת יותר ויותר. אזרחי ישראל מתקשים למצוא הבדלים בין המפלגות הגדולות ונאלצים לבחור באדישות, או לחלופין במפלגות הנישה, דוגמת "ישראל ביתנו", "ש"ס" והגמלאים. כך, הולכת ומתערערת היציבות הדמוקרטית בישראל ויחד איתה מתדרדרת גם התרבות הדמוקרטית. מה השתבש אצלנו?

הדיון בשאלה הנ"ל דורש לנסות ולהבין את עקרונות "השיטה הדמוקרטית". השיטה הדמוקרטית היא אוסף של כמה עקרונות וכללי אצבע, על פיהם מתנהלות כל הדמוקרטיות בעולם. אחרי שנבין את ה"שיטה הדמוקרטית", נוכל להתחיל לשאול מדוע היא מצליחה לשמור על יציבות רוב העולם הדמוקרטי, ומה השתבש בישראל?
בפוסט הזה אנתח ואגדיר את עקרונות "השיטה הדמוקרטית". בפוסט הבא אסביר באמצעותה את חוסר היציבות הפוליטית בישראל.

הדמוקרטיה המודרנית היא צאצא של הדמוקרטיה הישירה של יוון העתיקה. ביוון העתיקה, מספרם המועט של התושבים אפשר, לכל אזרח, לקחת חלק בעשייה הפוליטית ולהצביע על כל מהלך שעירו רצתה לבצע. לעומתה, בדמוקרטיה המודרנית, שולחים האזרחים נציגים ל"בית הנבחרים". אותם נציגים, אמורים לייצג את כלל התושבים שבחרו בהם. הולדת הדמוקרטיה המודרנית הייתה הכרחית, שכן, לא ניתן לארגן "אספות עם" כאשר ה"עם" מונה 7 מיליון תושבים (במקרה שלנו), ויכול להגיע, אף ליותר ממיליארד (בדמוקרטיה הגדולה מכולם, הודו).
הדמוקרטיה המודרנית יצרה שני מכשולים מהותיים עליהם צריך להתגבר:
(א) המכשול האזרחי: עבור האזרח הפשוט, זה מאוד קשה ומאתגר לעקוב אחרי האידיאולוגיה הסבוכה והענפה ודעותיהם השונות של מאות מועמדים לבית הנבחרים. לכל אחד מן המועמדים משנה סדורה ומקיפה, במגוון רב של נושאים. כמובן שלא ייתכן, שהאזרח הפשוט ישקיע את רוב זמנו בלימוד משנתם הפוליטית של מאות אנשים, במקום, לפרנס את משפחתו ואת מדינתו (באמצעות כספי המיסים שלו).
(ב) המכשול המעשי: הכללים הדמוקרטים (ברוב העולם), מחייבים את המנהיג ליצור "קואליציה" שתכלול את רובם של הנציגים הנבחרים. לפיכך, זה בלתי אפשרי עבור אותו מנהיג אומלל, ליצור הסכמים קואליציוניים עם יותר ממחצית מנציגי הפרלמנט. (61 הסכמים במקרה הישראלי הפשוט באופן יחסי).

בכדי להתגבר על שני המכשולים נוצר ה"מודל המפלגתי".
המודל המפלגתי מחלק את כל המתמודדים לבית הנבחרים באופן גס מאוד. החלוקה מתבצעת על בסיס נושא עיקרי אחד או שניים, שעל הפרק. ההיסטוריה יצרה מידול של החלוקה הגסה הזו לשני גושים עיקריים: "שמאל" ו"ימין". במשך השנים, החלוקה הבינארית נפגעה מעט. במקומות מסוימים, בתקופות שונות, מצאו לנכון, כמה נבחרים, להגדיר עצמם דווקא  כ"מרכז". לעיתים הם אף בחרו להקים מפלגה שמגדירה את עצמה כ"מפלגת מרכז".  מדינות אירופה סיבכו, לאחרונה, את המודל אף יותר והוסיפו מימד נוסף למודל הפוליטי – מימד הצבע. כך נוצרו מפלגות רבות המזהות את עצמן עם הצבע ירוק.
מודל המפלגות הוא המענה הדמוקרטי לשני המכשולים שהצגתי לעיל. לאזרח הפשוט קל, לבחור בין שתיים, שלוש, או אפילו ארבע מפלגות. זאת, במיוחד כאשר הן מבדילות עצמן על בסיס מספר מועט של נושאים מהותיים. כמו כן, המנהיג הנבחר יכול להסתפק בשניים עד ארבעה הסכמים קואליציוניים עם ה"מפלגות", במקום לעמול על עשרות או מאות הסכמים קואליציוניים עם כל אחד מן הנבחרים השונים. בכדי לסייע ליציבות הוגדרו חוקי "משמעת סיעתית" המאפשרים אכיפת הסכמים אלו.
המודל המפלגתי הוא העקרון החשוב ביותר ועליו מתבססת ה"שיטה הדמוקרטית". הוא יוצר שיטה דו שכבתית: בשכבה החיצונית, שכבת הציבור הרחב, נוצרה הפשטה של המערכת הפוליטית לכדי חלוקה גסה בין מספר מצומצם של מפלגות המבדילות עצמן באמצעות מספר מצומצם של נושאים. בשכבה הפנימית, שכבת הנבחרים, רשאים עשרות עד מאות האינדיבידואלים לעסוק ולקדם את העניינים החשובים להם ובאופן בו הם מוצאים לנכון. אין לטעות, חלילה, ולהסיק שקיים קשר לוגי מהותי בין שתי השכבות הללו. שכן נציגו הנבחר של ציבור גדול, אדם מורם מעם ובעל כישורים (בדרך כלל) הינו בעל מגוון רחב של דעות ואידיאולוגיות בנושאים מגוונים וברבדים שונים. אדם כזה יתקשה למתג עצמו על פי מודל המפלגות הפשטני. אין ספק שבמקרים רבים ימצא עצמו, אותו פוליטיקאי, מסכים עם העמדה הפומבית של מפלגה א' בנושא מסוים, ועם העמדה הפומבית של מפלגה ב' בנושא אחר. כמו כן, במקרים רבים יבחר פוליטיקאי להצטרף למפלגה ג', למרות שהוא, דווקא מזדהה יותר עם העמדות הפומביות של מפלגה ב'. זאת מתוך אבחנה, שבמפלגה ג' מידת השפעתו תהיה גדולה יותר.
לא חסרות דוגמאות למקרים כאלו גם בארצנו, מקרים בהם התלבטו פוליטיקאים חדשים רבות, בעת הצטרפותם לפוליטיקה, ושקלו ממושכות, לאיזו מפלגה כדאי להם להצטרף. כאשר שקלו אותם פוליטיקאים את צעדיהם, הם לא שאלו את עצמם עם איזו מפלגה הם מזדהים, אלא, מתוך איזו מפלגה מידת השפעתם תהיה רבה יותר.
כמו כן, אין צורך לפרט את המקרים הרבים בארצנו בהם נדדו חברי הכנסת בין המפלגות השונות. גם במקרים אלו אותה נדידה לא באה כתוצאה משינוי אידיאולוגי מובהק, אלא מתוך ההסקה הקרה ש"מעבר הדירה" יגביר את מידת ההשפעה של אותם חברי כנסת.
עם זאת, מודל המפלגות אינו מספיק כדי שהמערכת הדמוקרטית המודרנית תוכל לתפקד ולשמור על יציבות. שכן, אם כל נבחרי הציבור, האינדיבידואליים, יעסקו בנושאים החשובים להם ויקדמו את עניינם באופן בו הם מוצאים לנכון, ללא כל התחשבות במודל המפלגתי, מהר מאוד יבחין בכך הציבור והשיטה תקרוס.

בכדי להתמודד עם הקונפליקט הנ"ל, ולאפשר לאזרח, מצד אחד, לומר את דברו ביום הבוחר ללא הצורך בהעמקה גוזלת זמן בנושאים בהם הוא לא מבין, ומצד שני, לאפשר לנבחרי הציבור לפעול בכל הרבדים המורכבים להם הם נדרשים ולקדם את כל הנושאים שהם מוצאים לנכון, הופנמו כמה כללי אצבע נוספים. יחד עם המודל המפלגתי, יוצרים כללי האצבע המפורטים להלן את "השיטה הדמוקרטית" המודרנית.

עקרון רבע השעה: רבע שעה. זהו הזמן הממוצע, אותו האזרח הממוצע מוכן להשקיע לצורך תהיה, הרחבה, והעמקה, של כל נושא פוליטי.
פועל יוצא של עקרון זה הוא אם פוליטיקאי מעוניין לעשות מעשה, שיש בו משום סתירה למודל המפלגתי, עליו להסוותו כך שהאדם הממוצע לא יוכל להבחין בסתירה בתום רבע שעה של העמקה והרחבה. אמצעי ההסוואה הם רבים ומגוונים בעת תקשורתית זו. רוב הפוליטיקאים בעולם יודעים להשתמש באמצעי ההסוואה. במידה ויש צורך, ניתן לשכור את שירותם של אנשי מקצוע אשר יסייעו במלאכת ההסוואה.
עקרון רבע השעה יוצר פרדוקס מעניין והוא שככל שאדם מתעניין ומעמיק יותר בפוליטיקה כך הוא מבין פחות. שכן, ככל שאדם מעמיק פחות, כך יותר קל לו לקבל את מודל המפלגות הפשטני וכך הוא חי בתחושה שפוליטיקה היא נושא פשוט להבנה.

לעיתים, צירוף של מעשים שונים של פוליטיקאי יחיד או של כמה פוליטיקאים בני אותה "מפלגה" עלולים ליצור סתירה ברורה (כזו העומדת בקריטריון רבע השעה) למודל המפלגתי. למזלנו, קיים כלל האצבע הבא:

עקרון מאה הימים: מאה ימים. זהו טווח הזיכרון הממוצע של האזרח הסביר לאירועים פוליטיים. עקרון מאה הימים מגביל את הפוליטיקאי לטווח זמן של יותר ממאה ימים בין כל שני מעשים פוליטיים שצירופם יוצר סתירה מהותית למודל המפלגתי.

עקרון חמשת האחוזים: במדיומים תקשורתיים הזוכים לרייטינג קטן מחמישה אחוזים רשאי פוליטיקאי להתבטא בנושאים אשר לא כלולים במודל המפלגתי, זאת, אף אם יש בדבריו משום סתירה למודל המפלגתי.
עקרון זה מאפשר לפוליטיקאי, במידת הצורך, ליצור דיון אקדמי ואף לערוך ניסויים תקשורתיים בנושאים אשר זרים למודל המפלגתי. בישראל, המדיומים אשר עומדים בקריטריון חמשת האחוזים כוללים תכניות אקטואליה רבות של ערוץ 1, כגון: "מהיום למחר", "גלובוס", "חוצה ישראל" ועוד. כמו כן, מדיומים חוץ טלוויזיוניים כגון ספרי עיון, אוטוביוגרפיות או חוגי בית, גם כן עומדים בקריטריון.
מאחורי עקרון זה עומדת ההכרה בכך שבכל אוכלוסייה יימצא מיעוט קטן אשר יידע להבחין בכל סיטואציה בין שתי השכבות של השיטה הדמוקרטית. לפיכך, כל עוד אותם אנשים יישארו בגדר מיעוט קטן, לא תיווצר סתירה מהותית בציבור והשיטה הדמוקרטית תוכל להמשיך לפעול ביציבות.

עקרון העבודה הפרלמנטרית: אחוז קטן בלבד מן העבודה הפרלמנטרית השוטפת אכן יגיע למקום ראוי בתקשורת.
זהו אחד העקרונות החשובים ביותר של השיטה הדמוקרטית. עקרון זה גורס שרק פעולות מעטות מתוך העבודה הפרלמנטרית השוטפת אכן יגיעו לפרסום בתקשורת ההמונית (זו שלא עומדת בקריטריון חמשת האחוזים). לדוגמא, בשיטה הדמוקרטית הישראלית, הנושאים היחידים שעלולים להגיע לתקשורת ההמונית הם הצבעות חשובות (בנושאים מסוימים מאוד) על חוקים בכנסת, הצבעות אי אמון, הצבעות לפיזור הכנסת או נאומים בעקבות אירועים תקשורתיים מהותיים (כגון פתיחת או סיום מלחמה, הסכם מדיני וכו'). שארית העבודה הפרלמנטרית, אשר כוללת בין השאר, חקיקה, שאילתות, קריאה לסדר היום, דחייה או הקדמה של הצבעות, דיונים בוועדות הכנסת, ישיבות ממשלה ואף דיוני קבינט. כל הפעולות המוזכרות לעיל יגיעו לתקשורת ההמונית במקרים נדירים בלבד. עקרון זה, בעצם מאפשר חופש פעולה עצום לפוליטיקאים, מבלי לפגוע במודל המפלגתי.
אציג דוגמא לצורך הבהרת העניין. נניח שפוליטיקאי ישראלי פלוני מתנגד לחוק מסוים. נניח שהתנגדותו לחוק זה היא בסתירה למודל המפלגתי, הגורס שעל מפלגתו של אותו פלוני לתמוך בחוק זה. לפיכך, פלוני לא יכול להצביע כנגד החוק, שכן כך הוא יגרום לסתירה ברורה במודל המפלגתי. להלן כמה דרכים אחרות בהן יכול פלוני לנסות ולהכשיל את החוק מבלי לפגוע במודל המפלגתי:

  • לעכב את ההצבעה על החוק בדיונים בוועדה המתאימה. ביטוי ידוע ושגור בפוליטיקה הישראלית: "לקבור את החוק בוועדה".
  • לנסות ולשנות מעט את נוסח החוק, כך שמפלגה אחרת תיאלץ להצביע נגדו במסגרת המודל המפלגתי.
  • לנסות ולשנות מעט את נוסח החוק, כך שיחרוג מהמסגרת התקציבית ויגרור התנגדות מצד הממשלה.
  • להקדים או לאחר את מועד ההצבעה על החוק, לזמן בו הוא יודע שלא יימצא רוב לחוק.

רבים, לבטח, יטענו ויגידו שאם, תמיד, קיים מיעוט כלשהו אשר יודע להבחין בין שכבות המודל המפלגתי, הוא לבטח שוכן בין העיתונאים הפוליטיים, ולפיכך כיצד ייתכן שאף אחד מהם לא זעק ואפשר לכל הציבור "לראות את האמת". התשובה היא בכך, שגם אותם עיתונאים צריכים לקיים בדיווחיהם את כללי האצבע. לכן, אם אלו, ירצו לרדת לעומקם של הפרטים, הם לא יוכלו לעמוד בעקרון רבע השעה. לפיכך, המקומות היחידים בהם יוכלו לעשות כן, יימצאו, אך ורק, במדיומים תקשורתיים אשר מקיימים את עקרון חמשת האחוזים.

"השיטה הדמוקרטית" הינו מודל נכון ותקף לכל הדמוקרטיות הפרלמנטריות בעולם. עם זאת יש לציין שבמדינות שונות, צורת השלטון הדמוקרטי מעט שונה ויש לבצע התאמות קלות כדי להתאים את העקרונות הנ"ל לשיטה. לדוגמה במדינות בהן העניין הפוליטי הוא רב מן הממוצע יהפכו עקרונות "רבע השעה" ו"מאה הימים" לעקרונות "עשרים הדקות" ו"מאתיים הימים" בהתאמה. כמו כן, מדינות בעלות עולם תקשורת שונה עשויות לשנות את ערכו המספרי של "עקרון חמשת האחוזים".
עוד יש לציין, שאמנם, תיאור המודל נעשה בציניות מעטה, אני סבור שקיום המודל הוא צורך חשוב והכרחי לקיום דמוקרטיה יציבה. במצב בו נוצרות סתירות רבות, אשר מעמידות בספק את המודל המפלגתי, אזרחים רבים יגיבו באותה הצורה שאני מגיב כאשר אני עומד בפני האתגר של הכנסת שמיכת פוך לתוך ציפית: בלבול, כעס, אדישות וייאוש. אותן תגובות מחלישות את יציבות הדמוקרטיה מחד, ומחזקים רעיונות לא דמוקרטיים מאידך.

באופן כללי, ניתן לראות שהעקרונות הללו נכונים בצורה גלובלית עבור כל העולם הדמוקרטי ומאפשרים יציבות יחסית למשטרים הדמוקרטיים בעולם.
עם זאת, עדיין קיימות דוגמאות למקומות בהן המשטר הדמוקרטי לא זוכה ליציבות כבשאר העולם. לדעתי, דמוקרטיה הסובלת מחוסר יציבות היא, ככל הנראה, דמוקרטיה בה לא נשמרו עקרונות ה"שיטה הדמוקרטית" כפי שהצגתי אותם למעלה.
לצערי, ישראל, בתקופה האחרונה היא אחת הדוגמאות הללו. בפוסט הבא, אנתח את המצב הפוליטי בישראל על פי עקרונות ה"שיטה הדמוקרטית".

6 תגובות

6 תגובות לפוסט “הכל אודות "השיטה הדמוקרטית"”

  1. זליג GERMANYבתאריך 02 פברואר 2009 בשעה 3:04

    מרתק!

  2. פריץ ISRAELבתאריך 04 פברואר 2009 בשעה 23:30

    חסרות לי הדגמות בפוסט. על מה אתה מסתמך כאן?

  3. admin ISRAELבתאריך 05 פברואר 2009 בשעה 16:07

    מודל "השיטה הדמוקרטית" הוא פרי היצירה שלי. מבחינה אינטואיטיבית מאוד קל לראות שהוא נכון.
    כמה הדגמות בשליפה מהמותן:
    עקרון מאה הימים מסביר למה אף אחד לא זוכר שנתניהו הצביע בעד ההינתקות גם בממשלה וגם בכנסת על אף שעל פי המודל המפלגתי, איש ליכוד, ובמיוחד נתניהו אמור להיות נגד ההינתקות.
    עקרון העבודה הפרלמנטרית מדגים איך נתניהו יכול היה להתבטא, מצד אחד, בחריפות נגד ההינתקות, ומצד שני לקדם אותה בכלים הפרלמנטריים העומדים לרשותו.
    עקרון רבע השעה מאפשר לליברמן לצאת בהצהרות מתלהמות, כאלו שמושכות מנדטים רבים בקרב הששים אלי קרב, כאשר במציאות מה שעומד מאחורי ההצהרות האלו הוא פחות או יותר המדיניות שאולמרט מנסה להתוות בחצי שנה האחרונה (הפרדה, היפרדות, בדלנות, שתי מדינות עם מינימום אינטראקציה בין יהודים וערבים).
    כל מי שצפה אי פעם ב"מהיום למחר" ראה את עקרון חמשת האחוזים מתממש לנגד עיניו כאשר הוא משווה את ההתבטאויות של הפוליטיקאים שם להתבטאויות של אותם פוליטיקאים, באותו היום, רק בתכנית ששודרה שעתיים קודם לכן.

  4. […] את יציבותו. עבור מי שלא מעוניין לחזור אחורה ולעיין בפוסט הקודם אתן הסבר מקוצר למהות ה"שיטה הדמוקרטית": בדמוקרטיה […]

  5. בלה בלה חרא » למי אני מצביע? UNITED STATESבתאריך 08 פברואר 2009 בשעה 23:14

    […] לפני שאציג את התשובה, אסביר את דרך המחשבה שלי. בפוסט: "הכל אודות השיטה הדמוקרטית" הסברתי כיצד עובדות הדמוקרטיות בכל העולם. המסקנה […]

  6. חובב אקטואליהבתאריך 02 פברואר 2012 בשעה 13:26

    שום דבר לא השתנה ובכל זאת עדיף מדיקטטורה

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏