פברואר 06 2009

קריסת השיטה הדמוקרטית בישראל

מאת: בשעה 17:46 נושאים: כללי,פוליטיקה

בשנים האחרונות אנחנו רואים התדרדרות הולכת וגוברת ביציבות הדמוקרטיה בישראל. המפלגות הגדולות הולכות ומאבדות מעוצמתן. לעומתן, המפלגות הקטנות, מפלגות הנישה, הולכות וצוברות כח. ממצב בו קיימות שתי מפלגות גדולות וכמה מפלגות סקטוריאליות מזעריות' התדרדרה הדמוקרטיה הישראלית למצב בו קיימות 4-5 מפלגות בינוניות אשר רבות בינן לבין עצמן על ראשות הממשלה, ועל המשרדים הבכירים בה. לאור אי היציבות, הממשלות הישראליות בעת האחרונה נקלעות לברירה בין המשך קיומן, לבין היכולת לקדם אג'נדה כלשהי.

ראשי ממשלה בישראל - שימו לב לצפיפות בשנים האחרונות.

ראשי ממשלה בישראל - שימו לב לצפיפות בשנים האחרונות.

איך נקלענו למצב הזה? איך רוב העולם הדמוקרטי מצליח לקיים שלטון יציב, בעוד שדווקא בישראל הכל השתבש?


בפוסט הקודם הצעתי מודל ("השיטה הדמוקרטית") המסביר כיצד מתקיים שלטון דמוקרטי מודרני בכל העולם, באופן המשמר את יציבותו. עבור מי שלא מעוניין לחזור אחורה ולעיין בפוסט הקודם אתן הסבר מקוצר למהות ה"שיטה הדמוקרטית":
בדמוקרטיה המודרנית נשלחים לפרלמנט נציגים על מנת לייצג את הציבור שבחר בהם. כל מועמד לפרלמנט הוא אינדיבידואל שונה, בעל סט של ערכים ונושאים אותם הוא מעוניין לקדם. על מנת להקל על ציבור הבוחרים בפעולה הבלתי אפשרית, שהיא למידת ערכיהם של כל המועמדים לפרלמנט, נוצר ה"מודל המפלגתי". המועמדים מתקבצים למספר מועט יחסית של מפלגות. כל מפלגה בעלת "מצע רשמי". המודל המפלגתי המקובל מתחלק, בצורה גסה, לשמאל, ימין, ולעיתים כמה ספיחים מעטים (כגון "מרכז" או "מפלגה ירוקה"). המועמדים בוחרים מפלגה על פי מידת ההשפעה שתהיה להם מתוכה. זאת, בניגוד גמור להסבר האינטואיטיבי הגורס שהצטרפותם למפלגה היא על בסיס מידת הסכמתם עם מצעה הרשמי. לעומת הפוליטיקאים, הציבור, בוחר ביום הבחירות מפלגה על פי מצעה הרשמי. כך נוצר מודל דו שכבתי המכיל שכבה חיצונית, השכבה המפלגתית, המחייבת את הפוליטיקאים לנהוג, לפחות כלפי חוץ, בהתאם למצופה מהם על פי מצע מפלגתם. בשכבה הפנימית, שכבת העשייה, יכולים הפוליטיקאים לנהוג בהתאם להשקפת עולמם האמיתית. על הפוליטיקאים למנוע, ככל הניתן, סתירה ברורה בין מעשיהם למודל המפלגתי, שכן, הדבר עלול לגרום לקריסת ה"שיטה הדמוקרטית" ולערעור את יציבות השלטון. לצורך מניעת הסתירה, נעזרים הפוליטיקאים בכמה עקרונות אשר, מצד אחד, מונעים מהם ליצור סתירות ברורות למודל המפלגתי, אך, מצד שני, מאפשרים להם לפעול לקידום כל ענייניהם מאחורי הקלעים (השכבה הפנימית) כמעט לחלוטין.

ה"שיטה הדמוקרטית" בישראל:
בעבר:
עוד משחר היווסדה ישראל קיימה מודל מפלגתי אשר מחלק את המפלגות לימין ושמאל פוליטיים. השמאל, הורכב ממפלגת מפא"י ההיסטורית אשר לאחר מכן הפכה ל"מערך", ולאחר מכן הפך ל"מפלגת העבודה". הימין הורכב מאיחודן של שתי תנועות עיקריות: "חירות" ו"המפלגה הליברלית", לימים: "הליכוד". המודל המפלגתי הגדיר תמיד חילוקי דעות מהותיים בין "הימין" וה"שמאל". בכל תקופה נסבו חילוקי דעות אלו על פי נושאים עיקריים רלוונטיים כלשהם. בראשית דרכה של המדינה, חילוקי הדעות העיקריים בין שמאל וימין נסבו סביב המדיניות הכלכלית. זאת לאור הסכם השילומים עם גרמניה, והקליטה ההמונית של העלייה. בהמשך דרכה של המדינה, לאחר מלחמת יום כיפור, השתנה הנושא העיקרי שעל הפרק ונסב בעיקר סביב הנושא המדיני: היחס לערבים, היחס לשטחים הכבושים, ולאחר מכן, היחס לתהליך המדיני.
כמו כן, היו קיימות, מאז ומתמיד, כמה מפלגות סקטוריאליות, אשר מידת השפעתן לא הייתה גדולה במיוחד. המפלגה הסקטוריאלית המשמעותית ביותר הכילה את הציונות הדתית. בתחילת דרכה הזדהתה הציונות הדתית עם "השמאל" ולאחר מכן, כאשר הנושא המדיני קיבל פוקוס מרכזי, עם ה"ימין" הפוליטי.
לאורך רוב ההיסטוריה של מדינת ישראל נשמרה יציבות במודל המפלגתי וחלוקה מפלגתית ברורה בין שמאל וימין.

בעת האחרונה:
מאז שנות השמונים ועד היום, המודל המפלגתי מחלק את המפה לימין ושמאל בפשטנות רבה, על סמך מידת התמיכה בתהליך השלום. השאלה המהותית סובבת סביב ההסכמה למתן שטחים תמורת שלום.
עם זאת, ההפרדה הברורה בין ימין לשמאל נמצאת בתהליך ארוך ומתמשך של שחיקה. תהליך זה החל באמצע שנות ה- 90 עם קבלתה הרשמית (לפחות במראית עין) של מפלגת הליכוד, בראשות בנימין נתניהו, את הסכמי אוסלו. עקרונות רבע השעה והעבודה הפרלמנטרית (אותם הסברתי בפוסט הקודם),  אפשרו לנתניהו לאמץ באופן רשמי את תהליך אוסלו, אך, בפועל, לחבל בו. מעשה זה של נתניהו היווה את הסדק הראשון ב"שיטה הדמוקרטית" בישראל. באותה תקופה החלו, לראשונה, להישאל השאלות "מה ההבדל בין ימין לשמאל? או לחלופין, "מה ההבדל בין מפלגת העבודה לליכוד?". הטשטוש הגובר בין החלוקה במודל המפלגתי, בין ימין לשמאל, יחד עם שיטת הבחירות הישירה, הובילו לפריחתן של מפלגות הנישה. הטשטוש בין ימין לשמאל הביא לבלבול גובר בקרב הציבור אשר העדיף לשמוע מסרים ברורים, כאלו שהוא יכול להבין במסגרת "עקרון רבע השעה". מסרים אלו באו מכיוון מפלגות הנישה. ש"ס, כמו גם המפד"ל, זכו לראשונה במספר דו ספרתי של מנדטים. מפלגת "הדרך השלישית" אשר דיברה באופן ברור כנגד מסירת רמת הגולן זכתה למידה רבה של הצלחה למרות שזה היה מסרה היחידי. תקופת שלטונו הקצרה של אהוד ברק הותירה  את הנושא המדיני כנושא היחיד לחלוקה בין ימין ושמאל. זניחתה של מפלגת העבודה, בתקופת ממשלת ברק, את מצעה הסוציאל-דמוקרטי תרמה משמעותית לטשטוש נוסף בין ימין ושמאל. מנהיגותו הכריזמטית של אריאל שרון, הביאה ליציבות שלטונית זמנית בזמן אינתיפאדת אל אקצא. אך, כששכחו הקרבות, נותרה בקרב הקונצנזוס הישראלי גישת ה"אין פרטנר. לפיכך, לא נותרו עוד נושאים מהותיים המבדילים בין ימין ושמאל. בתקופה זו החלו לפרוח הרעיונות החד צדדיים להפרדה חד צדדית בין יהודים וערבים, והיבדלות (על תופעות אלה, הרחבתי רבות בפוסט אחר – "תהליך השלום את מי זה מעניין"). על רקע רעיונות אלו הנחית אריאל שרון, בערוב ימיו, את מכת המוות האחרונה למודל המפלגתי בישראל בהקמתו את מפלגת "קדימה".
מפלגת קדימה ניסתה להציג שחקן חדש למודל המפלגתי: "המרכז" הפוליטי. אך, בהיעדר כל נושא מדיני, כלכלי או חברתי אשר יוצר הפרדה ברורה בין הגושים הפוליטיים נוצר כאוס מוחלט ובלבול. משלא נותרו נושאים מדיניים לדון בהם, הגדרת ה"מרכז" סבבה, אך ורק, סביב רעיונות ההפרדה החד צדדית (תכנית ההתכנסות). כאשר רעיון זה קרס, בתום מלחמת לבנון השנייה, חוסלו סופית כל ההבדלים בין "ימין, "שמאל" ו"מרכז". כעת, נוצר מצב אבסורדי לחלוטין. לא קיים אזרח מן השורה, אשר יכול למנות הבדל כלשהו, בין שלושת המתמודדים העיקריים לרשות הממשלה.  אפילו אם עקרון רבע השעה היה מורחב לעקרון רבע המאה, ספק אם מישהו היה יכול למצוא הבדלים מהותיים. בהיעדר נושא כלשהו (אפילו משני) אשר נותן משמעות למונחים "ימין", "שמאל" ו"מרכז", ההתמודדות על ראשות הממשלה הופכת להתמודדות אישית על בסיס תכונות אישיות שטחיות של מנהיגי המפלגות ותו לא.
על רקע זה, מתחזקות מפלגות הנישה: ש"ס, האיחוד הלאומי וישראל ביתנו. התחזקות מפלגות אלו נובעת מהמסרים הברורים, הפשטניים והממוקדים, שהן מציעות. לציבור קל מאוד להבין ש"ליברמן רוצה לדפוק את הערבים", שש"ס רוצה להגדיל את הקצבאות" והאיחוד הלאומי רוצה "לחסל את חמאס". מסרים אלו הרבה יותר פשוטים להבנה מאשר מושגים מופשטים כמו ה"שלום הכלכלי" של נתניהו. קשה לי להאמין שמישהו מבין למה ברק הוא "מנהיג", ולמה לבני מתכוונת ב"מנהיגות אחרת". כאשר אתה מעמיד סיסמאות אלו מול: "אין נאמנות, אין אזרחות" של ליברמן, ברור מאוד לאן תנשב הרוח.

כל התופעות שתיארתי למעלה נוצרו כתוצאה מכך שהפוליטיקאים, לאורך השנים האחרונות, לא קיימו את עקרונות השיטה הדמוקרטית. זניחת עקרונות אלו יצרה את תחושת הבלבול בציבור ומקדמת את קריסת יציבות הדמוקרטיה בישראל.
התופעות הבאות מדגימות זאת בבירור:

  • הצלחתה המסתמנת של ישראל ביתנו: מפלגה לא דמוקרטית בעליל, אשר תומכת ב"קיצור תהליכים", התעלמות ממנהל דמוקרטי תקין, ובערעור הפרדת הרשויות, מתחזקת במימדים מפחידים.
  • אחוזי ההצבעה הולכים ופוחתים. מאחוזים שנעו סביב ה- 80% צנח אחוז ההצבעה בעשור האחרון לכדי 60% בלבד. תופעה זו היא סממן מובהק להיחלשות הדמוקרטיה.
  • חוסר האמון במערכת והאדישות הציבורית לתהליך הדמוקרטי מביא לכנסת גורמים מפוקפקים אשר חותרים תחת סמכותו של בית המשפט העליון. כיום הצליחו גורמים אלו לסדוק את האמון בבית המשפט העליון אשר נלחם בחירוף נפש על מעוזי סמכותו האחרונים.

כמובן שקיימים גורמים נוספים אשר גרמו להתדרדרות הדמוקרטיה בישראל, כגון, שינוי שיטת הבחירות, עליית שנות ה- 90 והתמורות בכלכלה העולמית. אך, אני סבור, שזניחת העקרונות הפשוטים של ה"שיטה הדמוקרטית" בישראל הם שהביאו להתדרדרות ביציבות הדמוקרטית כאן בניגוד לשאר העולם הדמוקרטי.
בפוסט הבא, אשר יגיע בקרוב, אסביר, בהתבסס על הפוסטים האחרונים, למי אני מצביע.

4 תגובות

4 תגובות לפוסט “קריסת השיטה הדמוקרטית בישראל”

  1. […] לצערי, ישראל, בתקופה האחרונה היא אחת הדוגמאות הללו. בפוסט הבא, אנתח את המצב הפוליטי בישראל על פי עקרונות ה"שיטה […]

  2. זליג GERMANYבתאריך 07 פברואר 2009 בשעה 10:47

    תן לי לנחש – לח"ם?
    ובלי קשר, פוסט מעניין מאוד.

  3. בלה בלה חרא » למי אני מצביע? UNITED STATESבתאריך 09 פברואר 2009 בשעה 18:46

    […] הוא הנושא המדיני. בפוסט הקודם: "קריסת הדמוקרטיה הישראלית" הסברתי מדוע המושגים "שמאל" וימין" הם בעצם הפשטה של […]

  4. דוד ISRAELבתאריך 19 פברואר 2009 בשעה 10:11

    מאמר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה על אחוז החסימה:
    http://www.idi.org.il/BreakingNews/Pages/Breaking_the_News_9.aspx

    ניתוח מתמטי על יציבות השלטון בישראל בבלוג "דיסוננס קוגניטיבי":
    http://www.tntforthebrain.com/2006/06/09/government-stability-in-israel/

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏