פבר 25 2009

שיטת הממשל – יאללה לשנות!

מאת: בשעה 17:52 נושאים: כללי

על גבי כל מאמר מערכת, בכל עיתון, בכל מהדורת חדשות, בפי כל חבר כנסת פורש או מיועד, כולם מדברים על שינוי שיטת הממשל. מאז תכנית ההינתקות, ימיה הראשונים של מלחמת לבנון השנייה, או ימיה הראשונים של מלחמת עזה לא היה קונצנזוס כה רחב בחברה הישראלית. כל מושבניק, קיבוצניק, תושב עיירת פיתוח, ואף, כל צעיר תל אביבי שכל מודעותו הפוליטית ניזונה מ"ארץ נהדרת" מסכימים ש"הפעם באמת צריך לשנות את שיטת הממשל".

יאללה לשנות!

יאללה לשנות!

מאז פרסום תוצאות הבחירות, אין ספק ששינוי השיטה הוא הדבר החם שכולם מדברים עליו, ואף אחד לא באמת יודע מה משמעותו.
המצדדים הנלהבים מתחלקים לשלושה סוגים. הסוג הראשון: "המצדדים האופנתיים" הם אלו שמאוד התבאסו כשגילו לאכזבתם, שלמרות שבאו וטרחו והצביעו ללבני, ולמרות שהם אף הצליחו לגבש רוב על פני נתניהו, עדיין, השיטה הישראלית מסרבת להכיר בניצחונם. אותה שיטה, שממליכה את ראש הממשלה הלא נכון חייבת, לשיטתם, לעבור שינוי.
הסוג השני, ה"פוטינים" מלשון "ולדימיר פוטין", כבר מזמן התעייפו מהסרבול המאפיין את המשטר הדמוקרטי. הם כבר מזמן מאסו ב"מנהל התקין" שמחייב כל הצעת חוק, גם אם ברור לכולם שהיא מוצדקת, לעבור בוועדה, ואז, קריאה בכנסת, ועוד קריאה, ועוד קריאה. לא ברור להם, למה בית המשפט מאפשר לראשי המאפיה (שכולם יודעים מי הם) להסתובב חופשי, רק בגלל עניין פעוט כ"מחסור בראיות". הם לא מבינים למה בג"צ צריך לתת את הדעת לפני שהורסים בתים של ערבים. הם, בכלל, מתוסכלים מכך שהמשטרה יורדת לחייהם של המנהיגים על זוטות, ו"לא נותנים להם לחיות". הם מזדהים עם המונח "שלטון הרוב", אבל לא כל כך מבינים כיצד הוא משתלב עם "זכויות המיעוט". ה"פוטינים", כבר עשרות שנים, כמהים ל"מנהיג חזק". מנהיג אשר יקצר תהליכים, ו"יעשה קצת סדר". נו… כמו פוטין…
הקבוצה השלישית, "הפרופסורים", מתבוננים, כבר שנים, מבחוץ על הדמוקרטיה הישראלית ומזהים תופעות של כשלים מנהיגותיים, אי יכולת למשול ובית נבחרים רדוד, שטחי, ולא ראוי להנהגה.
שילוב האינטרסים, הזמני, בין שלוש הקבוצות הללו הביא את שינוי שיטת הממשל לקונצנזוס בדיון הציבורי. לצערנו, בזמן האחרון, לדיון הציבורי בישראל שני מאפיינים, אשר שילובם יחד,  הרסני ביותר. המאפיין הראשון הוא השפעה רבה. המנהיגות הישראלית בזמן האחרון היא מנהיגות נגררת ולא גוררת. המאפיין השני הוא רדידות. השילוב של השניים כבר יצר לאחרונה כמה אסונות ומחדלים בסגנון, מלחמת לבנון השנייה, ועסקת השבויים האחרונה.
בניסיון צנוע להעמיק מעט את הדיון הציבורי, אדבר קצת על המשמעות האמיתית של שינוי שיטת הממשל.

הממשל הדמוקרטי המודרני, המתאפיין בשלוש רשויות (המבצעת, המחוקקת והשופטת) המאזנות ובולמות האחת את השנייה מהווה פשרה בין שני עקרונות:

  • עקרון הייצוגיות: על בית הנבחרים לייצג עד כמה שניתן את האוכלוסייה שבוחרת בו. המקרה הקיצוני הוא הדמוקרטיה האתונאית בו כלל אזרחי המדינה היוו את אסיפת העם. כמובן שבעת המודרנית ממשלות לא יכולות למשול ביעילות, כאשר עליהן לגייס רוב של עשרות מיליונים (אם לא מאות מיליונים) לכל החלטה שיקבלו.
  • עקרון המשילות: הממשלה הנבחרת צריכה ליהנות מיציבות ולקדם את סדר יומה בצורה יעילה. המקרה הקיצוני הוא ה"דמוקרטיה הסורית" בה בכל מערכת בחירות נבחר הנשיא ברוב של 99%.

בישראל הפשרה הנוכחית, נוטה לכיוון עיקרון הייצוגיות, כאשר הרשות המחוקקת נבחרת ישירות על ידי העם. אותה פשרה הביאה לכך שהרשות המבצעת שבירה יחסית, שכן היא חייבת להישען על רוב ברשות המחוקקת, אשר יכולה להפילה בהצבעת אי אמון או באמצעות פיזור הכנסת.
בארה"ב הפשרה נוטה לכיוון עקרון המשילות. הנשיא, הנבחר בבחירות אזוריות, יכול להקים את הממשל כרצונו. הוא לא נאלץ להישען על רוב בבית הנבחרים. רק הליכים משפטיים סבוכים, יכולים להביא להדחתו על ידי הרשות המחוקקת.

לפני שנקבע חד משמעית אם צריך לשנות את שיטת הממשל צריך, קודם לכן, לזהות מה לא בסדר בשיטה הנוכחית. אני מזהה שלוש בעיות:

  • ריבוי מפלגות – הפילוג בכנסת בין מספר רב של "מפלגות נישה" או מפלגות סקטוריאליות, חלקן חסרות מסורת דמוקרטית, מסרבל את פעילותה של הממשלה. ראש הממשלה נאלץ, לעיתים, להיכנע לדרישות חסרות אחריות מצד מפלגות קטנות על מנת לשמר את ממשלתו. בגלל הצורך בהסכמים קואליציוניים רבים, נאלצת ראש הממשלה, להגדיל את מספר השרים בממשלתו ולגרום לבזבוז משאבים רב.
  • חברי כנסת לא ראויים – יורם מרציאנו, אסתרינה טרטמן, רוחמה אברהם, ענבל גבריאלי ועוד רבים ורעים. אני לא חושב שבאמת צריך להרחיב כאן את הדיבור. משהו בשיטה שלנו מביא את הגורמים הללו לכנסת וזה, בהחלט לא טוב.
  • נורמות רעות – שרים מרשים לעצמם להמשיך לכהן כאשר כתב אישום מועמד נגדם. אף אחד לא באמת יוצא נגד התופעה. שר המשפטים משתלח במערכת המשפט, וראש הממשלה מברך אותו. חבר כנסת מסתבך בקטטה בפאב ומפלגתו לא מדיחה אותו.  העובדה שקיימים חברי כנסת שמסתבכים, היא לא התופעה החמורה. שכן, גם במדינות דמוקרטיות אחרות, מסתבכים נבחרי בציבור בפלילים ופשרות מביכות. העובדה שהנורמות הדמוקרטיות בישראל לא מענישות את אותם מסתבכים ומסיימות את הקריירה שלהם, היא הנקודה הבעייתית. הציבור, משום מה, ממשיך לבחור בהם שוב ושוב.

אחרי שמיפינו את כל התופעות הבעייתיות, (ואם מישהו יכול להצביע על אחרות אני אשמח אם יגיב ויכתוב) יש לשאול האם התופעות הללו חמורות מספיק בכדי לשנות את שיטת הממשל. שינוי שכזה הוא צעד מרחיק לכת שיש לבצע רק אם קיים בו צורך מהותי. שכן, שינויים תכופים בשיטת הממשל מגבירים את אי האמון הציבורי במערכת, ואת תחושת אי היציבות.
לדעתי הצורך קיים, מוחשי ומהותי. אי היציבות השלטונית בעשרים השנים האחרונות מנעה התקדמות ארוכת טווח בכל המישורים והנושאים החשובים למדינה. פוליטיקאים ראויים ובעלי כוונות טובות לא הצליחו לקדם את ענייניהם במסגרת הפוליטית ונאלצו לפרוש, כשהם מפנים את מקומם לטיפוסים לא ראויים. התלות הממשלתית במפלגות הסקטוריאליות יוצרת עיוות של רצון הבוחרים ומאפשר למיעוט לכפות את רצונו על הרוב. כל התופעות הללו, גורמות להיחלשותה המתמשכת של החברה הישראלית. התופעות משפיעות על החוסן הלאומי, עוצמת הכלכלה, החינוך והצבא. לאור כל זאת, קיים, לדעתי, הכרח לבצע רפורמה בשיטת הממשל.

משהגענו למסקנה שיש לעשות את הצעד, ולשנות את שיטת הממשל (ושוב, אם יש מתנגדים בין הקוראים, אתם מוזמנים להגיב) השאלה הבאה שנשאלת היא כיצד לשנות את שיטת הממשל? כלומר, איזו שיטת ממשל תביא לפתרון הבעיות שהוזכרו לעיל, מבלי לגרום נזקים במישורים אחרים?
כיום, כשמדברים על שינוי שיטת הממשל מדברים על אחת משתי חלופות. שתי החלופות גורסות שיש לחזק את עיקרון המשילות על פני עיקרון הייצוגיות.

  • החלופה הראשונה, אותה מוביל הפרופסור אוריאל רייכמן, מדברת על משטר נשיאותי בסגנון המשטר האמריקאי. לפיה, את הבחירות המפלגתיות יחליפו בחירות אזוריות, המדינה תחולק ל- 120 אזורי בחירה גיאוגרפים, כאשר בכל אזור ייבחר חבר כנסת יחיד. בתוך הבחירות האזוריות אין משמעות לגודל הפער בבחירה. כל רוב, אפילו קטן ביותר, יהיה מספיק על מנת לבחור את הנציג אשר ייצג את אותו האזור בכנסת. הנשיא לא יהיה חייב להישען על רוב בכנסת. יציבות שלטונו תישמר למשך תקופה של חמש שנים. הוא יוכל למנות שרים לממשלתו כראות עיניו. תפקיד הכנסת יצומצם לחקיקה בלבד.
  • החלופה השנייה, אותה מוביל ח"כ לשעבר, הפרופסור מנחם בן ששון מתונה יותר מהחלופה הראשונה. גם כאן, יתקיימו בחירות אזוריות, אך בחלופה זו הנציגים האזוריים ימנו אך ורק מחצית מחברי הכנסת. שאר חברי הכנסת, ימשיכו להיבחר במסגרת המפלגתית. הנשיא, יהיה מחויב על פי חוק, להטיל את הרכבת הממשלה על יו"ר המפלגה הגדולה ביותר בכנסת. עם זאת, ראש הממשלה, ימשיך להישען על רוב בכנסת. אך, על מנת לקדם את יציבותה של ממשלתו, יגדל הרוב הדרוש על מנת להפילו. כמו כן, בכדי למתן את כוחן של המפלגות הקטנות, יוגבל בחקיקה מספר השרים בממשלה ל- 18, ויועלה אחוז החסימה.

המרכיב בעיקרי בשתי השיטות הנ"ל הוא מרכיב הבחירות האזוריות. היתרונות הטמונים בבחירות אזוריות הם:
ביטול שיטת הפריימריז המפלגתי: על פי שיטת הפריימריז המפלגתית, נבחרים נציגי המפלגות מתוך קהל מצומצם של מתפקדים. קהל מצומצם הוא, מטבעו, קהל שניתן להשפיע עליו באמצעות שוחד, מינויים פוליטיים, וועדי עובדים ותופעות פסולות אחרות. בכך, חודרים גורמים לא ראויים ואף מפוקפקים למקומות הריאליים במפלגות השונות. לציבור הכללי אין אפשרות למנוע זאת. לפיכך, כמעט בכל מפלגה קיימים גורמים מפוקפקים, ולבוחר, כמעט ולא קיימת האפשרות שלא להכניסם לכנסת.
חיזוק המפלגות הגדולות: מכיוון שרוב הציבור (עדיין) מצביע למפלגות הגדולות, ומכיוון שנציג אחד ויחיד נבחר בכל אזור, השיטה האזורית מביאה לכך שייבחרו יותר נציגים ממפלגות גדולות. בחירות אזוריות כוללות הם, במידה מסוימת, מכת מוות למפלגות הסקטוריאליות. נציגיהן ייאלצו ברוב המקרים למצוא את מקומם בתוך אחת מהמפלגות הגדולות.
שיפור ברמת חברי הכנסת: אני סבור שעצם הבחירה הישירה בנציגים תמנע מטיפוסים מפוקפקים להיבחר. למרות שאזרחים רבים עצמו עין למראה מיקומו של יורם מרציאנו אי שם בעשירייה השנייה של רשימת העבודה (אליו הוא הצליח להתברג בחסות שיטת הפריימריז), קשה לי להאמין שיימצא אזור בחירה בו הוא יגייס רוב בקרב כלל האוכלוסייה כנציגם היחיד בכנסת ישראל.
הידוק הקשר עם הבוחר: על מנת לשמור על מקומו בכנסת ייאלצו נציגי האזורים לשמור על קשר עם בוחריהם ולייצג את עניינים בכנסת. בכך יועלו על סדר היום נושאים אשר לא זוכים לתשומת לב רבה כיום כגון: חינוך, רווחה חוקים עירוניים ועוד.
החסרונות של השיטה האזורית טמונים בעיקר בירידה ברמת הייצוגיות של הכנסת. לפי שיטה זו נוכל להיקלע למצב בו רוב הציבור בחר בנציגים של מפלגה א', בעוד שבפועל, מפלגה ב' זכתה ביותר נציגים בכנסת. תופעה זו תקרה במידה ומפלגה ב' תזכה ברוב זעום באזורי בחירה רבים, ומפלגה א' תזכה ברוב מוחלט באזורי בחירה מועטים. חיסרון חשוב נוסף הוא שמיעוטים וקבוצות רבים עשויים לחוש פגיעה בייצוגם בכנסת. עובדה זו עלולה ליצור אנטגוניזם בקרבם, כלפי המדינה. החברה הישראלית היא רב גונית ויש למנוע מצב בו קבוצות רבות מרגישות שאין להן דרך להשפיע. ההיסטוריה מלמדת שהסבירות להפיכה עולה ביחס ישר לעוצמת הרשות המבצעת ויש להיזהר מכך.

לדעתי, חלופה ב' היא המתאימה ביותר לממשל בישראל. הקביעה המוחלטת שראש הממשלה יהיה יו"ר הסיעה הגדולה ביותר, כמו גם הבחירות האזוריות החלקיות, יצמצמו את גודלן של המפלגות הקטנות אבל לא ימנעו לחלוטין את ייצוגן בכנסת. מפלגות החפצות בקיומן ישלחו נציגים ראויים לאזורי הבחירה השונים, וחברי הכנסת יחושו אחריות רבה יותר כלפי ציבור הבוחרים שלהם. ראש הממשלה ימשיך להישען על תמיכת הפרלמנט, כפי שנהוג בהצלחה במרבית מדינות העולם. שיטה זו תהווה צעד מתון יותר בכיוון עיקרון המשילות. החלופה הראשונה עשויה להוות רפורמה חזקה מדי שתעורר התנגדות עזה בקרב קבוצות רבות.

המתנגדים הגדולים לשינוי שיטת הממשל הם, באופן טבעי, המפלגות הקטנות והסקטוריאליות. קשה לי לראות אותן מקדמות חקיקה שכזו. לכן, אימוץ אחת החלופות יכול להתבצע אך ורק אם תוקם ממשלת ליכוד-קדימה-ישראל ביתנו ("ממשלת שיתוק לאומית" כפי שתיארתי בפוסט קודם). בכל מקרה, אימוץ אחת השיטות, כלשונן, יגרום להעמקת הקרע בין חילונים לדתיים. לכן, יש לבצע מהלך כזה בזהירות ובגמישות.
עם זאת יש להיזהר מגמישות יתר, שכן, היא עשויה להיות הרסנית ביותר. כפי שההיסטוריה מוכיחה, עוד בשנת 1992 זיהו רבים את הבעייתיות שבשיטת הבחירות הנוכחית. פרופ' אוריאל רייכמן, שעמד אז בראש תנועת "חוקה לישראל", יצר את היוזמה של חברי הכנסת אמנון רובינשטיין, דוד ליבאי, אוריאל לין ויואש צידון לשינוי שיטת הממשל. היוזמה המקורית כללה בחירה ישירה לרשות הממשלה, ובחירות אזוריות לכנסת. לבסוף, כתוצאה מלחץ המפלגות הקטנות נגרעו סעיפים רבים מן הרעיון המקורי, ונוצרה פשרה הרת אסון. הבחירה הישירה לרשות הממשלה אושרה, אבל רעיון הבחירות האזוריות אשר אמור היה לרסן את המפלגות הקטנות, הושמט. כתוצאה מכך, אזרחים רבים מצאו לנכון להצביע בפתק אחד לראש ממשלה, ובפתק השני למפלגה סקטוריאלית. בכך התחזקו המפלגות הקטנות ואי היציבות גברה. מאז, הוחזרה שיטת הבחירות הישנה, אבל, דפוסי ההצבעה נשארו כשהיו. נזק בלתי הפיך נגרם ליציבות הדמוקרטיה הישראלית ממנו אנו סובלים עד היום.
שינוי שיטת הממשל צריך להתבצע על בסיס הסכמה רחבה ובכובד ראש מתוך ראייה לעתיד הרחוק. למען יציבות הדמוקרטיה אין לאפשר שינוי תדיר של שיטת הממשל.

5 תגובות

5 תגובות לפוסט “שיטת הממשל – יאללה לשנות!”

  1. יונתן UNITED STATESבתאריך 26 פבר 2009 בשעה 3:38

    קודם כל אני שמח שלא הזכרת את העלאת אחוז החסימה כחלק משינוי שיטת הממשל. זה רעיון גרוע מאוד, לדעתי.
    יש הנחה שמתקבלת באופן אוטומטי שצמצום מספר המפלגות מוסיף ליציבות הממשל. מחקרים מוכיחים שההיפך הוא הנכון. למעט המקרה שבו יש שתי מפלגות בלבד, מפלגות קטנות הן המייצבות של הקואליציה. ככל שיש יותר מפלגות מרחב התמרון של רה"מ גדל. כלומר, *בניגוד לאינטואיציה* ככל שיש יותר מפלגות הממשלה יותר יציבה.

    כדוגמה, נניח שיש שתי מפלגות גדולות א' וב' עם 51 מנדטים כל אחת, ואחת קטנה יותר ג' עם 18 מנדטים. במקרה זה כוחן של שלוש המפלגות הוא זהה לחלוטין, משום שכל שתיים מתוך השלוש יכולות להקים קואליציה. זה נהיה אפילו יותר גרוע כי במקרה שא' וב' לא מוכנות לשבת אחת עם השנייה למפלגה ג' יהיה את הסיכוי הרב ביותר להקים קואליציה.

    עכשיו נניח שמפלגה ג' מתפצלת ל-3 מפלגות של 6 מנדטים כל אחת. בהנחה שאין כאן העדפה אידאולוגית ברורה, יכולה כל אחת מהגדולות להסתפק בשתיים קטנות בלבד מתוך השלוש כדי להקים קואליציה. בניגוד למצב הקודם, אף מפלגה קטנה לא יכולה להציב אולטימטום בפני הגדולות, כי תמיד אפשר יהיה להסתדר בלעדיה.

    דוגמה קונקרטית – מרצ לא מוכנה לשבת עם ליברמן, אבל העבודה כן. זה מאפשר הקמת ממשלת אחדות ליכוד-ליברמן-עבודה-דתיים. אם העבודה ומרצ היו מתאחדות, אז הסיכוי של ממשלה כזו קטן משמעותית.

    שאר נימוקים מאלפים נגד העלאת אחוז החסימה וצמצום מספר המפלגות, ניתן לקרוא כאן (מאוד מומלץ):
    http://www.knesset.gov.il/protocols/data/html/huka/2007-03-13-01.html

  2. זליג GERMANYבתאריך 26 פבר 2009 בשעה 14:25

    קטונתי מלהגיב בצורה בונה על כתבה מסוג זה, כי שיטת הממשל בישראל נראית לי כל כך טבעית שמעודי לא פקפקתי בה באמת ולא ניתחתי את אטוב והרע שבה.
    כמו-כן, קטונתי מלקרוא 39 עמודים של פרוטוקולים של הכנסת. כלומר לא שקטונתי, אבל רבאק. ויונתן, איתמר דווקא כן התייחס במאמרו להעלאת אחוז החסימה. אמנם באופן לא ישיר, אבל הוא טוען שהשיטה השניה היא המתאימה ביותר לישראל, והיא כוללת בחובה הגבלה של מספר השרים בחוק והעלתו של אחוז החסימה.
    אני חושב שריבוי מפלגות הוא בעל השפעה שלילית ממגוון סיבות, גם אם העניין כולו מייצב את הממשל (ועדיין לא שוכנעתי; אני מניח שאין מנוס מלקרוא לפחות חלקים מהפרוטוקול הזה). הכל התחיל בעצם בבחירות הראשונות בשיטה החדשה (שמאז שונתה שוב), ב-1996. מפלגות כמו שינוי והדרך השלישית של קהלני נבחרו בגלל סיבה אחת מרכזית (כפיה דתית ולא להחזרת רמת הגולן, בהתאמה), שכן שאר המצע שלהם היה די סטנדרטי: זכויות לכולם, לקדם את החינוך, שלום על ישראל אבל לא יותר מידי. אדם עם אג'נדה שמאלנית יכול היה למצוא את עצמו מצביע לקהלני, פשוט בגלל שהוא משוכנע שהשבת רמת הגולן לסוריה יהיה אקט חסר אחריות. והנה, הוא הצביע עבור אדם שמתנגד לפינוי התנחלויות. אדם ימני חילוני יכול היה להצביע עבור טומי לפיד הצבעוני שהבטיח לו תחבורה ציבורית בשבת, ולקבל על הדרך את אברהם פורז יוצא מרצ. רבים וטובים מקוראי הבלוג הזה, ובין היתר מקליד שורות אלה, הצביעו בתור חצי מחאה וחצי טמטום עבור מפלגת הגמלאים, והכניסו את החבר השביעי שלה ברוב הדר לכנסת מבלי אפילו לדעת מי מס' שתיים שלה. מסתבר שהכנסנו לכנסת ערב רב של סנילים מופתעים, בראשם אדם נצי וימני שאני אישית לא הייתי מצביע עבורו, אלמלא חשבתי שהוא בסה"כ יבוא לסדר לגמלאים איזו פנסיה מכובדת וילך הביתה. לומדים מטעויות, אני מניח. בכל מקרה, מפלגות סקטוריאליות נבחרות בגלל משהו ספיציפי: שנאה משותפת למישהו, צריך יותר איכות סביבה, רוצים לעשן גראס. אבל בכנסת באות שאלות קשות ומעניינות, כגון תכניות ההנתקות השונות, תהליך השלום מול הפלסטינים/הסורים, מדיניות חוץ, מדיניות פנים, מלחמות וחוקים על גבי חוקים. השאלה לא צריכה להיות "האם לגליזציה של סמים חשובה לי מספיק כדי לוותר על הקול שלי ולהצביע רק עבור זה", אלא "האם כל שאר הדברים בעולם עד כדי כך לא חשובים לי כדי שאני אפקיד את ההשפעה הפוטנציאלית שלי בידיים של אדם שמבטיח לי רק דבר אחד".
    אגב, שימו לב שהמפלגות האלה מעולם לא מוכיחות את עצמן. שינוי לא עשתה דבר לשנות את הסטטוס קוו החילוני-דתי, מפלגת גיל הצליחה להרחיב קצת את סל התרופות (משהו שבהחלט לא מעוגן בחוק, ויוכל להשתנות כל שנה) אבל לא הרבה מעבר לכך וקהלני? הוא זכה בכל הקופה. גם בא לכנסת על כנפי ההתנגדות להחזרת הגולן וגם לא נאלץ לעשות שום דבר בנידון בשיבתו בממשלת נתניהו. מזלם של עלה ירוק שהם מעולם לא נכנסו לכנסת, אחרת כל הציבור ההולך אחריהם מזה 10 שנים ומעלה היה מתאכזב לגלות שלא תהיה לגליזציה בארץ. וחבל. אולי אם הכנסת תאשר סוף סוף לגליזציה של סמים קלים, תוכל המפלגה המיותרת הזאת (סליחה! שתי המפלגות האלה; היה קרע בתנועה) להעלם מהנוף הציבורי בענן גאנג'ה יפהיפה.

  3. admin ISRAELבתאריך 26 פבר 2009 בשעה 18:49

    לגבי העלאת אחוז החסימה, השיטה השנייה אמנם כוללת העלאה מתונה שלו אבל, ברור שלא על סעיף זה היא עומדת.
    העלאת אחוז החסימה היא סוג של "פתרון קסם". יש יותר מדי מפלגות? סבבה, נעלה את אחוז החסימה… העניין הוא שהפתרון הזה ממש לא יעיל. מצד אחד הוא זורק המון קולות לפח, ומצד שני, המפלגות הקטנטנות הן לא באמת הבעיה שלנו. הבעיה האמיתית היא עם המפלגות הקטנות-בינוניות. למי שאין כל לקרוא את הפרוטוקולים מהוועדה יכול לגשת לאחד הלינקים שדוד שלח שתגובה ללפוסט: "קריסת השיטה הדמוקרטית בישראל": http://sonoflaser.com/?p=71
    לכן, העלאת אחוז החסימה היא בהחלט לא המענה לבעיית ריבוי המפלגות. וכן, אני עדיין משוכנע שזו אחת מהבעיות שיוצרת שיטת הממשל הנוכחית.
    שורש הבעיה בריבוי המפלגות היא בתופעה שזליג ציין – הבזבוז של הקולות על מפלגות ריקות כמו שינוי, הדרך השלישית או הגמלאים, אשר מצד אחד לא מקדמות שום נושא בטווח הארוך, ומצד שני מסרבלות את הממשלה וכובלות את ידיה. ובכך אני לא מסכים עם יונתן, יכול להיות שבקונסטלציה מסוימת שלוש מפלגות יגרמו למצב יציב פחות מאשר ארבע, אבל באופן כללי אני לא משוכנע שריבוי המפלגות, שגורר ריבוי הסכמים קואליציונים, שגורר ריבוי הפרות של הסכמים קואליציונים, שגורר ריבוי משברים פוליטיים, שגורר ריבוי סחטנות, שגורר שיתוק ובזבוז, שגוררים מיאוס הפוליטיקה בעיני בציבור, שגורר מנהיגות חלולה, שגוררת טעויות וחולשה, טוב לשיטה.
    כל אחת מהחלופות המוצעות תמתן את הבעייה הזו.

    אגב, אני מופתע שלא התייחסתם לחלופות עצמן. דווקא עניין ריבוי המפלגות, זה מה שעורר פה הדים?

  4. פריץ ISRAELבתאריך 28 פבר 2009 בשעה 22:09

    פתרון נוסף שלא הועלה כאן הוא ניתוק הגוף המבצע והגוף המחוקק – הרכבת ממשלה כאקט מנותק לחלוטין מהבחירות לכנסת. האם זו אינה אופציה קבילה?

  5. admin ISRAELבתאריך 01 מרץ 2009 בשעה 20:02

    זו בדיוק החלופה הראשונה – זו של אוריאל רייכמן. הוא מציע משטר נשיאותי כמו בארה"ב, בו הנשיא יכול למנות ממשלה כרצונו וללא תלות בראשות המחוקקת.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏